http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%A9%D7c-%D7%D7%99%D7c%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%A9%D7c-%D7%D7%99%D7c%D7.html Thu, 05 Aug 2010 21:21:52 +0300 מה נשאר מהעולם הארור הזה.
כל מה שנשאר ממני זה רק שמיים אדומים כאש,עננים שחורים מפיח, ורחובות ריקים עם ריח של מוות באוויר.
''אני כבר לא יכול יותר! הכל כבר נמאס!'' אני צועק לעצמי ופורץ בבכי, ואחרי רגע לוחש לעצמי ''אני לא לבד,אני לא לבד''.
קשה לשמור על השפיות אחרי כל כך הרבה זמן לבד,בלי מזון,בלי מים, כשהעולם מעכל אותך לאט לאט,
או שיותר נכון להגיד מה שנשאר מזכרונות העבר,
הריח של החורף החם,הריח של הגשם של הבוקר, הריח של הלחם הטרי,וריח של יום חדש. ריח של חופש…
אותה התמונה של ילד קטן שקופץ משלולית לשלולית כשהאם קוראת לו הביתה.
אותה תמונה של האם שמחבקת את בנה וחיוך מציץ על פניו עם קצת בושה..
אותה תמונה של הילדים במעילים שמשחקים עם כדור בשבת של חורף קר.
אבל כל זה כבר נעלם,
אין מי שיקרא לי,אין מי שיחבק אותי,אין לי אם מי לדבר ולשחק,אין אף אחד, אני לבד..
ורק הלב ממשיך להגיד:
''צריך להמשיך ללכת! לא לוותר! לא ליפול! להמשיך עד טיפת הכאב האחרונה ולא לאבד תקווה!''
אבל אם הזמן כבר מפסיקים להאמין בזה,מפסיקים לפחד, מפסיקים לסבול,מפסיקים לחיות.
המוות מתחיל להראות כחבר ,כל מה שצריך לעשות זה להשאר לשכב והוא כבר יעשה את שלו.
אבל אדם חייב לבחור בין הדרך הקלה והדרך הנכונה, ואני את הבחירה שלי עשיתי.
אני מתרומם עם כוחותיי האחרונים שנשארו בגופי,שותה מהמימיה שלי את לגימות המים האחרונות שנשארו שם,
וממשיך ללכת.
הרגליים כל כך כבדות, הקור בלתי נסבל והריח של הפיח חודר לריאות ומקשה על נשימתי.
אבל אני לא יכול לוותר, אני חייב להמשיך בשביל אותם אנשים שאהבתי, בשביל אותם זכרונות שאני מקווה שיחזרו עוד אלי
..ואני אכן ממשיך, ממשיך לכיוון שהלב מכוון אותי בתקווה שהוא צודק.
אבל לאן שלא תלך, הכל נראה אותו דבר,אותם רחובות ריקים, אותם שמים אדומים,ואותו הריח של המוות.
''מה עוללנו?!'' אני שואל את עצמי ושוב מתחיל לבכות,
נופל על הברכיים. האדמה כל כך קרה!, כל כך קפואה! אבל, זה כבר לא משנה.
כוחותי האחרונים אזלו,עיניי נסגרות,ורק לוחש לעצמי :''אלוהים, איפה אתה?''
אבל אלוהים כבר לא נמצא פה,אלוהים כבר לא סולח,לא מרחם.
בעצם הוא חייב להיות, לסלוח, לרחם, אחרת. הוא לא אלוהים..
עוברים שעות על גבי שעות,ימים על גבי ימים, אבל גופי מסרב להיכנע..
''המוות גם הפנה את גבו אלי?'',אני שואל את עצמי בלב כאילו מחכה לתשובה,''גם הוא כבר עזב את המקום הזה?!''
אבל הלב שותק,ולא עונה לי..
אני לא יודע כמה שכבתי על האדמה,אבל ממש הרגשתי איך הגוף שלי נשרף מבפנים.,
לאט לאט,ולמרות כל הקור שורף לי מבפנים,שורף לי וכואב..
''כמה כאב'',אני שוב חושב לעצמי,''כמה כאב''..
מאותו רגע כל מה שראיתי בראש זה שוב אותם זכרונות מתוקים מהעבר ואז..
רק חושך...ודממה של מוות...

