http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%91%D7c%D7%99-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7-%D7%A9%D7c-%D7%D7c%D7%A7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%91%D7c%D7%99-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7-%D7%A9%D7c-%D7%D7c%D7%A7.html Thu, 02 Sep 2010 21:25:27 +0300 היא עכשיו רגועה ונכנסת לעצמה, מדליקה סיגריה ופתאום זהו? הנה האחרונה שלי, שלה?
רואה בשמיים ציפור ענקית עם גשר בשיניים וכמעט מסתנוורת, מסיטה עם היד את שארית האור
מחייכת, מתחילה לצחוק ואז עוצרת. נגמרה הסיגריה.

היא נורא רוצה להדליק אחת נוספת, ומה עם לזכור את שהבטיחה? או לשכוח כי עכשיו הצהריים והעץ
הציפור בשמיים שומרת עם הגשר המצחיק, כלואה בתוך עצמה בתחפושת זולה עם זיפים של עיט קירח
אבל כוונות טובות. היא משחקת בגפרורים ואז הכל נדלק. לא הסיגריה, הנורה הצהובה בבועה מעל הראש.
צל שלה נוגע וצל של עץ גווע, היא עכשיו מתרחבת והעץ מאבד ענפים, השמש לטובתה וכבר אין ציפורים בשמיים..
היא קמה והולכת, לא עוצרת העיקר להיות בדרך, ומה יקרה כשתתעה את עצמה שואלת?
עדיין לא עוצרת ממשיכה על בקרת שיוט ומגחכת, היא מחייכת זה מצחיק אותה, האמנם אני שואל?
עם המבט מושפל למטה מלא צלליות עם כנפיים מתרוצצות וכשהיא מרימה עיניים ומסתכלת לשמיים אין
כנפיים רק נוצות של תקווה, רכות ומרשימות כמעט כמו של מלאך מנתבות את אור השמש המסנוורת שכבר
כמעט נופלת לים, היא מתחילה לרוץ עד לחוף, רוצה להכניס רגליים למים ואז..... לתת למחשבות לצוף.

הציפור על איזה ענף למעלה בדיונה, עם תסרוקת משנות ה60, טיפה פחות קרחת, הרבה יותר נוצות
מחפשת זרעים(!) ומצייצת ברוח, מתחיל להיות קריר והשמש נפלה, המים חמים והכל שחור, היא עכשיו
קמה ונכנסת למים, עם כל הגוף, החול מתפזר על השיער והמלח על העוגיות שלה, מי אוכל?
מי אוכל? מי אוכל?
כמעט עבר נצח ואז היא מוציאה את הראש, מתפוצצת מצחוק יאאא! הנורה הצהובה מהבהבת ואז כבית
יותר מדי חשמל, יותר מדי חם במים, חשמל ומים זה מסוכן? היא לא מפחדת הנורה נשארת בחוץ
החשמל רק מדליק טלוויזיות ותנורים, גם ככה אין מה לראות, רפי גינת עם הקומבינות, ולדן מנו יש
את פסלון החסינות.

היא חוזרת אל הרגע ואם רק היה לה דלק, היא רק רוצה קצת דלק,
והיא תבעיר איתו את החושך, כן, היא תבעיר ותכתוב עם האש ומקלות של העץ..:

בוקר טוב מאמי, אני בהפניה היום אז אגיע קצת מאוחר
תבקש מנינה להוציא לך חסרי שפא ותעבוד על זה.

מוקדש למישהי מיוחדת,
אישה ציפור.








]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7c-%D7%A2%D7%A5-%D7%D7%D7%95%D7%A0%D7%99.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7c-%D7%A2%D7%A5-%D7%D7%D7%95%D7%A0%D7%99.html Fri, 27 Aug 2010 21:08:57 +0300 כל המשפחות בעמק עייפות, נגמר השבוע, אימהות שהבטיחו עוף לשבת קיימו את הבטחתן
התנור אחרי שעות נוספות כיבה עצמו לדעת מבלי לגמור עם הקינוח.
מחוץ לבית שלי בצד השני של הדרך עומד עץ פומלות ענק, אני חוצה את השביל, מתכונן לשמוע צעקה
של אימא "לא להתרחק חמודי, עוד מעט אוכלים" אבל היא לא מגיעה, אימא עדיין בהיסטריית יום שישי
ואבא הולך לאט מבית הכנסת כדי לא להעיר את השדים והרוחות
מעיף מבט אחרון אחורה לחלון של המטבח, אימא עם המגבת של שלמה ארצי באקט מצחיק מרימה את המכסה של הסיר וכל הבית אדים, אני רגוע, ממשיך ללכת..
מחפש בכיס את חפיסת הסיגריות, מוצא, מוציא, מנפק אחת החוצה, 'לאקי סטרייק אדום'..
מקומטת ודהויה בדיוק כפי שאני אוהב, שומר אותה לפינה הכי טובה שלי מתחת לעץ הג'וני
הכלב של השכנים נובח משמחה, פלאפי היה אמור להיות שלי, מצאתי אותו בשדות של המושב ואימא זרקה אותו החוצה לכלבים, השכנים אספו וכל השאר היסטוריה.
אני מתכוון לדלג מעל הגדר אבל מחליט להמשיך וללכת קצת, יש חלק נמוך יותר ופלאפי מגיע עם הרצועה,
הוא קופץ וכמעט מפיל אותי, הדשא כאן ירוק יותר? אני נופל למטה שוכב, מתיר את פלאפי מהרצועה והוא רץ עם התחת למטה במעגלים, כזה שמח ככה עצוב עם האף הרטוב, אני קם והוא איתי, מתחרים אחד בשני עד לעץ, אני מתחיל קצת לפניו והוא עדיין מנצח, אני צוחק, זורק לו אבן הוא לא מביא, מזכיר לי מי הפראייר..

