הגוויה

"כעת, תמה האזכרה." קראה המנהלת, הרגשתי אוויר חם שננשב על עורפי, הבטתי לאחור וראיתי ישיש שכיסה את פיו בידו.
חלק מן התלמידים החזירו את כסאות הפלסטיק הלבנים למקומם וחלקם הסתלקו מן האולם בצחקוקים.
אני וחברותיי צעדנו לכיוון היציאה, האפלה כבר כיסתה את שטח בית הספר,חברה אחת נאספה בידי אימה, השנייה לוותה הבייתה בנסיעה, אחרת צעדה עם כל משפחתה, תהיתי כיצד ואם מי אחזור לביתי, הבטתי לימיני וראיתי חברה נוספת, "בואי, נלך יחד. השאר הלכו מהכיון הנגדי." היא אמרה לי והתחלנו לצעוד בחשכה, היא השמיעה לי את אחד משיריה האהובים.
לפתע ראיתי דבר קטן כלשהו שכוב על האדמה, כמעט חלפנו על פניו עד שלפתע הבחנתי בקיפוד...מת.
חברתי קראה לי שוב ושוב אך אני המשכתי להביט בגוויה באימה, "זו רק גוויה! קדימה, בואי." אמרה לי, הבטתי בה בכעס ותעבה, "איך את יכולה?!" חברתי פסעה לדרכה והותירה אותי לבדי, בחושך.
לא קראתי לה לחזור, כנראה שכעסתי והרגשתי רחמים אדירים כלפי היצור המסכן, לפתע שמעתי קולות של גברים :"אני צמא, או! יש כאן ממטרה!" אמר אחד מהם, תיארתי לעצמי שהם שיכורים, החלתי לצעוד במהירות, מקווה שלא הבחינו בי.
הצעדים נשמעו מהירים וקרובים יותר, כמעט פרצתי בריצה אך אחד מן הגברים חסם את פי בכף ידו, ובעט בגבי.
שני גברים נוספו תפסו את גופי בשני צדדי, אחד מהם תפס את כתפי והשני את רגלי.
צרחתי בזעזוע וניסיתי לנער ממני את ידם, הם קשרו את ידי בחגורה והפילו אותי על הכביש,בדיוק כשראו מכונית מתקרבת.
המכונית צפרה כלכך חזק שניסיתי לאטום את אוזני ללא ידי! למזלי, המכונית עצרה ולא התנגשה בי.
אישה זקנה ירדה מן המכונית ועזרה לי לקום, "לכו מכאן! פושעים!" היא צעקה עליהם בעודה מתירה את קשר החגורה.
לבסוף, מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי החמימה, מכוסה בקפידה, מלקקת חלב חם משפתיי, אילו רק הייתי חוזרת עם חברתי...