ניצלתי, אך ליבי עדיין שבוי, שם.

עוד יום, אני כאן. כל כך מפחד, שגם אותי יהרגו. אך יותר מפחד, שאת משפחתי יהרגו.
עד לפני כמה חודשיים הכל היה בסדר, שום דבר לא היה נראה שונה, אפילו שהנאצים כבר התחילו להשתלט על חצי מגרמניה, לא כל כך חששתי, חשבתי שהם יעזבו, שהם רואים שלא הולך להם, חשבתי שיעזבו, יעזבו כנכנעים. אך לא, הם נשארו, כאן. ואיתם נשארה גם ההתייחסות העוינת כלפינו, היהודים. סבא שלי תמיד אמר, היטלר לא יצליח, הוא ישבר, הוא יראה שהיהודים חזקים יותר ממנו, והם לא נשברים, ממשיכים להילחם, להאמין, והוא ייכנע. לנו, היהודים. אך ה לא היה כך, אם עליית היטלר לשלטון, והנאצים כמובן הכל כבר התחיל להתהפך. יהודים פוטרו מעבודותיהם, ביניהם הוריי, משפחות שלמים שאני מכיר, שהכרתי. כולם פתאום נהיו מחוסרי כל. אני זוכר שהנאצים שרפו בתי כנסת, ספרי תורה. כל כך שנאו אותנו, ועדיין, ברור שעדיין.
אני כאן, לא מבין כיצד, עדיין. לא מבין, מדוע אני חייב לסבול, מדוע משפחתי חייבת לסבול. אני יודע שאילו מישהו היה מושיע, בא פתאום ומציל אותנו. יכולתי אולי, לחייך מעט. כי חיוך שלם, אי אפשר להוציא מפרצופי, כל חבריי, אלו שהכרתי מעל ומעבר. ילדות, ילדות שלמה נמחקה, כשהם נמחקו מן העולם הזה, ואני? לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע זאת, אני יודע שגם לא ממש יכולתי לעשות דבר, כי אחרת אני הייתי נמחק יחד איתם, ואז הוריי, משפחתי היו נמחקים יחד איתי.
דור שלם, כל כך הרבה יהודים נהרגים פה, כל יום, אני רואה, עניי המלוכסנות והקטנות האלה רואות כיצד כל יום נשמד חלק עצום מעמי, מחבריי.
ואולי אני מפחד, לא, אני בטוח שאני מפחד. מפחד להימחק, בדיוק כמו כל השאר, מפחד אולי לא להימחק, מפחד שמשפחתי תימחק, ואחריהם אני אעבוד כאן, עבודות פרך, ואז כשיגיע תורי, אמחק.
אני כבר לא שואל שאלות. באמת, הפסקתי. הפסקתי כי התחלתי להבין שאף אחד, אף אחד לא יענה לי אליהן. שאלות של למה, מדוע, איך, כיצד. והכי הרבה, למה?
אולי זה בגלל שאנחנו יהודים, ואנטישמיות ידועה, ואולי זה בגללי, רק בגללי שונאים את כולנו. בגלל שאני ילד לא ממושמע, חסר אחריות, פזיז. ואולי זה סתם. סתם כי מחפשים תעסוקה, להעביר את הזמן, שש שנים בכיף, רגל על רגל, וחילוק עבודה ליהודים, או השמדה לחלשים.
הפסקתי, הפסקתי גם לחפש סיבות מדוע, כי מדוע, מד, דם. הכל נשפך שם, הצבע שבתור ילדותי כל כך אהבתי, אדום. צבע חזק. אך עכשיו, דם. אדום. דמ, דם. הכל מדמם, כולם מדממים סביבי, דם.
לא רציתי שמשפחתי תיעלם, למרות שידעתי שאנחנו עלולים לא לשרוד, קיוויתי בכל נפשי שלא יקרה כלום, ולא רק למשפחתי, אלא לכל היהודים שעוד נשארו, לכל היהודים שכרגע מובלים למכנות השמדה, לאושוויץ. התפללתי שיקרה נס, שלא יקרה להם כלום, שברגע האחרון, מישהו יבוא לעזור, מישהו יבוא לעצור, את הזוועות שמתרחשות, מולי, נגד עניי.
קיוויתי, כל כך קיוויתי.
אך, זה לא עזר. כולם נעלמו, כאילו מעולם לא היו.
משפחתי נעלמה, גם. ואני לא רציתי זאת. רציתי ללכת איתם, הרגשתי שליבי נתלש ממני. נשמתי נעתקת. כמה בכיתי, הדמעות היו מלוות בכאב אין סופי. כל כך רציתי ללכת, להיות איתם. לראות אם טוב להם שם למעלה, בגן עדן.
אבל לא הלכתי, בחרתי לנסות להתמודד, למרות שנשארתי לבד, זכרתי את מילותיה של אימי; "אם נלך, אל תלך, תישאר." זכרתי זאת, וזה נתן לי כוח להמשיך. ובאמת, אחרי עבודות פרך קשות במשך שנים, ניצלתי. סוף סוף באו, אלו שרציתי שיבואו לפני שנים אחדות, באו עכשיו. האשמתי את עצמי, שמשפחתי הלכה ממני, אך האשמתי גם אותם. למה לא התערבו, כיצד יכלו לראות זוועות אלו ולא להתערב, לעזור, לעשות משהו? למה? אילו רק היו מגיעים לפני, היום בוודאי הייתי מחייך, אך אנני מסוגל לחייך, לא, אנני. כולם הלכו ממני, האהבות הגדולות שלי הלכו ממני. אנני מסוגל להביט במראה ולחייך, גם חיוך שקרי, אנני מסוגל.








ניצלתי, אך ליבי עדיין שבוי, שם. לא מסוגל לשכוח, את הימים הנוראים שנאלצתי לעבור. אך יותר מכול, לא מסוגל לשכוח את עמי, העם שלי, היהודי. משפחתי.