כבר 7 וחצי ומתחיל להחשיך, השמיים צבועים באדום זהב ומריחים את המרווה והזעתר,
אני מתיישב מתחת לג'וני העץ, פלאפי מריח את הנעל שלי, שוכב עם הלשון בחוץ, נראה מצחיק ומטומטם
אני מוריד את הסיגריה מהאוזן, דוחף לפה ומנסה להצית את הזיפו הארלי דיווידסון שלי, מנסה עם אצבע אחת, מנסה עם הנעל, על העץ, אין נפט.

בולשיט של תרבות המערב?

אני קם, בא ללכת מרוגז, הגפרורים נפלו קרוב לעץ, מה?
מביט למעלה, אין שם אף אחד.. יש חריטה.
מתרומם טיפה וקורא:
"ציפור ושועל יושבים על קפה וסיגריה"











]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%A9%D7%99%D7-%D7-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7c%D7%95%D7%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7c-%D7%91%D7%D7%99%D7%D7%95%D7%AA.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%A9%D7%99%D7-%D7-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7c%D7%95%D7%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7c-%D7%91%D7%D7%99%D7%D7%95%D7%AA.html Sat, 14 Aug 2010 01:13:44 +0300 אני לבד וטוב לי..מונו.?..
אלוהים רק אם ידעת הזדהות
הייתי שולח לי את החבר הדמיוני חזרה
מה לעשות שדרסתי אותו אתמול..
הוא אשם נעמד באמצע הכביש?..
כן,אבל כמה שהוא משעשע
תרפא אותו,אל תיקח אני אהב את הצחוק שלו.
מתגלגל לתוך אוזניי לאט לאט,נוגע בעור התוף.
איזה תיאור אנטומי מדיוק,או ביולוגי
אתה יודע לא ממש הקשבתי בשיעורים..
טוב מקווה שתחזיר לי אותו במהרה
משעמם לי בלעדיו.

נ.ב. תמסור לו שיביא משהו מתוק הביתה....
אני מת מרעב....!.
אולי אני הוא המת והוא החי?...
הסתבכתי,טוב בכל זאת אם נהרגתי
נראה לי אני אפגש איתך בקרוב אלוהים.
תודה! שסופסוף אתה עושה משהו מועיל בשבילי.. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7c%D7%9E%D7-%D7%D7%A2%D7%95%D7c%D7%9D-%D7%9E%D7%AA.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7c%D7%9E%D7-%D7%D7%A2%D7%95%D7c%D7%9D-%D7%9E%D7%AA.html Sun, 01 Aug 2010 02:57:30 +0300 הקשיים שמשתווים לאפס הם כל החיים
חשבתי הכל נגמר בשבילי
כל הדברים המשמחים הפכו לשקריים.
רציתי לכתוב את עצמי לבלוע כדורים
לברוח בזמן שלא שלי,להביא תנאים
לחיים שבמקום להפיק בהם משמעות
מחפשת דרכי נטישה,התרגלות
לרע,ולא לראות את הטוב
לפעול בלי לחשוב
אבל האור הופיע
וזה היית אתה..וכבר שום דבר אותי לא התריע
אתה חיוך,אתה עצב
אתה הצליל,אתה הקצב
למה העולם מת?.. הייתה לי שאלה
ואתה ענית לי.."הוא חי זה אנחנו אילו שמתים בתוכו"..ונתת נשיקה

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%9B%D7%A9%D7-%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9B%D7-%D7-%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%9B%D7%A9%D7-%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9B%D7-%D7-%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.html Mon, 05 Jul 2010 19:16:02 +0300
יום שבת בבוקר חודש יוני אמצע החודש, אמצע השנה ושלמה ארצי ממתין לבוא החום של יולי אוגוסט..
אני בניגוד לשלמה מחליט לא לחכות ומתארגן על הפק"ל של הקפה והסיגריות, בודק שלא שכחתי גפרורים כי נהרסה ההצתה האלקטרונית של הפק"ל, יוצא מהבית ומתקשר לידידי הנרקומן..
הצומת במרחק 200 מטר ממני, 150 לפני אני נזכר שלא כיביתי את הבוילר, אני משאיר את הציוד ליד תחנת אוטובוס ורץ חזרה, הבוילר דולק בצורה מאיימת, נראה מאוכזב ממני, אני מכבה אותו ומקבל צלצול מהנרקומן "נו איפה אתה יא אללה שלך אמרת אתה בצומת לא?", "כן נו תיכף שם" אני מגלגל לעברו והוא מצידו מנתק. הגעתי לצומת והבנאדם לא שם, ידעתי, הוא בבית! זה טריק כזה שלו לזרז אותי מהבית ואז אני אגיע בזמן, בן זונה..

