האיש שראה את הכל

קלאוס מספר:
דנקה שיין, האר שמידט, א גוטע טאג (תודה רבה, אדון שמידט, יום טוב). עוד לקוח מרוצה, אני מקוה, עזב את חנות הנעליים, ולי יש קצת זמן להתבונן.
במה אני מתבונן? כבר זמן רב שמטריד אותי העובד הוותיק בחנות הנעליים שלי, שייע כ"ץ, לא שאני אנטישמי, דאס נישט ריכטיק, אבל הוא בהחלט מוזר.
כל ילד שמגיע לחנות, הוא חייב להתחבב עליו ולהיות חבר שלו, לא יעזור כלום, הוא ייתן לו שוקולד ויספר לו סיפור, העיקר שהילד יהיה חברו הטוב ביותר. בהחלט משונה, כביכול יש לו אובססיה לילדים. זה אכן מוזר.

אבל ללא ספק הוא התעלה על עצמו היום, במה שעשה להאר שטרונבייכר, כאשר האדון נכנס לחנות, שייע ניגש אליו, והציע לו שעון למכירה, ביורו אחד, לא יותר. שטרונבייכר בחן את השעון מכל כיווניו, השעון נראה נאה, הוא עבד כשורה, והמחיר - מצחיק. ללא היסוס הוציא מכיסו את היורו, והשעון החליף ידיים, כפשוטו.

עם סוף הקנייה, ניגש שייע אליו ושאל אותו: נו איך השעון, עובד? ואני מתוך סקרנות הצצתי לעבר השעון, וזינקתי כנשוך נחש: דונער, האיש מכר לו את שעוני שלי, כמובן ששייע הסביר לקונה שהיה מדובר במהתלה, והשעון אכן לא שלו כלל, היורו חזר לבעליו, ולכאורה הכל בא על מקומו בשלום.

האם זוהי התנהגות המתאימה לאדם בן שבעים וחמש? מה גורם לו להתנהג בצורה כה ילדותית? מה הסיבה שהוא נמשך כל כך לילדים? בפרנקפורט של המאה ה21 אין אנשים כה מוזרים, צריך לשים עליו עין.

חנה מספרת:
איזה יום שמח לי היום! אני הולכת עם אימא לקנות מגפיים חדשות לקראת החורף בחנות של קלאוס באלטקינג שטראסה, יש לו כל כך הרבה מגפיים יפות, אני ראיתי שלשום את המגפיים הירוקות בחלון הראוה, אבקש מאימא שתקנה לי אותם!
הגענו לחנות, כמו משומקום ניגש אלי איזה סבא ושאל אותי: ילדה חמודה, בשביל מה באת לכאן היום? חייכתי ואמרתי לו שינחש הוא בעצמו, בלא להתבלבל הוא הוציא סוכריה מהכיס, אתם מכירים את הסוכריות החמוצות מתוקות האלה שקופצות בפה על הלשון, אני ה-כ-י אוהבת אותם בעולם!! וכזו בדיוק הוא הביא לי, שכה יהיה לי טוב!
האיש לא הפסיק לדבר, לפתע הוא שאל אותי איך קוראים לי עניתי לו, חנה. באותו רגע הכל והקול נדם. האיש נפל על הריצפה ומהומת אלוקים התחוללה בחנות, מכל עבר רצו קונים והמוכר הקשוח קלאוס, ואחר כך אמבולנס עם אורות אדומים, ולקחו אותו במיטה לבנה, ובסוף לא קניתי את המגפיים הירוקות, אמא אמרה שהם לא איכותיות מספיק, חבל.

ז'קלין מספרת:
אכן אדם משונה, החולה החדש, כ"ץ שהגיע אתמול, לא פגשתי דבר כזה מעולם, בלילות הוזה ומלמל שמות של ילדים וביום הוא אפטי לחלוטין כמעט כמו מת, מבחינה רפואית דוקטור רוזנטל אמר שלא ברור מה יש לו כי תפקוד המוח במ.ר.י הראה על מצב תקין, הוא טוען שזה משהו פסיכלוגי, לך תבין.
הנה הגיעו אורחים, איזה אבא עם ילדה קטנה עם קוקיות. הם רוצים לפגוש את כ"ץ, למה לא, בטח נכדה. לא, היא לא נכדה, הם סתם מכירים.