''הוא עדיין חיי?'' שואלת אליזבת את אחיה הגדול,''מי יכול לשרוד במקום כזה?!'',עונה לה אחיה רובין.
''טוב בוא נחזור למחנה'',אומר שוב רובין,''אבל מה איתו?!'',שואלת אליזבת
''עזבי אותו, הוא כבר מת!'',שותק לשניה ושוב אומר,''מת כמו כל האחרים''.
ופתאום מה שאפשר לשמוע זה רק שתיקה, ואת הרוח.
פעם ראשונה מזה שבועות שלא הרגשתי רוח,כל כך נעימה היא,מלטפת.
''טוב בוא נזוז'',אומר רובין ,וכל מה ששומעים זה את הצעדים של שניהם מתרחקים ממני..
''אני פה! אני חיי! תעזרו לי'',אני רוצה לצעוק להם, אבל אני לא יכול, אין כוח בגופי,
כל מה שנשאר זה לחכות,לחכות לו,
למוות... ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7-.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%AA-%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7-.html Fri, 16 Jul 2010 13:03:40 +0300 אמר לו "אבא, אם אני מנצח במלחמה, הראשון שיוצא מדלת ביתי שאני חוזר אני מעלה אותו לעולה", לעולה, לא סתם, אשכרה הבטיח לאלוהים קורבן אדם כאות תודה. ונדר זה נדר. במיוחד שזה בא מגבר. הוא לא בא ואמר לאלוהים "אבא, אם אתה מסדר לי חניה אני חוזר בתשובה" ואז כשנמצאה החניה הוא שכח, הוא לא בא ואמר לאלוהים "אבא, אם אתה מוצא לי זיווג אני קונה חמסה למרות שזה בכלל של המוסלמים", לא, הוא הבטיח בן אדם. ווואלה, הוא ניצח.
ניצח במלחמה. יצא משדה הקרב, מזיע, מלוכלך, ושמח, שכח מהנדר שלו לכמה שניות, היה כל כך גאה בעצמו, ניצח עם שהוא בכלל בלתי אפשרי לפיצוח, טפח לעצמו על השכם והלך הביתה לנוח.
והנה כשהוא מתקרב לגינה של הבית ביתו יוצאת בתופים ומחולות ושמחה כי אבא שלה התותח ניצח במלחמה, לא שמחה כי היא תקבל אופניים, לא שמחה כי זה היום של הדמי כיס, שמחה רק כי אבא שלה תותח על!!!
תותח תותח אבל....היא לא יודעת על הנדר.
וברגע שביתו היפה, שהיתה כה מסורה ומתוקה יצאה בדילוגים הגיע הבום ליפתח.
כאפה מצלצלת מהמציאות. "אוי לא, הנדר".
והתקף חרדה בטח פקד את ליבו באותו רגע, וכל חייהם המשותפים חלפו בראשו, איך היא נולדה, כל כך יפה, דומה לצד שלו של המשפחה, וההליכה הראשונה שלה, והמילה הראשונה, והפעם הראשונה שהיא עזרה לאמא שלה לחלוב את הפרה שיהיה חלב לארוחת בוקר, ואיך היא גילתה את החידה שאבא סיפר לה בארוחת ערב כי היא כזאת חכמה. ועכשיו...זה נגמר.
והנה היא עדיין מדלגת ויפתח אומר לה במילים עדינות "אנחנו צריכים לדבר כפרה".
והם יושבים לשיחה והוא מסביר לה על הנדר, והיא מבינה, היא אשכרה מבינה, והיא אמורה לחשוב לעצמה, למה?? למה יצאתי החוצה? למה לא חיכיתי בבית? למה דילגתי עם התופים המעפנים האלה??
מה יהיה עם העתיד שלי? לאן אלך? איפה אלמד? בדיוק פתחו אוניברסיטה ליד הבאר ויש פרופסור מלבנון, ארז קוראים לו. אבל לא... זה לא מה שהיא חשבה בלבה.
בלילה הענוג עברה מחשבה אחת. מחשבה כל כך מיוחדת.
יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה:
אמרה. רק משהו אחד אני מבקשת, דבר אחד ויחיד.
הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.
היא רצתה לרדת לחודשיים, לא לסיני להבין מי היא, אלא לחברות שלה, לבכות על כך שהיא תמות בתולה. על כך שתלך לעולם הבא בלי לממש את זכותה כאישה להביא ילדים, לחבק אותם, לשיר להם, להניק אותם, לשמוע אותם אומרים את המילה הראשונה, להיות אישה לאישה, לאיש שלה שילך למלחמות ויביא לה חיבוקים בלילות ויקשיב למה עבר עליה היום מהרגע שהתרנגולת עשתה קוקוריקו ועד שאחרון הילדים עצם את עיניו. לא יהיה לה את כל זה. ורק על זה היא רוצה לבכות עם חברותיה. רק התחברות היא רצתה. רק לשבת עם חברות שלא שופטות אותה, שלא שמחות לאיד, כנראה היה ביניהן קשר כל כך טוב אם משאלתה האחרונה היתה לשבת איתן ולבכות. היא אפילו לא התפדחה לבכות, לא היתה בתקופה של מודעות עצמית, לא סידרה את השמלה שלה כל רגע שירדה בהרים אל חברותיה. וחודשיים שלמים היא ישבה עם חברותיה והן בכו, בטח ניסו לעודד והבינו שאין מה להגיד, בטח ניסו להגיד שהכל לטובה ולא הבינו איך, בטח חיבקו ושתו המון תה עם עלי פסיפלורה להרגעה, ואז נגמרו החודשיים והן שילחו אותה בכבוד אל מותה. ומקץ חודשיים היא חזרה אל אביה, לא ברחה, לא הסתתרה, חזרה ישר אל זרועות אביה שעשה טעות, לא התכוון, בטח אכל את עצמו בחודשיים האלה עד שחזרה, והם עשו מה שהיו צריכים לעשות. ומפה אין יותר פרטים על בת יפתח, אפילו את שמה אנחנו לא יודעים.
