אין כלום

בכל פעם שאני מגיעה למקום ציבורי כלשהו ,
אני מרגישה את אותו קיר זכוכית שמפריד ביני לבין שאר העולם .
כאילו אני אדומה וכל השאר ירוקים ,
כאילו אני מסתכלת על נמלים מבעד לזכוכית מגדלת.
ואותה ההרגשה ,
מציפה אותי שוב בכל פעם ,
כאשר מישהו מבחוץ יוצר איתי קשר ,
אני מסתחררת .
אני לא מבינה את העקרונות שלכם ,
את הגבולות התוחמים את המחשבות ,
אלו שמפרידים בין הדמיון למציאות .
או שמא הם כבר לא קיימים אצלכם .
האם האמצעי מקדש את המטרה ?
במקרה כמו מקרים שלכם - לא .
החוק הוא מאד פשוט אבל תוכנו לא פשוט כלל :
"תיחיה את חייך מבלי ליצור קשר עם אחרים "
זוהי הדרך היחידה שבה אפשר להתקיים בעולם שכזה .
אין כלום .
לא רגשות .
לא תובנה .
לא מחשבה .
לא חלום .
לא תשוקה .
לא רעיון .
אין כלום .