אם עד עכשיו הסיפור היה מוזר, עכשיו הוא משוגע, לפתע פתאום אדון כ"ץ התחיל לדבר, לא רק לדבר אלא לנאום ממש, בפאתוס בהתלהבות, אמנם קולו חלוש אבל מילותיו כמו אש. הוא לא מדבר גרמנית, אבל אני מבינה את השפה, מן הסתם זו אידיש, השפה של היהודים. אדון כ"ץ יהודי, זה ברור.

והוא מדבר ובוכה, עד שאין אתה יודע אם רוב דבריו דמעות והמילים רק רקע לדמעות או להיפך.

שייע מספר:
כאן גדלתי, חייתי את חיי כילד וכנער כאחד האדם, קצת מכות מנערים שהחטיפו לי בגלל שאני יהודי, למרות שאז לא הבנתי מה זה אומר. אבל ידעתי את מה שגבלס נבח דרך הרדיו, שהיהודים הם טפילים ומזיקים לאומה הגרמנית, הבנתי לא רק את דבריו, הבנתי טוב גם מה שמאוחרי דבריו, הוא רוצה להרוג את כל היהודים, הוא והפיהרר הארור שלו יימח-שמו!
אח"כ התחילו האקציות והגירושים למזרח, מי שנשלח מעולם לא חזר, ולמרות שהפקידים טענו שכולןם בחיים, בודדים האמינו. אולי בהתחלה עוד פקפקו בשמועות שנשאו בכנפיהם היהודים הפליטים בפולין ומגליציה, אך כשהחלו לבוא פליטים גם מאוסטריה, אנשים מתורבתים כמונו, כבר לא יכלנו להתכחש: הנאצים הורגים יהודים ובשיטתיות.
לא הרבה זמן היה לנו לחשוב, וביום ההולדת השבע עשרה שלי נשלחתי למינכוהוזן, ומשם לטרבנליקה ומשם לאושוויץ. מעודי לא הייתי בגיהנום, אבל אינני ירא ממנו יותר, גרוע משבעת המדורים שהנאצים עשו, אפילו השטן בכבודו ובעצמו - לא יכול להמציא.
ואז התברר שלא רק את גופנו הם לוקחים, גם את כבודנו, את מהותנו כאנשים, כאנושיים, הם לקחו ממני את היכולת לחשוב באופן מוסרי, כל היום חשבתי רק אודות אוכל ואוכל ואוכל. החיים עברו כמו בראינוע - התמונות מתחלפות במהירות, אין קול והכל בשחור לבן, הרבה שחור, כמעט בלי לבן.

ואז קיבלתי את התפקיד הנורא, הייתי אחראי לשרוף את גופות הילדים החנוקים בתאי הגזים. אם חשבתי שמערכת הרגש שלי סתומה, הרי שעתה היא התחילה לדמם, והכאב פרץ החוצה, הרגשתי שבכל רגע אני כמו רוצח את הילד בשנית. לא רק את הילדים המתים שנחו בדממה על האדמה השחורה, לא רק אותם, כי אם גם את ילדי שלי, הילד שבתוך נשמתי, אותו חלק טהור ותמים שבתוך כל אחד, הוא נשרף, אני שרפתי אותו. הפכתי לאפר.

לשאר הסיפור אין משמעות, אולי לפרט אחד - השעונים. כמו בבולמוס של שגעון אספתי את שעוני הנספים, לא לשם מטרת רווח, לא לשם אגירת עושר, אינני יודע לשם מה. אולי השעונים סימלו את הזמן שעובר, את העתיד שחולף על פניי, וכאילו מאומה לא קרה.

אבל באמת הדברים קרו, ויום אחד מצאנו את עצמנו מוקפים בחיילות כוחות הברית, כחושים רזים, ובעיקר חסרי כל רצון לחיות. אחרים רצו לברוח מהאדמה הארורה של גרמניה, אני רציתי שהיא תיקח אותי לתוכה, כמו כל אותם ילדים שאפרם פוזר על פני נהר הסולה.

כך נשארתי פה, נשאתי אשה, ילדים לא נולדו לנו, אבל אני מעודי חיפשתי את אותו ילד, הילד שלי, הילד שבתוכי, הייתי חייב לעורר בעצמי את אותו תום והרגש הטהור הנמצא אצל הילדים. ועתה הוא התעורר...