ולזכר מה שקרה לה כל שנה לארבעה ימים הלכו בנות ישראל לפי המילון האנציקלופדי של המקרא לבכות, לשיר ולהזכיר את הסיפור הנורא. כל שנה לארבעה ימים הן ישבו ובכו והמשיכו את ההתחברות לזכר חברתן שלא מימשה את היותה אישה. וכמובן, כמו כל סיפור תנכי, אתה מסתכל על עצמך וחושב בעידן חיים הכט, מה אני הייתי עושה.
וחוץ מלקחת כדור הרגעה לא עולים לי הרבה דברים.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7c%D7-.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7c%D7-.html Thu, 15 Jul 2010 22:55:22 +0300
קר כאן באמריקה. קר מאד. הלילות קרים, צינורות הנחושת המובילים מים קופאים ולעיתים מתפוצצים, קור כלבים. מפלסות השלג מגיעות בארבע לפנות בוקר ולפעמים חוזרות בשעה מאוחרת יותר לפזר חול ומלח. המפרץ קפוא, האוניות עוגנות תקועות בקרח ובשלג, העצים חשופים ללא עלים, הכל אפור וקודר בתקופה זאת של השנה.
דן עציוני מנהל בית ספר יהודי, בחור ישראלי קצין בצה"ל בעל ניסיון עשיר בחינוך מנסה להקנות ערכים ביהדות ולחזק את הקשר לישראל בקהילה היהודית בה הוא עובד - מלח הארץ.
בשבוע שעבר מעד ונפל על הקרח, ציפורן ידו השמאלית נמעכה והתמלאה בדם. מייד רץ לחנות הסמוכה לקנות מלח, ולפזרו על השביל המוביל לדלת הכניסה, כדי שימס את הקרח והפחד מפני נפילה נוספת.
השעה שש בבוקר הילדים ערים בדרכם לבית הספר, האישה שאתו מכינה כריכים של טונה ומשחקת עם הילדים. יום רגיל וקר.
חורף. קצת קשה להתניע את הפורד אקספלורר שנת תשעים ואחת, כדרכו בקודש הוא מתניע את האוטו וחוזר הביתה לשתות כוס קפה עם חצי כפית סוכר, לא יותר ולא פחות. נוהל מוכר מימי שירותו הצבאי וכמויות המילואים העצומות שעשה. למרות שעברו כבר יותר מעשרים שנה זה הנוהל קפה שחור ישראלי חזק וטוב. עד שהמכונית תתחמם.
משפחת עציוני הגיעה לאמריקה לפני שנתיים לאחר שליחות של קרוב לשלש שנים במלבורן, אוסטרליה.
חלום שהתגשם. אוסטרליה , סוף העולם, חיים בשקט ובשלווה, חופשות מקסימות, חופי ים כחולים וצלולים, בעלי חיים מדהימים. באוסטרליה חי בשכונה של יהודים בתוך מה שקרוי בשפת המקום הגטו היהודי. בסך הכל חמישים אלף יהודים חיים במלבורן ורובם חיים בתוך הגטו היהודי. הגטו נתן לו ביטחון והזכיר לו שהוא יהודי - ישראלי - וציוני, כמו כן הדריך לפני השליחות נוער יהודי למחנות המוות בפולין , למצעד החיים. מלבורן הזכירה לו במעט את הגטו בורשה.במלבורן היה שליח של המדינה היהודית, חלה חובה עליו להסתכל בכל בוקר מתחת למכונית ולוודא שאין פצצה ששמו גורמים עוינים, כמו כן היה עליו בכל פעם לנסוע בדרך אחרת למקום עבודתו.למרבה המזל אף פעם לא נתקל בערבים. דבר ראשון שעשה כשקיבל את הוואן טויוטה היה לשים שקית קטנה עם מלח בתא הכפפות, שיהיה, כך אביו נהג לומר, שיהיה למזל. אביו יליד בצרה שבעיראק האמין בכך בכל ליבו.
האישה שאתו דבורה או איך שמבטאים את זה באמריקה דברה, לחצה לבוא ולנסות את החיים בניו יורק. הרי היא גדלה כאן לפני שהכירה אותו ועלתה לישראל, משפחתה כאן, חברי ילדותה כאן, וכמו כן אין פיגועים, לא חיים עם המוות. נכון, היה פיגוע ענק, נהרסו בנייני התאומים הענקיים במרכז מנהטן אלפי אנשים חפים מפשע נהרגו, אבל משום מה השתכנע כי כאן יותר בטוח ונסע לאמריקה הקרה להתחיל בפרק ב' בחיים.

