גלגולו של מלאך (הקדמה)

-ברצלונה 1938-

אפלה.
ערפל סמיך עוטף את הסביבה.
עננים מדממים בשקט וגאווה. מפילים טיפות שחורות מלאות כעס ושנאה.
סימפוניית רעמים מלווים בצבעי תבל.
הסתכלתי מבעד לחלון, מביט על כל טיפה וטיפה המתנפצת לה בקול נקישה וכשברקע ממשיך המנהל לדבר על חשיבותה של ההנהלה.
"אתה מקשיב לדבריי, דויד?" קולו הבס הדהד ברחבי החדר.
"כן אדוני, לכל מילה ומילה," מלמלתי חרישית.
הבוס גדול המימדים התיישב על כיסאו האדום והסמכותי, עשוי מעור של זברה, מיוצר מיוחד בשבילו.
ראשו הקירח היה בוהק וחלק כמו כדור בדולח חדש, יכולתי לראות את השתקפותי לו יכולתי.
קרלו הזיז את ראשו מצד לצד כמו יונה חסרת מעצורים, מחייך חיוך מנהלי.
"אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אתה יודע שאתה כמו בן בשבילי, נכון?"
התעמקתי בעיניו השחורות כפלדה, חושב מה לענות.
שתיקה מביכה עמדה בין שנינו, צפה לה על המים ומחכה לפריצה.
"כן אבא, סליחה אבא, זה יקרה לא שנית."
הרכנתי את ראשי ובהיתי ברצפות הרעועות.
קרלו לקח את עפרונו האדום, העיפרון שלא נגמר לעולם. חתם על המסמך וציקצק בלשונו.
"אני לוקח את מילתך אליי, דויד" אמר, "אתה יכול לצאת, ובדרך תקרא לאסיליה."
הנהנתי בקוצר רוח, חטפתי את המסמך משולחנו המהודר ויצאתי בסערה מחדרו.
דמות לבנה ודקיקה נעמדה מולי, חוסמת את בריחתי מהמקום הארור.
"נו, מפוטר?" שאלה אסיליה בארסיות.
"אל תדאגי, לא נפטרים ממני בקלות."
הדפתי אותה מדרכי ושבתי אל עקבי.