מר. פרנק

הצעקות ברחוב הריצו אותה אל מתחת לארון המטבח.
היא חיבקה את עצמה בתנוחה עוברית מייחלת לדממה.
כשהצעקות פסקו סוף סוף, היא קינחה את אפה, וניסה למחות את הדמעות שזלגו ללא שליטה.
לאט לאט חזרה נשימתה לסדרה, והיא החלה להסכין עם מצבה.
עיניה נעצמו מתשישות, והיא דמיינה, שאם היא רק תמשיך לחבוק את גפיה כך: חזק חזק, העולם עצמו יתפוגג, ורק היא תיוותר, מוגנת על ידי חום גופה.

צעדים כבדים נשמעו מחוץ לדירה, ולאחריהן דפיקות עזות.
"פתחו!" אמר אדם בקול עב, ולאחר דקה של שקט נפרצה הדלת ותריסר אנשים החלו לחפש בבית.
אחד צעד ישירות אל המטבח, ופתח את ארון המזווה.

צווחתה התמזגה בצליל חריקת הארון. קופסאות שימורים נזרקו לריצפה בגסות, נשמעות כהידוק מסמרים על ארון קבורה, והיא התפללה שהלומות ליבה לא יסגירו את מקומה.

משלא מצאו דבר החלו האנשים להתווכח.
סטירה נשמעה, מהדהדת בחלל החדר, ולאחריה גוף הוטל לריצפה, משמיע צליל חבטה עמום.
ואז האנשים הלכו... כשהם מביעים תרעומת על מלשינים שקרנים.

כשיצא הנערה ממחבואה, רועדת ובוכיה, היא פסעה בזהירות מסביב לאיש המעולף.
אנחה נשמעה מכיוונו, והיא נמלטה אל הקיר כעכבר, מנסה להעלם בצללים.
רק במבט שני היא זיהתה אותו.
"אבא?" שאלה בהלם.
כשהמילה מופתעת אינה מסוגלת להכיל את תחושתיה.
הוא השתנק פעם פעמיים, ופנה אליה.
בתחילה, שפתיו נעו ללא קול.
"הםםם..." ניסה לומר, "הם לא יחפשו..." הוא השתעל, ודם ניתז מפיו.
"הם לא יחפפ-שששו בב... באותו מקום,"
"הם לא יחפפפשוו באותו מקווום פעמממיים" אמר, ועצם את עיניו בכאב.