סמי סאלח מנהל חשבונות מצליח חי בבית ממול , בית קטן עם גינה יפה שמכוסה כעת כולה בקרח. סאלח יליד אבו דיס שבמזרח ירושלים הגיע לאמריקה לפני בערך כשמונה שנים. נשוי ללינדה אזרחית אמריקאית ממוצא סורי, ואב לתינוק קטן שזה עתה נולד. לפני שלש שנים חגג סאלח קבלת אזרחות אמריקאית והפך לאזרח מן השורה.
בכל בוקר לפני צאתו לעבודה היה מפזר מלח על השביל במיומנות מדהימה , כאילו עשה זאת בעבר שנים על גבי שנים. עם סיום פיזור המלח שתה קפה שחור מהביל עם הל התניע את מכוניתו בדרכו לתחנת הרכבת הסמוכה ומשם לעיר הגדולה, לניו יורק. חלום שהתגשם. לא עוד השפלות במחסומים, לא עוד בדיקת תעודות, נגמר העוצר התמידי.
הידיעה על פיצוץ בנייני התאומים בניו יורק הכתה אותו בהלם חזק ביותר, מאז המקרה ברגע שאנשים שמעו את מבטאו הערבי קצת התרחקו ממנו שמא הוא גורם עוין. אויב הציבור. החיים באמריקה נעשו קשים יותר מיום ליום. סמי סאלח אף על פי שלא היה אדם דתי , התחיל לחפש משמעות לחייו , פעם ביום היה יוצא ממשרדו למסגד הסמוך להתפלל לבורא עולם.