אני מזהה את הלנד קרוזר הנוכלת שלו מרחוק, עוד שתי כיכרות והוא כאן. אני שורף את הניילון של הנובלס, מוציא סיגריה ומדליק. הוא הגיע ואני נכנס לרכב, נושף עליו את העשן.. "בצומת אהה יא זין", הוא צוחק.
החלטנו לנסוע דרך מטעי הבננות ואז לחתוך דרך הקיבוץ, אני שם דיסק של הפינק פלויד, משהו ישן, צדו האפל של הירח..
עוד בבננות הדלקתי סיגריה נוספת אחת לי ואחת לו, "תגיד מה עם הנקבה ההיא מאתמול חברה של הילה? שמעתי היא מזדיינת אש", אני צוחק והוא לא נשאר חייב "אתה לא מוכן לוותר על הפחד הזה שלך של להצליח אהה.." הוא מצחיק אותי עם התיאוריות על הפחד הזה של להצליח, הוא צודק. אתמול באמת הייתה לי הזדמנות, אם לא הנזלת הייתי מאושר עכשיו..

"בצומת פוריידיס קח ת'שמאלי, תמשיך איתו עד בת שלמה ואז ימינה על שביל עפר כל הדרך 500-600 מטר" אני משנן לעצמי את מה שאריק אמר, ידידי הנרקומן מתחיל לטפוח בחוסר סבלנות על ההגה, מדהים אותי כל פעם מחדש החוסר קצב של הבנאדם, "בונא אני מכיר ת'מקום, היינו כאן במסיבה של אפרת ההיא מהתיאטרון, חברה של קלינטון ת'לא זוכר?" באמת שלא זכרתי, טוב אולי בגלל האלכוהול של אותו לילה, "בטח זוכר היה פצצות לפנים".
בהמשך אני מזהה את הירידה של העצים אני אומר לידידי הנרקומן לעצור בצד. הוא דופק ברקס, "לא, לא כאן אידיוט, סע עוד כמה מטרים.." הוא נוסע, ממשיך, אני לא מוצא את זה, פאק נו שיט, זה אמור להיות פה!!
שאריות של נוזלים כימיים מאוד חזקים מאתמול... הוא נרגע. אני צוחק.
"מזה צריך להיות?" הוא לא עונה עכשיו תורו לצחוק.. "כמה בכלל לקחתם אתמול?", אני עוד לא מסיים את השאלה והוא כבר מסמן 3 עם היד. מטורף אתה, מטורפים אתה ויניב פומפה באימא שלי..
הגענו, עצרנו, ירדנו מהקרוזר הנוכלת.

אני מהדק את הסנדלים בזמן שידידי הנרקומן פותח את הבגאז' ומוציא את הציוד, דרך קשה, שביל סימון שחור 50 מטר ירידה מעצבנת וכל שנייה ברקס עם הרגליים, אני שונא ירידות, בכלל, גם במיטה.
....טוב לא באמת במיטה..? !
אני חוזר אחורה לעזור עם הציוד, לוקח את התיק הכבד, עבדכם הנאמן הוא רבאקיסט מלידה, פלס"רניק..
המשקפיים נופלות לחצי הדרך לעיניים ותנועת ראש קלה משלימה אותם, עכשיו כבר שומעים את רעש המים.. "אריק אמר שעמוק מספיק, אני קופץ מהצוק, אתה שומע?" ידידי הנרקומן מהנהן, אין לי כוח לדבר עכשיו, הוא צריך לדפוק עכשיו כמה שאכטות לסדר קצת ת'עניינים של ליל אמש הכל מסובך לו בראש.
אני מעיף ת'סנדלים, פושט את החולצה ותולש את המכנסיים, דופק ריצת אמוק לכיוון הצוק, צועק לידידי הנרקומן שעכשיו כבר עם אישונים מעט יותר מפוקסים, גדולים, עמוקים, מזה משנה מה העיקר ש"תכין קפהההההה!!!"..

בדרך למעלה אני מתפרץ בטעות למחששת סיגריות של קבוצת תלמידי תיכון שמתחבאים מהמורים, כולם כאלה תמימים, הבנות מדהימות אולי בכיתה יב'? יב' זה גיל 18 לא? אני בן 20.. טוב אני מחליט להמשיך בריצה, קורץ לכמה מהן ומקווה שיראו את הקפיצה שלי.
עצרתי כשלא היה יותר לאן להמשיך, לעצמי אמרתי גם איתו נצטרך להתמודד..
הלב בהילוך רביעי, 19 מט"ש, מטר לשנייה מלמעלה ועד למטה אני רואה סלעים חדים, משוננים מחייכים אליי מלמטה, אנשים צועקים משוגע, אני מחזיר חיוך בנימוס מרים ידיים, עוצם עיניים, פורש כנפיים.

ניתוק מגע, חתירה למגע, צוות חרטוקה משוגע.



















