http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%D7%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7-%D7%90%D7%AA-%D7%D7%9B%D7c.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%D7%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7-%D7%90%D7%AA-%D7%D7%9B%D7c.html Wed, 12 May 2010 06:13:21 +0300 דנקה שיין, האר שמידט, א גוטע טאג (תודה רבה, אדון שמידט, יום טוב). עוד לקוח מרוצה, אני מקוה, עזב את חנות הנעליים, ולי יש קצת זמן להתבונן.
במה אני מתבונן? כבר זמן רב שמטריד אותי העובד הוותיק בחנות הנעליים שלי, שייע כ"ץ, לא שאני אנטישמי, דאס נישט ריכטיק, אבל הוא בהחלט מוזר.
כל ילד שמגיע לחנות, הוא חייב להתחבב עליו ולהיות חבר שלו, לא יעזור כלום, הוא ייתן לו שוקלד ויספר לו סיפור העיקר שהילד יהיה חברו הטוב ביותר. בהחלט משונה, כמו יש לו אובססיה לילדים. זה אכן מוזר.

אבל ללא ספק הוא התעלה על עצמו היום, במה שעשה להאר שטרונבייכר, כאשר האדון נכנס לחנות הוא ניגש אליו, והציע לו שעון למכירה, ביורו אחד, לא יותר. שטרונבייכר בחן את השעון מכל כיווניו, השעון נראה נאה, הוא עבד כשורה, והמחיר - מצחיק. ללא היסוס הוציא מכיסו את היורו, והשעון החליף ידיים, כפשוטו.

עם סוף הקנייה, ניגש שייע אליו ושאל אותו: נו איך השעון, עובד? ואני מתוך סקרנות הצתתי לעבר השעון, וזינקתי כנשוך נחש: דונער, האיש מכר לו את שעוני שלי, כמובן ששייע הסביר לקונה שהיה מדובר במהתלה, והשעון אכן לו שלו כלל, היורו חזר לבעליו, ולכאורה הכל בא על מקומו בשלום.

האם זוהי התנהגות המתאימה לאדם בן שבעים? מה גורם לו להתנהג בצורה כה ילדותית? מה הסיבה שהוא נמשך כל כך לילדים? בפרנקפורט של המאה ה21 אין אנשים כה מוזרים, צריך לשים עליו עין.

חנה מספרת:
איזה יום שמח לי היום! אני הולכת עם אימא לקנות מגפיים חדשות לקראת החורף בחנות של קלאוס באלטקינג שטראסה, יש לו כל כך הרבה מגפיים יפות, אני ראיתי שלשום את המגפיים הירוקות בחלון הראוה, אבקש מאימא שתקנה לי אותם!
הגענו לחנות, כמו משומקום ניגש אלי איזה סבא ושאל אותי: ילדה חמודה, בשביל מה באת לכאן היום? חייכתי ואמרתי לו שינחש הוא בעצמו, בלא להתבלבל הוא הוציא סוכריה מהכיס, אתם מכירים את הסוכריה החמוצות מתוקות האלה שקופצות בפה על הלשון, אני ה-כ-י אוהבת אותם בעולם!! וכזו בדיוק הוא הביא לי, שכה יהיה לי טוב!
האיש לא הפסיק לדבר, לפתע הוא שאל אותי איך קוראים לי עניתי לו, חנה. באותו רגע הכל והקול נדם. האיש נפל על הריצפה ומהומת אלוקים התחוללה בחנות, מכל עבר רצו קונים והמוכר הקשוח קלאוס, ואחר כך אמבולנס עם אורות אדומים, ולקחו אותו במיטה לבנה, ובסוף לא קניתי את המגפיים הירוקות, אמא אמרה שהם לא איכותיות מספיק, חבל.

ז'קלין מספרת:
אכן אדם משונה, החולה החדש, כ"ץ שהגיע אתמול, לא פגשתי דבר כזה מעולם, בלילות הוזה ומלמל שמות של ילדים וביום הוא אפטי לחלוטין כמעט כמו מת, מבחינה רפואית דוקטור רוזנטל אמר שלא ברור מה יש לו כי תפקוד המוח במ.ר.י הראה על מצב תקין, הוא טוען שזה משהו פסיכלוגי, לך תבין.
הנה הגיעו אורחים, איזה אבא עם ילדה קטנה עם קוקיות. הם רוצים לפגוש את כ"ץ, למה לא, בטח נכדה. לא, היא לא נכדה, הם סתם מכירים.