מאז שנולד רמי התינוק, הפכו דברה ולינדה לחברות טובות. דברה שהייתה יועצת הנקה במקצועה הגיעה לבית משפחת סאלח עם חבילת שוקולדים וחוברת על ייעוץ הנקה עבור לינדה. דן עציוני לא ראה חברות זו בעין יפה עדיין חש כישראלי וקשה היה לו לקבל את העובדה שלאשתו יש חברה ממוצא סורי. אמנם שתיהן אמריקאיות עם אותו רקע ואותה השכלה , אך עדיין היה מושתת בו החינוך שקיבל בישראל שקשה לבטוח בערבים. ' ערבי טוב זה ערבי מת, אל תבטח בערבי גם בקבר ' נהג לומר לו אביו.
לינדה ודברה נראו די דומות בחיצוניותן, שיער קצר נוטה לבלונד, גוף חטוב של אימונים רבים במכון כושר ומבטא אמריקאי ניו יורקי חזק ביותר. דברה דיברה עברית שוטפת , לינדה הבינה קצת ערבית, מעולם לא הפריעה להן עובדת מוצאן.

בשבת בצוהריים, חזרה משפחת עציוני מבית הכנסת הסמוך, לעיתים היו הולכים לשם בשבתות, לתת קצת חיזוק לחינוך היהודי של הבנים, מיכאל בן העשר ונתן בן השש. עם הגעתם הביתה, דן פתח את הדלת המובילה למרפסת השמש וגילה להפתעתו שיטפון אדיר של מים הנוזלים מהמטבח לכיוון החצר, פיצוץ בצינור. מייד התקשר לכל השרברבים באזור מגוריו, להפתעתו הרבה כולם היו עסוקים, "יש המון פיצוצים בצינורות אין אפשרות שהשרברב יגיע היום" זאת הייתה התשובה שקיבל. לאחר כשעה הודיעו לו מאחד המקומות שאיליו התקשר כי יגיעו אליו בין השעות שלש וחצי לחמש. דן סגר את המים וחיכה בסבלנות , לחכות הוא יודע הרי חיכה במארבים שעות על גבי שעות. תמיד כשהוא מחכה הוא נזכר במארבים באותם לילות ארוכים וחשוכים. השעון הראה את השעה שש, דן חזר והתקשר ושוב אמרו לו לחכות. בשעה שבע וחצי, צלצול בדלת, השרברב הגיע סוף סוף. שוב יהיו מים בבית,"שבע מאות וחמישים דולר זו עלות התיקון" דן נחנק קמעה כששמע את המחיר, "רגע חושבים" אמר, תמיד היה מצטט לעצמו קטע זה מהסרט סאלח שבתי, הסרט האהוב עליו. דברה לחצה עליו שישלם, אך המחיר שדרשו העיק עליו. האור בבית הסמוך דלק, אף פעם לא ניגש לשם לפני כן, אך כעת היה צריך לקבל החלטה, סלאח שבתי לא עוזר ברגעים אלה, אך אולי ידפוק על דלת שכנו סמי סאלח לקבל עיצה, הרי הוא כאן זמן רב, ובטח יודע ומבין קצת יותר. אבל הכבוד, 'בחייאת ראבאק', קצין צה"ל יתייעץ עם פליט פלשתינאי,חשב לעצמו, קצת קשה להחליט.
דן החליט ללכת לכיוון ביתו של סמי סאלח, ודפק בעדינות בדלת. משום מה הזכירה לו דפיקה זו דפיקות רבות וחזקות בבתים פלשתינאים בעיקר בלילות, 'איפתח אל באב' ,היה צועק בערבית ומכוון את הרובה לעבר הדלת יחד עם חייליו. מעולם לא אהב לעשות זאת,אך קצין צה"ל המוביל את חייליו בחיפוש מבוקשים חייב לעשות זאת. הדלת נפתחה, המחשבות נקטעו, בפתח עמד סמי סאלח כשחיוך רחב נסוך על פניו. מעולם לא דיברו ביניהם לפני כן. 'אהלן' בירך אותו סמי סאלח בברכת שלום בערבית והזמין אותו להיכנס אליו הביתה. דן נרתע ברגע הראשון ששמע את השפה הערבית, ולרגע התחרט על שבא לבקש עזרה וייעוץ, אך מיד התעשת "אהלן וסהלן" ענה בקצת ערבית שידע, "שאכין לך קפה חזק עם הל ?" שמע את סמי שואל באנגלית עם מבטא ערבי קל, "לא, לא תודה, באתי לשאול על המחיר , יש לי פיצוץ בצינור , אני מתכוון שיש נזילה" ענה דן בעברית ומיד עבר לדבר באנגלית, "זה בסדר" נשמע קולו המרגיע של סמי, נמשיך את השיחה בעברית, "ישבתי בכלא הישראלי במשך שנתיים,עציר מנהלי, בלי דם על הידיים, שם למדתי עברית. אל תפחד, תגיד שהצינור התפוצץ, פה אפשר לדבר על פיצוצים חופשי", "אז הם רוצים שבע מאות וחמישים דולר" דן השיב בגמגום קל, "רגע חושבים" אמר סמי, באותו רגע נעתקה נשימתו של דן , זה הציטוט שלו, מה לסמי סאלח ולציטוט הזה, "בני כלבים, תגיד להם שילכו לעזאזל, הם רק רוצים לסחוט אותך, מנצלים את ההזדמנות,אבל אל תדאג 'כול כאלב ייג'י יומו', יהיה בסדר" סמי רתח מכעס.
דן יצא מביתו של סמי סאלח לכיוון מכונית השרברבים, הם שתו קפה ונראה היה לדן שיש להם כל הזמן שבעולם. דן הסביר שאינו יכול לשלם את הסכום שהם דורשים. ולהפתעתו הרבה הם הודיעו לו שהם מוכנים לרדת עד לחמש מאות דולר לתיקון. מוזר, הוא ביקש מהם לחכות ומצא את עצמו שוב דופק על דלת משפחת סאלח, "אני מצטער להטריד שוב, מר סאלח , הם הורידו את המחיר לחמש מאות דולר". "קודם כל תרגיש נוח לקרוא לי סמי. שלח אותם לדרכם ,סתם סחטנים, אנחנו נתקן את הצינור לבד, יש לי את כל הכלים המתאימים" המחשבות שהתרוצצו בראשו של דן לא נתנו לו מנוח, 'להכניס ערבי אליו הביתה, זה לא בא בחשבון, אבל מצד שני אולי כן אפשר לבטוח בסמי, הרי דברה ולינדה חברות טובות, אבל סמי הוא ערבי ואסור לבטוח בערבים גם בקבר, זה מה שחינכו אותו, ואולי בכל זאת....' דן נפל מותש על הספה בביתו של סמי סאלח. סמי לקח יוזמה ,יצא החוצה ואמר לשרברבים להסתלק מהאזור, וכמו כן איים שיתלונן עליהם לשלטונות על הפקעת מחיר תוך כדי ניצול הזדמנות.