]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7c%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7c%D7%90%D7%9E%D7%90-%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7.html Tue, 16 Feb 2010 23:21:53 +0200 את ישבת בסלון צוללת עמוק לתוך מחשבותיך את והקפה השחור עם ענן של סיגריות מסביבך, ניגשתי אליך ושאלתי אותך במה את צריכה עזרה בבית ואת הושבת אותי לידיך שמת את ידיך על רגלי ואמרת לי: לא טוב לי בתי אני רוצה לעזוב.
שוב ראיתי את הסרט חוזר על עצמו אמרת את אותו הדבר לפני שבע שנים,התחלת לספר לי כמה רע לך וקשה, על המריבות האין סופיות, לא היית צריכה לספר יותר מידי הרגשתי בזה כבר המון זמן אבל היה לי נוח להתעלם לא רציתי להאמין שמשהו לא בסדר, לא אחרי הפעם הראשונה שברחנו כולנו למקלט לנשים מוכות ולא ראיתי את אבא כמה חודשים טובים , וחוץ מזה אבא הבטיח שהוא ישתנה וישתפר, ושהכל יהיה בסדר כשנעבור מהעיר לישוב – כנראה שטעיתי, את המשכת לספר לי על ההתעללויות המילוליות עד אור הבוקר, איך שהוא היה נועל אותך בבית ולא היה נותן לך ללכת לעבודה. ואני הייתי קרובה אליך מתמיד הרגשתי הזדהות, ומשום מה התחלתי לעזור לך טלפנו לכל מקלט נשים אפשרי בארץ ואחד אחרי השני אמרו את אותו הדבר " לא מכניסים ילדים למקלט מגיל 14 , את והבן הקטן יכולים להגיע אך לגדולים יהיה סידור שונה הם יכולים ללכת להוסטל".
אני ואחי התנגדנו בכל תוקף למעבר להוסטל. ואז ראיתי את עיניך מתמלאות דאגה כאילו הרגשתי את מחשבותיך רצות מצד לצד מה לעשות איתנו, הרגשתי אשמה הרגשתי שבגללי את לא תעזבי וזהו מעכשיו את תזכרי לי את זה לנצח. ריחמתי עליך, הרגשתי הזדהות, רציתי למות להעלם העיקר שלא אהיה זאת שבגללה תישארי אומללה לנצח.
רצתי לחדר הבאתי תיקים והכנסתי לתוכם בגדים, את לא הבנת מה אני עושה אבל נתת לי להמשיך ואני בשלי, בין אריזה לאריזה הבטחתי לך שהכל יהיה בסדר ושאנחנו נהיה עם אבא וננסה להרגיע אותו עוד אמרתי לך שאני מפחדת שאבא יפגע בעצמו אם יראה שכל משפחתו עזבה אז אני מעדיפה להישאר.
את לא יודעת למה אבל כאילו שכנעת את עצמך להאמין למילותיי, למילותיה של ילדה בת חמש-עשרה שכל כך בטוחה בעצמה שהיא יכולה להציל את העולם.
ליווינו אותך ואת אחי הקטן לרכב שחיכה מעל לבית לא הורדתי לידיך דמעה! רציתי שתלכי בתחושת ביטחון שתסמכי עליי ואת הלכת עזבת לתמיד מאותו רגע לא ראיתי את פניך במשך שנה,
רצתי לבית ופרצתי בבכי , בכי של פחד געגוע מיידי ורחמים עצמיים.
את לא ידעת במשך כל התקופה שנעלמת, שלנו התחיל הסיוט בזמן שלך הוא נגמר.
ירדתי בלימודים התחברתי לבן אדם שהתברר כסוחר סמים אלים בגיל 16 נכנסתי ממנו להריון ועברתי הפלה, כל חיי כמעט ונהרסו אם לא הייתי מרימה את עצמי בידיים.
היום אני כבר בת 22 ויותר מתמיד אני מבינה למה ברחת, חיית עם בן אדם כפייתי , תלותי, ואלים- ואני הייתי עושה את אותו הדבר, חוץ מדבר אחד שהייתי משנה- לוקחת את ילדיי איתי!.
לא מזמן נולד לך ילד חדש מגבר אחר, ואני מקווה שאיתו זה יהיה שונה ושלא תנטשי אותו לטובת החופש האישי שלך.
באהבה למרות הכל
בתך.


]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F.html Fri, 15 Jan 2010 17:34:33 +0200 מיליוני גסויות זועקות אהבה בכל משיכת מכחול והשמש עם הקרניים כבר לא בשמיים, יש חידה על כוכב או שניים בצבע סגול שולט ובכלל, המרקם איבד את הקסם..

על מה לא ציירתי, ים עצום עם הרים נשגבים ושמש מבוישת בצבע כתום שעבר זמנו ואפילו חצי ירח מוטרף שריצד על הקיר וכיבה עצמו לדעת, לו רק ידעתי לאן זה יוביל הייתי חודל מכל הבולשיט הזול של תרבות האמנות והייתי נכנס לציור גדול עם עשבים שוטים ונערה יפה עם שיער שלכת.. הייתי מנגן לה מנגינה יפה ושר שטויות, היא הייתה צוחקת וחושבת שאני ילד

אולי היה לי נשר נאמן שהיה מסביר איך הכל נראה מלמעלה והייתי מדמיין שאני עף, הייתי עולה לצוק השיברון והעצב וצועק על ארץ מולדת, שתעורר בי רצון נרכש לצאת למסע גילוי עצמי בארצות קרות במזרח אירופה, הייתי לוקח את האישה שאיתי ומספר לה חלום על עתיד שיכול היה להיות עבר במקום אחר והווה שהוא הווה, היא הייתה מתאהבת בי כמו שאני לא ואולי היינו שותים יין מול מדורה מוקפת אויבים בצל האושר..

נכנסתי לציור ענק ששרק בוב דילן מתחת לעץ הדר והזיע כמויות של הבנה, מכחול של אמת רצח קווי מתאר של דמות מטושטשת והותיר משפחה שלמה עם ודאות מוחלטת על הלא נודע, אישה יפה עם שיער שלכת לחשה לרוח שיש מקום לגישה אחרת, לו רק יכולתי לספר לה שעבר זמני וגם לו רציתי כבר אין לי כוח..

