וזה קשה

זה קשה.
קשה כל כך להסתכל מין הצד.
לראות איך הורסים את משפחתי,
אחד אחרי השני.
באיטיות.
ואני סובל,
למרות שאני נבחרתי,
לא להיהרג.
לפחות לא עכשיו.
אני סובל,
כל כך.

בלילות,
כשאני בקושי מצליח להירדם,
בחדרים הצפופים,
אותם חדרים שבקושי הספיקו,
לנו,
להם,
לכולם.
לא נשמנו,
בקושי.
הריחות הלא נעימים שעולים באוויר,
והמחלות הקשות של עָמִי,
משפחתי,
קרוביי,
חבריי.
אני מתפלל לאלוקים,
שיושיע,
שיציל,
שירחם עלינו.
שלא ייתן לנו להיהרג.

אבל,
הגיע היום.
אותו יום,
ששבר אותי,
סופית.
ראיתי,
במו עניי,
כיצד עינו אותם,
את משפחתי.
כיצד השמידו אותם,
לאט לאט.
במחנה ההשמדה הגדול ביותר,
אושוויץ.
כמה שבכיתי,
זה לא עזר.
כמה שהתחננתי,
זה לא עזר.
אז כל שנותר לי היה,
להסתכל מין הצד.
לסבול.
בשקט.

אחר כך כבר לא ידעתי מה יהיה עליי,
אם אצליח לשרוד,
כאן.
לבד.
נשבעתי לעצמי שעוד יגיע היום שבו,
הם יתחרטו.
על מה שעשו למשפחתי.
לעָמי,
לקרוביי,
ולחבריי.
אבל הייתי שבור,
כל כך.
לא האמנתי שהם אינם עוד,
כאן,
איתי.
לא האמנתי כמה אדם יכול להיות אכזר.

אותי לקחו,
לקחו איתם.
עם האנשים שחיסלו את משפחתי.
לא רציתי,
ללכת.
רציתי לקבור אותם,
כמו שצריך.
אך הכריחו אותי,
ולא,
לא הייתה לי ברירה.
אז הלכתי.
עבדתי בעבודות,
עבודות פרך.
כל יום,
הרגשתי שעורי נצלע,
בשמש.
לא היה אכפת להם,
ממני.
כמובן,
איך יהיה אכפת להם?
הרי לא אכפת להם מאף אחד,
מלבד עצמם.
לא היה לי מה לאכול,
בכלל.
הרגשתי לבד,
כל כך לבד.
ולא היה יום שבכיתי,
על משפחתי.
שהתפללתי,
שביקשתי מהקב"ה,
שוב.
שיושיע,
שיציל,
שירחם,
שיעזור,
לי,
ולכל אלה שעוד נותרו.

אבל בסוף,
וויתרתי.
נכנעתי להם,
לנאצים.
בחרתי להתאחד,
אם משפחתי,
בשמיים.
אז,
פשוט לקחתי את אחד הסכינים שמצאתי בבתיהם של הנאצים,
אחרי שהסתננתי לשם כמובן,
ודקרתי את עצמי למוות.
לא היה אכפת לי לדמם למוות.
אותו כאב,
שאני מרגיש עכשיו,
כאב פי מיליון כשהוריי הלכו,
וכשאחיי הלכו איתם.

אבל לא שכחתי,
מאותה הבטחה.
שהבטחתי.
לעצמי.
ולא,
לא ידעתי אם אי פעם אותה הבטחה תתקיים.
אבל ידעתי שכן יהיה לזה סוף.
מתישהו.

..




וכל כך עצוב לי
שבסופו של דבר הלכתי,
השארתי את כל היהודים לחסדיהם של הנאצים.
שיטבחו בהם,
שיכו אותם.
למוות.
אבל אני יודע שפה,
איכן שאני נמצא,
ליהודים יהיה בית חם.
משפחה.
חברים.
קרובים.

והכי חשוב,
האהבה שמייחדת את כולנו,
האהבה של העם היהודי.