אם עד עכשיו הסיפור היה מוזר, עכשיו הוא משוגע, לפתע פתאום אדון כ"ץ התחיל לדבר, לא רק לדבר אלא לנאום ממש, בפאתוס בהתלהבות, אמנם קולו חלוש אבל מילותיו כמו אש. הוא לא מדבר גרמנית, אבל אני מבינה את השפה, מן הסתם זו אידיש, השפה של היהודים. אדון כ"ץ יהודי, זה ברור.

והוא מדבר ובוכה, עד שאין אתה יודע אם רוב דבריו דמעות והמילים רק רקע לדמעות או להיפך.

שייע מספר:
כאן גדלתי, חייתי את חיי כילחד וכנער כאחד האדם, קצת מכות מנוער שהחטיף לי בגלל שאני יהודי, למרות שאז לא הבנתי מה זה אומר. אבל ידעתי את מה שגבלס נבח דרך הרדיו, שהיהודים הם טפילים ומזיקים לאומה הגרמנית, הבנתי לא רק את דבריו, הבנתי טוב גם מה שמאוחרי דבריו, הוא רוצה להרוג את כל היהודים, הוא והפיהרר הארור שלו יימח-שמו!
אח"כ התחילו האקציות והגירושים למזרח, מי שנשלח מעולם לא חזר, ולמרות שהפקידים טענו שכולןם בחיים, בודדים האמינו. אולי בהתחלה עוד פקפקו בשמועות שנשאו בכנפיהם היהודים הפליטים בפולין ומגליציה, אך כשהחלו לבוא פליטים גם מאוסטריה, אנשים מתורבתים כמונו, כבר לא יכלנו להתכחש: הנאצים הורגים יהודים ובשיטתיות.
לא הרבה זמן היה לנו לחשוב, וביום ההולדת השבע עשרה שלי נשלחתי למינכוהוזן, ומשם לטרבנליקה ומשם לאושוויץ. מעודי לא הייתי בגיהנום, אבל אינני ירא ממנו יותר, גרוע משבעת המדורים שהנאצים עשו, אפילו השטן בכבודו ובעצמו - לא יכול להמציא.
ואז התברר שלא רק את גופנו הם לוקחים, גם את כבודנו, את מהותנו כאנשים, כאנושיים, הם לקחו ממני את היכולת לחשוב באופן מוסרי, כל היום חשבתי רק אודות אוכל ואוכל ואוכל. החיים עברו כמו בראינוע - התמונות מתחלפות במהירות, אין קול והכל בשחור לבן, הרבה שחור, כמעט בלי לבן.

ואז קיבלתי את התפקיד הנורא, הייתי אחראי לשרוף את גופות הילדים החנוקים בתאי הגזים. אם חשבתי שמערכת הרגש שלי סתומה, הרי שעתה היא התחילה לדמם, והכאב פרץ החוצה, הרגשתי שבכל רגע אני כמו רוצח את הילד בשנית. לא רק את הילדים המתים שנחו בדממה על האדמה השחורה, לא רק אותם, כי אם גם את ילדי שלי, הילד שבתוך נשמתי, אותו חלק טהור ותמים שבתוך כל אחד, הוא נשרף, אני שרפתי אותו. הפכתי לאפר.

לשאר הסיפור אין משמעות, אולי לפרט אחד - השעונים. כמו בבולמוס של שגעון אספתי את שעוני הנספים, לא לשם מטרת רווח, לא לשם אגירת עושר, אינני יודע לשם מה. אולי השעונים סימלו את הזמן שעובר, את העתיד שחולף על פניי, וכאילו מאומה לא קרה.

אבל באמת הדברים קרו, ויום אחד מצאנו את עצמנו מוקפים בחיילות כוחות הברית, כחושים רזים, ובעיקר חסרי כל רצון לחיות. אחרים רצו לברוח מהאדמה הארורה של גרמניה, אני רציתי שהיא תיקח אותי לתוכה, כמו כל אותם ילדים שאפרם פוזר על פני נהר הסולה.