וכשהלכתי לא ידעתי איך לומר לה שכשאתה איש ציפור הדברים הם טיפה אחרת

איש ציפור. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%D7c%D7%D7%99%D7%9E%D7-%D7%9E%D7%D7%A7%D7%A4%D7-%D7%A9%D7%A4%D7%95%D7%AA%D7-%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%D7c%D7%D7%99%D7%9E%D7-%D7%9E%D7%D7%A7%D7%A4%D7-%D7%A9%D7%A4%D7%95%D7%AA%D7-%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D.html Mon, 04 Jan 2010 14:13:14 +0200 איכשהו במהלך החיים אנחנו תמיד עוצרים לחשוב אבל לא מתעמקים בזה יותר מידי, כי אם נתעמק נבין אולי שטעינו, ואף אחד לא אוהב להרגיש שהוא טעה. מטיבעינו אנחנו תמיד צודקים, לא אוהבים להתפשר, שונאים גבולות, אוהבי חופש והרפתקאות, יחד עם זאת ביתיים, רכושניים, עקשנים, אולי אפילו רכים מידי, אבל תמיד מגיע השלב הזה.
אנחנו פתאום לוגמים מהקפה, מדליקים את הסיגרייה ותוהים, לאן היגענו, מה עשינו עד עכשיו, האם יכולנו לעשות יותר? או אולי הבן זוג הפריע למהלך התוכנית הראשית שלנו.
והינא, עם הלגימה הזו פתאום נפתחות העיניים. אנחנו שוקעים במחשבה של מה אני יעשה עכשיו בשביל ליהיות מאושר כמו שתיכננתי, כי אנחנו אף פעם לא מאושרים מספיק, אף פעם לא מסתפקים במה שיש. זה סוג של דיכאון תובנתי כזה, הוא יכול להתשך יום והוא יכול להמשך מהרגע הזה עד לסוף חיינו. זה אפילו די מפחיד.
סבתא שלי לדוגמא, אלמנה כבר 20 שנה. אני אכשהו חושבת שהתקופה הזו התחילה אצלה כאשר היתגלה לסבא שלי סרטן, והיא ידעה שאין דרך להציל אותו. היא בטח הקדישה את כל כולה לזה, לאהוב ליבה, בטח בכתה המון, בטח ביזבזה כל כך הרבה אנרגיות שלא נשארו לה כאלה לאחר מותו.
אני חושבת שהיא נמצאת בבועה הזו מאז. עד עכשיו, כשאני באה לבקר אותה, העיניים שלה לא נוצצות, תמיד לא בטוחה שאני אצליח במשהו, כאילו זה מהטבע להרוס באמצע, תמיד דואגת יתר על המידה ותמיד כועסת ללא סיבה.
יכולתי להגיד זו סבתא שלי, ככה היא והאופי שלה. אבל לא. זה הרי ברור שהיא היייתה אישה מלאת שמחת חיים בצעירותה, זה משהו שגרם לה להבין שהיתבזבז זמנה היקר.

אומנם אני בת 21 עכשיו, שהוגה מחשבות עמוקות, אבל מפחדת מהרגע שבו אצטרך להריץ את החיים שלי ולהבין שאולי התפשרתי יותר מידי. אני מסתכלת על סבתא שלי וחושבת, האם אני אהיה כמוהה? או שמע אני יכולה לשנות את המצב שלי? אומנם, עכשיו אני שמחה, עובדת, מבלה, אוהבת, אבל מה יהיה הלאה? מתי תגיע הלגימה הזו מהקפה אצלי? ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%25d7%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%25d7%25a2%25d7%25aa.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%25d7%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%25d7%25a2%25d7%25aa.html Sun, 22 Nov 2009 15:51:00 +0200 אחסאן היקר,
האם אלוהים הוא גבר?
אני מבקשת מחילה וסליחה מאלוהים על דברי-בלע אלה. אני אוהבת את אלוהים בכל לבי. הוא תקוותי היחידה, הוא התומך בי לאורך כל חיי. הוא האלוהים ואין בלעדיו אל. אני אוהבת את האלוהים, עם זאת אני תמיד שואלת:
האם האלוהים הוא גבר?
אני כותבת אליך ממרחקים. מולדתי היתה מדבר, מלאה בחול בצבע זהב. עמי, אנשי המדבר, חיו שם חיים פשוטים, הסתפקו במעט וחיו באושר ובצנעה. לא היו במדבר פרחים מלבד בנות-המדבר, הן היו הפרחים היפים והריחניים ביותר. לא היו סימני-דרך כדי לדעת את מיקומך או לאין אתה רוצה להמשיך, הסימון היחיד היה הירח והכוכבים, רק דרכם יכול האדם לדעת את מיקומו המדויק. לא היה דבר שיצמצם את הריקנות ואת השעמום מלבד לחישות האהבה של הצעירים והצחקוקים של הבנות.
אך פתאום המטיר עלינו האל שפע בל ישוער ושמו היה הנפט השחור. מהשפע הזה נהנו רק הגברים. רק הגברים זכו בשפע הנפט שהפך לזהב טהור. הבנות נשארו בחוץ. לא נהנו בכלל מהשפע שהנפט הזרים לגברים. זהב שלא דמה בכלל לחולות הזהביים של המדבר כי אם לצבע הויסקי ולצבע הנשים הג'ינג'יות והבלונדיניות מהנשים הזרות שמלאו את המדבר וסיפקו לגברים את כל ההנאות שלא חלמו עליהם בכלל. עולם חדש נפתח לפניהם: עולם המשקאות החריפים, עולם הסמים ועולם הנשים הזרות.
אנו, בנות המדבר נשארנו כפי שהיינו ואף גרוע יותר. לבשנו את אותם בגדים מסורבלים, אולי לבגד המדברי הישן נוספה מטפחת-ראש צבעונית או תכשיט כלשהו. אך מלבד זאת לא השתנה דבר. המשכנו להתעטף ב"עבאיה השחורה כשכל גופנו ופנינו הסתתרו מאחוריה, מלבד פתח קטן לעיניים שנשאר פתוח. חוקי-המדבר המשיכו לחול עלינו הבנות. אסור היה לנו לראות איש זר, אסור לדבר עם הנשים הזרות שהתהלכו בינינו חצי ערומות. האב, האח, ובני-הדודים המשיכו לשלוט עלינו ביד מברזל. הלכו עברו הימים בהם היינו יותר חופשיות וזאת למרות חוקי המדבר הנוקשים. הגברים ידעו כיצד למצוא דרכים כדי להתקרב אלינו ולזכות ברגעים יפים, רגעי אהבה אסורים ומתוקים. ידענו כיצד לגשת לבחורים והם ידעו כיצד להגיע אלינו.
אך הנפט השחור הפך את חיי הבנות לחיים שחורים יותר, קשים יותר ובלתי נסבלים יותר. אני נולדתי לתוך הסביבה הזו וקבלתי עלי את כל האיסורים שכפו עלי וקבלתי זאת בהכנעה עד שהנפט הגיע. ראיתי סביבי את הנשים הזרות שהלכו חצי ערומות, התחבקו והתנשקו עם הבחורים שלנו. היו מרכז העניינים והכל סובב סביבן.
אז לא יכולתי יותר להתאפק.
רציתי לצעוק ולהתמרד נגד כל חוקי המדבר
רציתי שהבחורים יסתובבו סביבי כפי שהם מסתובבים סביב הנשים הזרות.
הרגשתי צורך בלתי נכבש לבקש את זכיותיי כאישה וכאדם.

