צעדי הראשונים על מאדים (פרק 1)

"כולם לחגור חגורות, עוד רגע אנו ממריאים." אמר קול רובוטי נשי נעים כזה. חגרתי את החגורה, ואילצתי את ג'ונסון לחגור אותה, מכיוון שלא היה מרוכז (זאת אומרת, איך אפשר להיות מרוכז אם אתה טוחן בקולי-קולות לחמנייה עם נקניק?). "אנו ממריאים בעוד שלוש. שתיים. אחת." חזר הקול הרובוטי בקלילות, ואז נשמע קול מחריש אוזניים של שרפת כמה מאות ליטרים של דלק, ותנועה מהירה יותר ממהירות הקול. לאחר כמה דקות, יצאנו מהאטמוספרה של כדור הארץ שלנו. אויש! שכחתי להציג את עצמי! אני ג'ייק מדיסון, אני בן 27, ואני אסטרונאוט בטיסתו הראשונה. לידי יושב אלברט ג'ונסון, וחברי הטוב, מייקל אריסון. זה כזה מוזר שכל השמות-משפחה שלנו נגמרים בסיומת "סון". אני טיפה, איך לומר את זה, "קוקו" שכזה. אני טיפה משוגע. לא פסיכופת. משוגע נחמד כזה. "נו, מה נעשה עד שנגיע למאדים? זה ייקח המון זמן!" אמר אלברט ג'ונסון שנייה קצרה לאחר שסיים את כריך-הנקניק שלו. "בוא נשחק משחק (LET'S PLAY A GAME- מכירים את "המסור"? אז כל פעם ככה- "בואו נשחק משחק)!" השבתי לו. "בסדר, בסדר. נלך על טריוויה." אמר אלברט בנימה ישנונית ומשועממת עד מוות. "מהי קריאת החירום הבינלאומית כשאתה במטוס או בכלי שייט במקרה של סכנת חיים?" הוא שאל באותה הנימה, עם פיהוק קטן. "א. אין לי מושג. ב. אין לי מושג. ג. אני לא יודע. ד. מיידיי, מיידיי, מיידיי." הוא אמר בקול טיפה יותר מעודד. "אה, אני ממש לא יודע. אני משתמש ב50:50." אמרתי. אני אולי גם קצת אידיוט. "חתיכת מטומטם..... טוב. האפשרויות שלך הן: ג. אני לא יודע, ו-ד. מיידיי, מיידיי, מיידיי." הוא אמר. "וואו, באמת שאין לי מושג. אפשר חבר טלפוני?" שאלתי. אני באמת גם קצת אידיוט שכזה. "דפוק של ממש, הא?" הוא לחש, אבל לא ממש שמעתי אותו. "יוסטון! וי הב אה פרובלם!" צעקתי אל תוך המיקרופון. נשמעה אזעקה. "מה קרה?" שאל האחראי. "אני לא יודע מה התשובה לשאלה- מהי קריאת החירום הבינלאומית כשאתה במטוס?" צעקתי אליו. "אתה חתיכת דיסלקט מפגר! זה מיידיי, מיידיי, מיידיי! חוזרים על המילה פעמיים כדי שזה לא יישמע שאמרת מילה אחרת שנשמעת כמו אות המצוקה! כבו את האזעקות!" צרח האחראי בזעם כה רב. "אני אלך על ג. אני חושב שהאחראי מנסה לשטות בי." אמרתי באידיוטיות.