כך נשארתי פה, נשאתי אשה, ילדים לא נולדו לנו, אבל אני מעודי חיפשתי את אותו ילד, הילד שלי, הילד שבתוכי, הייתי חייב לעורר בעצמי את אותו תום והרגש הטהור הנמצא אצל הילדים. ועתה הוא התעורר...
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%25a8-%25d7%25a9%25d7%259b%25d7%25aa%25d7%2591%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%25a2%25d7c-%25d7%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%2590%25d7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%25a8-%25d7%25a9%25d7%259b%25d7%25aa%25d7%2591%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%25a2%25d7c-%25d7%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%2590%25d7.html Wed, 07 Apr 2010 19:55:01 +0300
יצאתי לחוף השלו
ראיתי אנשים מחייכים, אנשים מאושרים
אנשים שאוהבים את החיים,
אנשים שהחיים שלהם פשוטים.

אבל אז הגיעה התקופה,
התקופה הלא טובה,
התקופה שבה אנשים לא מחייכים,
לא מאושרים ולא אוהבים את החיים.

החוף כבר לא שלו, ואף אחד לא שם.
החוף שומם, אין איש בחוץ.

אנשים בוכים על כאבם המר- ורק סימן פסי הרכבת הולך ומתחזק,
על החיים שלהם,
על הילדים שלהם,
על היום ההוא,
על התקופה ההיא,
ועל המצב הכאוב.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%D7-%D7-%D7%A2%D7%A1%D7%A7-%D7c%D7%D7%A1%D7%98%D7%90%D7%A4%D7%95.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%D7-%D7-%D7%A2%D7%A1%D7%A7-%D7c%D7%D7%A1%D7%98%D7%90%D7%A4%D7%95.html Mon, 26 Oct 2009 10:24:47 +0200 ככה זה עם חלומות שואה. אני אוהב אותם, מזמין אותם, קורא להם לבוא וכשהם באים...
דפיקות הלב והזיעה (חמה? קרה? ומה זה כבר משנה)
הכול התחיל במפעל. חדר גדול, רצפה מאובקת, אור צהבהב ושקט. שקט מוזר רק רשרוש של בד ופלסטיק, אולי גם נייר. עייני היו נעוצות במשהו על השולחן, ידי החזיקו בו וגלגלו אותו. היה זה חפץ קשה מעוגל ומוארך ואני, כנראה, עטפתי אותו או גלגלתי אותו בנייר. לא הצלחתי להרים את עיני מהשולחן כאילו מוסמר המבט למטה. כך גם הראש. תחושה חזקה מאד של פחד התפרצה בבת אחת כאשר מקצה החדר, מימיני, נשמעו צעקות.
הצעקות לא היו בעברית או באנגלית. השפה נשמעה אחרת ולגודל המוזרות: אני הבנתי אותה. ההתרחשות קרתה מימין לי אך קשה לי לתארה כי לא הרמתי את מבטי מהשולחן. מישהו רץ מאחורי, כנראה חייל, ודחף אותי קלות. אחריו עוד אחד. תחושת פחד חזק ומשתק אחזה אותי. פחד מוות שמתחיל בבטן ועולה ומתפשט לחזה ומצטבר בגרון כמו כדור עופרת.
"תפסנו אותו", "הנה הוא", "תחזיק אותו" ו"תביא אותו" . צרורות צרורות של צמדי מילים כאלה נתגלגלו נורו מימני ואז הופיע כתם צהוב. מן יהודי קטן, ממש קטן, קרח, ומניין לי שהוא יהודי? איני יודע. החיילים שלפו אותו מתוך הצעקות ומתחת לשולחן וגררו אותו מאחורי. הוא נגרר כמו חפץ, אולי אבדה לו הכרתו, אולי תקוותו, כמו שטיח מגולגל נגררו רגליו מאחורי.
היהודי לבש מעיל קצר ודק בצבע מטריד: צהוב בהיר מאד, חרדל מדולל במיוחד שדהה מאד בשמש.צבע מטריד,קשה, צבע שלא יורד במים, שממשיך להכות בעיניים גם אחרי שהם יפקחו, ממש תכף, מיד אחרי צרור הצעקות הבא:
"לגסטאפו" "תקראו לגסטאפו" ו"זה עסק לגסטאפו". עם עסק זה התעוררתי ולא ידעתי את נפשי.
]]>