הייתי כולי מאוהבת בבן דודי.
בין דודי אליו הייתי מאורסת מיום בו נולדתי. אולי לפני-כן. ראיתי אותו לצדי כשפתחתי את עיניי לראשונה. כילדים נהגנו לשחק יחד. הוא היה כל עולמי. בגיל עשר כשגופי החל לקבל צורה של גוף יאשה, היה בן דודי קרוב אלי. תמיד לצדי ותמיד אתי. אהבתי אותו יותר ויותר, אהבתי אותו כאישה ורציתי שיהיה לי לבעל.
איש לא דיבר אתי על חתונה.
איש לא ירשה לאישה לדבר על חתונה.
אין לאישה זכות להביע את אשר בלבה ולבקש את הבחור שהיא רוצה.
חיכיתי שבן דודי, אהוב נפשי ידבר אתי על חתונה, אך לא עשה זאת. הייתי סבלנית ואמרתי לעצמי הרי בסופו של דבר הוא יהיה בעלי. הרי אני מאורסת לו מיום לידתי. צריך רק לחכות. וחיכיתי בסבלנות. הזמן יעשה את שלו. רק מעט סבלנות. כל פעם שבן דודי היה בא אלינו ועינינו היו נפגשות הרגשתי צמרמורת ורעד בכל גופי. הרגשתי שהדם שלי רותח ובכל רגע הוא עלול לפרוץ החוצה. דמיינתי לעצמי כיצד אני נישאת לו והופכת להיות אשתו. לא היה בינינו מגע פיזי כלשהו. רק העיניים דברו והלב דפק בחזקה. ידעתי כי גם אם אהיה אשתו אז מזלי לא יהיה טוב יותר ממזלה של אמי וממזלן של יתר נשות המדבר. ידעתי כי אמשיך להיות עבד לבעלי ולילדיי ולא אזכה בחיים עצמאיים משלי. ידעתי וקבלתי זאת כעובדה וכמובן מאיליו.



באחד הימים בא בן דודי לבקר אותנו ובפיו היתה בשורה:
באתי להיפרד,
אני נוסע לחוץ-לארץ כדי ללמוד.
לבי החסיר פעימה. לא יכולתי לדמיין לעצמי כיצד אוכל לחיות והוא רחוק ממני. עמדתי מולו והוא מושיט אלי את ידו ללחוץ אותה. הבטתי בעיניו ואמרתי: "
נסיעה טובה,
אני מקווה שלא תשכח אותנו".
הגיב בקולו הרם והבוטח:
ממתי הדם ישכח את דמו והבשר את בשרו?
אתם בשר מבשרי ודם מדמי, אף פעם לא אשכח אתכם."
ונסע. חיכיתי לו בסבלנות יותר משנתיים. לא כתב לי ולא התקשר אלי בכל צורה שהיא. שמעתי עליו רק ממכתביו את משפחתו ומדי פעם שלח לי דרישת-שלום. זה הספיק לי. סיפקה אותי העובדה שהוא לפחות כותב את שמי במכתביו.
וחיכיתי לו!!