כשסמי חזר דן עדיין ישב על הספה די המום מהמחשבות המתרוצצות במוחו, "שאכין קפה חזק עם הל ?" שאל סמי בשנית. "תכין ,תכין" מלמל דן. "טוב שגירשנו אותם, סתם גנבים שמנצלים אנשים תמימים" אמר סמי. "אחרי הקפה נלך לביתך ונתקן את הפיצוץ, אני מתכוון את הצינור" חייך סמי, דן חייך בחזרה, עיניהם נפגשו בפעם הראשונה. "קפה טוב, בפעם האחרונה ששתיתי קפה עם הל הייתי במילואים, סליחה, לא התכוונתי..." , "זה בסדר, דבר חופשי אנחנו פה , באמריקה שנינו אזרחים אמריקאים , נשים אמריקאיות , ילדים אמריקאים, תרבות אמריקאית, אין ממה לפחד" צחק סמי, "אני עדיין לא אזרח, אפילו אין לי עדיין 'גרין קארד' , מאז הפיצוץ בבנייני התאומים יש קושי במתן אזרחות, אני כאן על אישור עבודה" ענה דן מבלי לחשוב פעמיים. "אז מה, התהפכו היוצרות, כאן אני השולט ואתה הנשלט..., סתם בצחוק, יהיה בסדר, בוא נלך לתקן את הצינור", המשיך סמי. "יאללה, בוא נלך אלי הביתה" מצא עצמו דן טופח קלות על כתפו של סמי, כאילו היו חברים ותיקים.
דן פתח את דלת הבית, ונכנס עם סמי למטבח, דברה השכיבה את הילדים לישון, אך הם התעוררו לשמע פתיחת הדלת, הם לא היו מפוחדים כלל,רק קיפצו והשתוללו. דברה קיבלה את סמי בחיוך, "ברוך הבא, סמי , איך לינדה, מה שלום רמי.." דן שוב נזכר בעיניים הגדולות והעצובות של הילדים הפלשתינאים בעת שפתח דלתות בתים, "דברה ,הניחי לילדים, זה בסדר, תני להם לראות מה אנחנו עושים, מחר יום ראשון, אין לימודים , שיישארו ערים." סמי התחיל בתיקון הצינור, "איך אתה יודע לתקן צינורות, הרי אתה מנהל חשבונות..?" שאל דן. "אתה יודע, שאלה טובה. בזמן העוצר היינו צריכים לעשות הכל בעצמנו, אז למדתי לעשות הכל לבד, בכל זאת יצא דבר טוב מזה.." חייך סמי. "אתה יודע סמי, הורי נולדו בעיראק, אמא בבגדאד, אבא בבצרה, בשנת חמישים ואחת הם עלו לישראל , עם הוריהם, שני ילדים קטנים, שידעו רק ערבית, אמא בת למשפחת בכור ,משפחה מיוחסת, ואבא בן למשפחה פשוטה, משפחת בטאט, כשהם התחתנו סבי נאג'י בטאט דרש מהם לתת שמות בערבית לילדים גם כי הוא לא למד עברית, וגם כי רצה קשר לעברו. לי נתנו את השם סאלח. סבי תמיד קרא לי סאלח, אף פעם לא קרא לי דן. כשהוא נפטר הייתי בערך בגילו של מיכאל שלי, הייתי בן עשר. מאז אף אחד לא קרא לי סאלח, אתה הראשון ששומע על כך, אפילו לדברה לא סיפרתי, אולי בגלל זה תמיד אהבתי לראות את הסרט סאלח שבתי. התביישתי, סאלח זה שם ערבי, אני זוכר, שהיינו ילדים, לא הסכמנו שההורים שלנו ידברו ערבית, רצינו להשתלב בחברה הישראלית, הצברית. תמיד אמרתי לעצמי שאשנה את שם המשפחה לשם ישראלי ואכן כשבגרתי שיניתי את שמי לעציוני, סאלח בטאט הפך לדן עציוני...עזוב, אני סתם מקשקש, סליחה על המונולוג". "דווקא מעניין לשמוע" ענה סמי. הילדים נרדמו בינתיים. דברה בחדר הסמוך צופה בתוכנית טלביזיה בערוץ הישראלי, 'חיים אמריקה, מרגישים ישראל' זה הסלוגן של הערוץ המשדר עשרים וארבע שעות ביממה שידורים מישראל. סמי עדיין מתחת לכיור עם פנס ומנורה וכל הכלים הדרושים לתיקון הצינור, "לך תפתח את ברז המים הכללי" צעק סמי, דן רץ למרתף מבצע את פקודתו של סמי ללא היסוס, "סגור מהר , יש עדיין נזילה קטנה" ,דן מוצא את עצמו מבצע פקודות של בחור ערבי שנמצא מתחת לכיור בביתו שלו, "עכשיו זה בסדר, לך תפתח שוב." הברז תוקן, המים זורמים. "אפשר לשטוף ידיים" צוחק סמי, "כן, ודאי, המקלחת לרשותך. שאכין בינתיים קפה שחור וחזק...?" השיב דן. "דן, סמי בואו תראו, מיקי גבריאלוב מופיע, 'יש לי בית וגיטרה' השיר שאתה אוהב, דן" צעקה דברה, דן וסמי הגיעו במהירות, "אלוהים, כמה שאתם דומים, אתם נראים ממש כמו אחים" חייכה דברה. התוכנית נקטעה, מהדורת חדשות מיוחדת "מחבל מתאבד התפוצץ בתוך אוטובוס בירושלים, האוטובוס היה בדרכו לכיוון העיר העתיקה, באוטובוס היו בעיקר זקנים וילדים, חמישה עשר הרוגים ועשרים פצועים יהודים וערבים, עד כה זוהו שני הרוגים, שמות ההרוגים..." דן סגר את הטלביזיה והסתכל על סמי, דמעות ירדו מעיני שניהם. דברה חיבקה את שניהם בחום, ופרצה בבכי, דן נשק לה, והרגיש את המלח על שפתיו. "מלח זו סגולה למזל, כך אבי לימד אותי" חייך דן בעצב, "אתה יודע סאלח" פנה סמי לדן במבט חברי, "גם אצלנו זה ככה, גם אצלנו מלח זה למזל".

