המכתב

אליאור ישבה בחדרה והביטה במכתב:

"אליאור, זה מוזר אני יודע, זאת גם התראה קצרה.
אבל חשוב לי לומר לך את זה לפני שאני נוסע ואולי גם לא אשוב.
מאז שנפגשנו, מאז שהפלת עליי את קופסאת המיץ ההיא ביום ההוא בתיכון, ממש לפני שנה זוכרת?, ידעתי שאני מרגיש כלפייך משהו.
וצדקתי, ניסיתי להסתיר את זה והתחמקתי ממך, מהרגשות שלי.
אבל אני כבר לא מנסה להתחמק מכלום. אני רוצה שתדעי שהתגייסתי, ומחר אני אצא אל שדה הקרב.
המלחמה תגבה נפשות, כולם יודעים ומדברים על זה.
אבל לא אכפת לי מכלום. אני רוצה רק שתדעי, שתזכרי: אני אוהבת אותך אליאור, לנצח
ואם אני אצליח לחזור מהמלחמה הזאת בשלום הדבר הראשון שאעשה יהיה לכרוע ברך ולשאת אותך לאישה. בי נשבעתי.
שלך *** "
היא ישבה המומה, הרי תמיד חיבבה אותו ותמיד רצתה שישים לב אליה. האם באמת שם לב? האם כל הזמן הזה גם הוא חשב עליה?
היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות, קוראת שוב את המכתב.
"גם אני אוהבת אותך" היא לחשה למסך, "ואני אתפלל עלייך, אתה תחזור הביתה"
חבל שאיש לא שמע אותה את את תחינתה.

המלחמה הייתה קשה, מלחמת עופרת יצוקה, אליאור ישבה מול הטלוויזיה וקיוותה שלא לשמוע את שמו של מי שיהיה בעלה לעתיד. היא התחננה שוב בפני ה' שיעזור לה.
במשך השבועות האחרונים היא התפללה בכל יום ובימי שבת היא בכתה בבית הכנסת. היא אפילו פנתה אל הכותל בירושלים פעמיים. הכל למענו.
הקריין הודיע על עוד שמות של אנשים ופתאום היא פלטה צעקה. לא, לא, לא ולא.
היא פרצה בבכי וכשהוריה חזרו הם מצאו את ביתם הבכורה מיללת ובוכה בכי מר על אהובה שנגזל ממנה.

****
כשאליאור הייתה בת 23 היא התחתנה עם הגבר שמצא חן בעיניה, הם חיו חיים מאושרים והיא הייתה שמחה. בגיל 30 אחרי שרדפה אחרי אחד מילדיה אל המחסן גילתה פתק מקומט ובלויי שמונח על השולחן הרעוע.
"אליאור, זה מוזר אני יודע, זאת גם התראה קצרה....."
היא פרצה בבכי למראה המכתב ההוא, לחשוב על זה שמעולם לא עלתה לקבר שלו. מעולם לא ראתה אותו מובא למנוחות.
היא הרימה את הטלפון והתקשרה למספר שידעה בעל פה מאז ומעולם.
שעתיים לאחר מכן היא עמדה ליד הקבר שלו, בפעם הראשונה.
"אני מצטערת" היא אמרה והניחה עותק של המכתב שלו על הקבר, "אני לעולם לא אשכח אותך, לא תאמין מה קרה מאז שהפעם האחרונה שדיברנו..."
אליאור מצאה את עצמה מספרת לו הכל, איך מצאה חתן חדש, שכחה ממנו, המשיכה הלאה מאותו יום שהודיעו על מותו.
עד ששמה לב שהשמש ירדה עמד מישהו לצידה. רב כלשהו שלא זכרה את שמו.
"קומי יקירתי" הוא אמר ברוך, "אין זה ראוי לעמוד ליד קבר זמן רב מדי"
היא הנהן והביטה פעם אחרונה בקבר לפני שפנתה לאחור, כשיצאו שניהם מבית העלמין התיישבה על הספסל ופרצה בבכי.
"מותר לי לשאול מי היית שנשראה כי נשברת כל כך למראה קברו?"
היא הנהנה ומחתה את דמעותיה, "הייתי אמורה להיות אשתו"
"אמורה?" שאל הרב בעניין, "סלחי לי שאני מתעסק בעניינים לא לי אך.."
"זה בסדר" היא אמרה בחיוך, גם לרב היא סיפרה הכל, מהרגע שהוא מת.
"אני מבין ילדתי" הרב אמר בהשתתפות כנה, "לפעמיים, האנשים שהיו הכי קרובים אלינו בעולם הזה נשארים עימנו, אולי אפילו, ברגעים אלו ממש, נשמתו מרחפת לידנו, שלוחת אלייך את כל הטוב שיוכל להביא לך"
לשמע מילותיו של הרב פרצה האישה שוב בבכי, אך זה היה בכי של שמחה, בכי של הוקרת טובה.