והוא חזר!!
חזרה יחד עמו אשתו הזרה שנישא אותה בחוץ-לארץ. בחורה בלונדינית, לבנת-עור, שערות זהובות וארוכות שנפלו על כתפיה ועל חזה החשוף שהבליט את שני שדיה המלאים והעגולים, זרועות חשופות ושמלתה הדקיקה והקצרה הבליטה את מחמדי-גופה הצעיר. היתה מאופרת באפור חזק ובולט. שתי שפתיה צבועות באדום חזק ומגרה. דיבורה, חיוכיה וצחוקה. הכל עמד בניגוד גמור לחיי-הכלא שאנו חיים בהם. הרגשתי שנאה ורגז רב. הרגשתי צורך להתנפל על המופקרת ששדדה ממני את אהוב לבי. רציתי לחתוך אותה בסכין לחתיכות קטנות ולזרוק את בשרה לכלבים הרעבים.
עמדתי מול אהובי ואשתו ואני משותקת כאילו חץ מורעל פגע בלבי השיתק אותו. הבטתי אליו והבטתי אליה בעיון רב, כאילו אין במדבר איש מלבד שתינו. כל המשפחה גערה בי וניסתה להריקני. בן הדוד נגש אלי כשהוא צועק בזעם:


תסתלקי מכאן מיד,
את מפחידה את אשתי האהובה!".
לא הגבתי ולא זזתי מהמקום. המשכתי להביט בה במבטים של אש. בנות המשפחה גררו אותי בכוח לאוהל מגוריי וסגרו עלי את הפתח כדי שלא אוכל לצאת. כלאו אותי כדי לא להפריע למופקרת ששדדה את אהוב לבי.

עמדתי שעות מול המראה, מביטה אל עור גופי ואל שערותיי . עורי שחור ושערותיי שחורות. רציתי להיות לבנת-עור כמו אשת אהובי. לקחתי צמר-פלדה גס והתחלתי לשפשף את פני ואת גופי כדי למחוק את הצבע השחור ולהיות לבנה כמו המופקרת. במהרה הדם החל לזרום מפני ומכל גופי עקב השפשוף הגס. התחלתי להתייפח בקול רם. התאספו סביבי כל אנשי השבט, מביטים בי ומנסים לעזור. כולם ידעו שאני אוהבת את בן הדוד. ניסו להסתיר את הבושה מאבי. כלאו אותי כדי למנוע את הבושה ואת האסון הכבד שאני עלולה להמיט על משפחתי. במצב הזה נשארתי מספר חדשים. כל יום המשכתי לשפשף את עורי בצמר הפלדה הגס עד שהדם היה ניגר כמי-הנהר. הייתי צועקת צעקות רמות ומבקשת שבן דודי יבוא אלי. רציתי להראות לו כי גם אני יכולה להיות לבנת-עור כמו אשתו. הייתי קורעת את בגדיי לגזרים ונשארת ערומה כביום היוולדי. הייתי צועקת ובוכה לסירוגין : "
אני אוהבת אותך בן דודי היקר,
מדוע אשתך טובה יותר ממני?
חוקי המדבר מתירים לך להתחתן חמש נשים,
קח גם אותי לאישה ואהיה משרתת לך ולאשתך!!".
בני משפחתי מנסים להרגיעני ולחסוך מהם את הבושה.
קראו לי "המשוגעת"
כן אבדתי את השכל
אני משוגעת ולשיגעון אין גבול.
המשוגע אינו אחראי למעשיו.
המשוגעת!!
הייתי בת חמש-עשרה. משפחתי מצאו לי בעל בן יותר מחמשים שנה. התאפקתי עד לליל הכלולות. כשבעלי ניסה להתקרב אלי, התנפלתי עליו בצעקות ובמכות נמרצות. צעקותיי התגברו ובעלי פתח את דלת האוהל ויצא החוצה בבהלה. החזיקו אותי כל אנשי השבט והחלו להכות אותי.
הכה אותי בעלי:
הכתה אותי אמו:
הכה אותי אביו:
הכה אותי בן דודי.
ואני צוחקת,
שרה ורוקדת
וכעבור מספר דקות מתחילה לקרוע את בגדיי מעלי ונשארת ערומה מול כל אנשי השבט. בוכה וצוחקת, שרה ומתייפחת. כולם ברחו מפני באומרם:
היא משוגעת, היא משוגעת!!".
עמדתי לפני כולם וצעקתי:
האם אלוהים הוא גבר?
האם האלוהים הוא גבר?
איש לא ענה
מי יכול לענות למשוגעת?
הובילו אותי לבית-המשוגעים וסגרו עלי.
לא הצלחתי לברוח.
לא הייתי משוגעת.
כל מה שרציתי היה לברוח מגורלי המר.
כל מה שרציתי הוא שהעולם ידע כי אהבתי את בן דודי.
כל מה שנשאר לי הוא לשאול:
האם אלוהים הוא גבר?
כל בנות השבט שואלות את אותה שאשלה:
האם גם הן משוגעות?




]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%A0%D7%D7%99%D7c-%D7%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%D7-%D7%D7%A9%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%90/%D7%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%A0%D7%D7%99%D7c-%D7%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%D7-%D7%D7%A9%D7.html Sun, 22 Nov 2009 12:32:52 +0200 (פירוש המלה אנג'יל הוא ספר הברית החדשה)

הסיפור הוא על גברת בשם ,אנג'יל"
אני לא מסוגל לשכוח את הגברת אנג'יל. יתכן ויעברו מספר חדשים ואני לא אזכור אותה או לא אחשוב עליה. אך פתאום וללא אזהרה מוקדמת היא תופיע בזיכרוני. זה קורה כשאני יושב לסעוד את לבי בבית או באחת המסעדות, או במקום עבודתי, או באולם הקול-נוע. אדמיין את גופה הצנום שכולו עצמות ועור, את פניה החיוורים, את מבטיה ואת השפם הזעיר שמעל לשפתיה. היא דיברה בערבית מהולה ביוונית שבקושי היה אפשר להבינה. לא חיבבתי את הגברת אנג'יל, לא את הופעתה, לא את גופה הצנום והשעיר ולא את מבטיה ובעיקר לא את דיבורה.