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A6%D7%95%D7%A7-%D7%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A6%D7%95%D7%A7-%D7%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D.html Wed, 14 Jul 2010 13:08:08 +0300

צוק העיתים

סביב גשר הברזל המשופשף, התנחשלו הגלים בזעם עיוור. הם הסתערו עליו בכעס חסר סיבה, מקווים אולי להגיע דרכו, אל ראש הצוק הנישא.
רני עמדה שם, נשענת על חלון הזכוכית הענק, שהשתרע על הקיר כולו כמעט, וסקרה בעניין את המאבק העיקש שהתנהל מתחתיה.
הגשר ניצח את הגלים. הוא תמיד היה גבוה ונחוש יותר מהם.
"הם לא רגועים הלילה,מה?" קולו הצרוד, העמוק של אביה התקרב אליה מהמטבח, והיא הסתובבה בחיוך קל.
"אני אוהבת שהם נלחמים אבא, זה הופך את הים לאנושי כמעט!"
"הגיוני," הוא הסכים ברצינות, והתקרב גם הוא אל הזכוכית המלוטשת. "אי אפשר לצפות מהים להיות ידידותי כל הזמן."
הם עמדו שם, צופים בשתיקה הדדית בגאות המתפרצת, והאח החמימה מאחורי גבם, שולחת זהרורי אש נוצצים וקסומים, שהשתקפו בשמיים הקודרים .

אבא שלה חזר אל הכורסה העמוקה שלו, שקוע בעיתון היומי, והיא עוד נותרה שם, עיניה נעוצות בלשון הים המשתלח בגשר המוביל אל הצוק שלהם- אל הבית האהוב שלה.
אף אחד לא יכול להבין את זה. איך אפשר לחיות כך תמיד, בבדידות מזהרת מושלמת שכזו. אבל היא הייתה זוהרת. ומושלמת. הכי מושלמת שאפשר.
ובמקום השומם הזה, שבינו ובין הכפר המיושב הקרוב מפרידים קילומטרים ספורים של נסיעה מהירה, אבא שלה לא חסך בכלום.
היה להם חשמל, וזרם מים חמים, וטלפון ועיתון יומי, שאבא שלה קנה בכל בוקר בכפר, בדרך לעבודה שלו בבנק.
וספרים. ספרייה ענקית ועשירה, במרכז הסלון, שהתחדשה כל הזמן.
והיה להם זה את זה.
וזה היה מספיק, באמת. גם בלי כל השאר.

היא נולדה, לפני 15 שנה, בבית קטן ולבן, ונרקיסים מצוירים על הקירות, וגם מפוזרים בצנצנות בכל רחבי הבית.
בית עירוני רגיל, בתוך בית דירות צפוף והומה.
ובתוככי העיר הרועשת, בנו להם הוריה, משכן כפרי ושקט.
הם היו מאושרים, הכי מאושרים שאפשר.
עד שהיא נולדה.
ובבת אחת, כאילו השליך מישהו אבן על מיתרים קסומים של כינור, פסקו הצלילים היפים בשקט רועם.
ורק היא עוד המשיכה לבכות.
יומיים אחרי הלידה, נלקחה אמא שלה לעולמים.

אבא שלה לא יכל לשאת את הכאב הבוער, הבלתי מרפה.
ודווקא, כשהיה מוקף באין סוף אנשים ידידותיים ועליזים, הכתה בו הבדידות בעוצמה.
הוא היה מנהל בנק מצליח, והשעות היחידות שבהם חש מנותק מהעולם הסואן, היו בבית שלו, של שניהם.
אבל אחרי שהיא הלכה, אף, אחד לא השקה את הנרקיסים שלה, ואפילו הפרחים שציירה באהבה על הקירות, נבלו בעוגמה.

הוא לא היה מסוגל לסבול את זה יותר. והרעש הקולני ברחובות, רק הדגיש את הריקנות החלולה שבליבו. שום דבר, לא הצליח למלא את החסר הצובט.

ורני, הייתה דומה לה כל כך.
עם השער השחור השופע, שזרק ניצוצות של דבש וזהב, והירוק העמוק בעיניים.

ואז, הוא מצא את הבית הזה.
קרוב לחוף, אבל רחוק מספיק. כמו אי פראי, התנשא הצוק באמצע לשון ים צרה- אבל רחבה מספיק, כדי להיחשב לאוקיינוס, בשביל אלו שגרו בבית שבצמרת הצוק.

והוא המשיך ללכת יום יום לבנק, ורני הלכה לבית הספר, כמו כולם.
הם נפגשו תמיד, בשעת צהריים, קפואה או לוהטת, תלוי בעונה, בפסגת העולם.
לדלת שלהם, היה מנעול מורכב, מנגנון מסובך, שרק מי שידע את סודו, נכנס אל הבית פנימה. ורק שניהם ידעו את הסוד.
הם והרופא.