אני זוכר אותה מאז היותי ליד קטן. היתה מופיעה בביתנו כמעט כל יום, יושבת עם אמי וסורגת. אימא טורחת, מקבלת אותה ברצון ומכינה לה מאכלים מיוחדים שהיא אוהבת כמו האטריות המבושלות בבשר כבש, הפיתה האפויה בתנור שאימא אפתה וזאת בנוסף לשתיה ולממתקים.
יתכן והסיבה לטרחתה הרבה של אמי היא העובדה שגברת אנג'יל היא התופרת המומחית ביותר בסביבתנו. אימא אהבה להתגנדר בבגדים שגברת אנג'יל תפרה עבורה. אך יתכן ואמי כיבדה אותה על היותה אישה זרה, אירופית ואשת העולם הגדול. אמי העריצה את המערב וראתה בהם כאנשים מתורבתים הרבה יותר מאיתנו. השתדלה ללמוד ממנה מלים לועזיות ולהשתמש בהם בדיבורה, גם אם לא הבינה את משמעותם. העיקר שהיא תדבר השפה זרה והאנשים יחשבו אותה למלומדת ולמתורבתת. אמי נקשרה לגברת אנג'יל קשר הדוק וחזק. האמינה בכל דבר ששמעה מפיה וניסתה ליישמו על כל המשפחה.
גברת אנג'יל שלטה בנו שליטה מוחלטת. הביעה זלזול בכל אשר עשינו והיתה אומרת: "כך לא מתנהגים!
אתם חייבים לחיות כמונו האירופיים!".
"אסור לדבר בשעת האכילה!"
אסור לאכול אורז בכף
צריך להשתמש רק בסכין במזלג!"
פעם נכנסה לחדרי, שכבתי חולה במיטה. מזג האוויר היה קר וגשום. כל החלונות היו סגורים. היא מיהרה ופתחה את כל החלונות. הרוח הקרה חדרה לחדר וכך גם הגשם. התחלתי לרעוד מקור. אך היא הביטה אלי במבט חד ואמרה:
אסור לסגור חלונות.
צריך לתת לאוויר לחדור לחדר
בתי מריה, שוכבת רק כשהחלונות פתוחים
והאוויר הקר נכנס לחדר.
כך זה יותר בריא!"
.
פעם ראתה אותי מקרב את קערת המלוכיה (מאכל מצרי נפוץ) אל הפה שלי. היא גערה בי: "
כך לא אוכלים!
הבת שלי מריה אוכלת רק בסכין ומזלג!
כך צריכים לנהוג אנשים מתורבתים!".
פעם אחרת הביטה אל פניי ואמרה:
הילד לא נראה טוב.
הוא חלש ועליו לשתות שמן דגים.
הבת שלי מריה, שותה כל יום בבקר ובערב שמן דגים.
זה בריא וזה מחזק את הגוף.
הבת שלי מריה תמיד בריאה וחזקה הודות לשמן הדגים".

גברת אנג'ל תמיד דיברה על הבת שלה מריה. את מריה לא ראינו אף פעם, לא אני ולא אמי. רק שמענו את שמה עולה על שפתי גברת אנג'יל. רציתי לראות את מריה, גם אמי רצתה לראות אותה. אך נראה לנו שזה למטה מכבודה של מריה לבוא אלינו כדי שנכיר אותה. הייתי חושב וחולם עליה. דמיינתי אותה כבחורה יפה ובריאה, בעלת עור בהיר וחלק, שערות זהובות ארוכות, פנים עגולים ונאים. דמיינתי אותה כאחת השחקניות הנאות והמזהירות שראיתי בסרטים. דמיינתי אותה כבחורה חזקה מאוד, הרבה יותר חזקה ממני. פחדתי מפניה ומפני כוחה. הייתי בטוח כי היא בשיא הבריאות שלא היתה חולה מימיה. היא היתה עבורי כסמל היופי והבריאות. גברת אנג'יל אמרה לי תמיד: "אתה חייב להיות חזק, יפה ובריא כמו מריה שלי!".
אמי היתה מתנפלת עלי כשחשבה שעשיתי מעשה לא נכון: "
תתבייש לך,
תראה שמריה קטנה ממך ומתנהגת יפה!
אתה חייב להיות כמו מריה!".
שנאתי אמי!
שנאתי את גברת אנג'יל!
שנאתי את מריה שלא הכרתי!
פתאום גברת אנגי'ל נעלמה! לא ידענו מה קרה לה. לא הכרנו את כתובתה ולא היה לה טלפון בבית. אמי דאגה לה ודאגה למריה. אני הייתי שבע-רצון והתפללתי שלא אראה אותה שנית ושלא אשמע את השם מריה. היא חזרה אלינו כעבור חדש ימים. נראתה חלשה וחולנית, קולה כמעט ולא נשמע.
אימא שאלה בבהלה:
מה קרה?".
גברת אנג'ל מיררה בבכי:
הבת שלי מריה,
מריה שלי מתה הדלקת ריאות
ומחוסר דם,
מריה שלי מתה
ולא תחזור!".
מאז אמא הקפידה לסגור היטב את חלונות חדרי.
הרשתה לי לאכול את המלוכיה ללא מזלג וללא סכין.
ובעיקר: הפסיקה להשקות אותי בשמן דגים.






]]>