בקצה הכפר, בבית קטן ושלוו, עם גג רעפים בצורת משולש מדויק, ועצי אזדרכת חינניים, צמח הבית של הרופא ואשתו.
הם היו מבוגרים, אבל נראה, שכך נולדו, עם שיער שיבה וקמטים שלא השתנו מעולם. הם היו קשישים, אבל תמיד באותו הגיל.
הרופא היה חבר טוב של אביה, החבר האמיתי היחיד. ורק לו, גילה אבא את סודה של הדלת. "חייבים שרופא יוכל להיכנס אלינו" הוא הסביר לרני התוהה- בהגיון. "אנחנו חיים בבדידות, אבל חייבים להיות אחראיים!"

והוא היה המבקר היחידי שלהם. הוא לא הגיע הרבה, הדרך הייתה מסובכת וקשה עבורו. וכשכן בא, ישב שם, שותק ומקשיב, צופה ברצינות מתמדת, בדיונים הסוערים שניהלו האב וביתו ליד האח.

והם לא פחדו מהבדידות.

אף אחד לא העז לפסוע על הגשר הזה. מסע מאיים, על רצועה מטלטלת, כשמתחת רגליך ממש, משתוללים המים, לא מנסים בכלל, להשרות תחושה של יציבות וביטחון. לא הייתה כל סיבה לסמוך על הים. הוא היה בלתי אמין בעליל.
אבל דווקא בגלל זה, רני כל כך אהבה אותו.
הוא היה חבר קרוב, הים. הכי קרוב, והכי מוכר. עוטף אותם בחומה מושלמת מול העולם, סוער ונחוש, זועם וצוחק. הוא היה הפכפך, שחור וכחול, וגם ירקרק לעיתים, כמו צבע עיניה.
ותמיד מעניין. הוא לא חזר על עצמו, ותמיד השתדל לחדש ולשנות.
בניגוד לכל החברות שלה.

היא נאלצה לבלות בבית הספר ימים ארוכים, משמימים וחסרי הגיון מינימאלי. "אני יודעת את כל מה שהמורה מסבירה," היא הטיחה פעם באבא שלה, אחרי יום ארוך במיוחד. "ומה שלא, אני יכולה ללמוד מהספרים שלך. למה אני חייבת לשמוע את כל המשפטים והפטפוטים המטופשים של כולן?"
היא חשבה שהוא ייהנה, מהבת שלו, החכמה והמחוננת. חכמה כל כך, שהיא מסוגלת ללגלג בקלות, על כל בנות גילה. אבא שלה, הרי חינך אותה לבקר את העולם.
אבל הוא לא חשב כמוה. עם המחבת התוססת בידו, הוא פנה אליה, מתעלם מנתזי שמן רותחים, שזינקו עליו בפראות.
"את חושבת שאת יכולה ללמוד לבד רני? רק מספרים ומילים?"
היא הביטה בו, תוהה על השינוי בקולו, ומבינה, שהוא לא מחכה לתגובה ממנה. הייתה לו תשובה מוכנה ומנוסחת היטב.
"כשאנחנו קוראים ספרים, לא מתמקדים רק בעלילה, או בכוונה הנסתרת של הסופר. אנחנו בוחנים גם את הדמויות, נכון?"
היא הנהנה ברצינות. אבא שלה לימד אותה לקרוא. לא את האותיות, את זה הוא השאיר למורה.
אבל לקרוא באמת, את מה שכתוב מתחת לשורות, את האומנות הזו, היא רכשה בזכותו.
"אנחנו מנתחים רגשות," הוא המשיך, ובנימה שלו, היא קלטה עד כמה זה בוער לו שתבין. "בודקים למה הגיבה מרגרט בצורה כזו, ולמה העמיד קארל פנים שהוא אדיש ולא מתעניין. למה אנחנו עושים את זה, רן?"
התשובה הייתה ברורה לה. "כדי ללמוד אבא, אפשר ללמוד המון מדמויות ספרותיות! זה מלמד אותנו איך לחיות בצורה נבונה יותר."

עכשיו, הוא זנח כליל את המחבת. היא חייכה אל עיסת הקציצות, יודעת, שגם היום לא יצא ממנה דבר.
"רן, הדמויות שבספר, הם רק חיקוי, זיוף והצגה. האמת, אלו החברות שלך, כולן. כל האנשים שאת מכירה, הם דמויות שיכלו להיכתב בספר."
היא משכה בכתפיה במרדנות. "הן משעממות אותי, אבא. אף אחת מהן לא מסוגלת לענות משפטים יפים כאלה, כמו סטפאני, מ"כוכב בצהריים!"
הוא הנהן בקוצר רוח, וחייך את החיוך הקטן שלו, זה שמופיע תמיד, כשהם מתקרבים את נקודת השיא בשיחה. "לא, הן לא תמיד מעניינות, או חכמות וחריפות ואמיצות. אבל הן אנושיות. הן מעמידות פנים, מתחרטות, מתחנפות ומנסות להיות מה שהן לא.
וגם עצובות לפעמים, וכדאי לברר מדוע. וצוחקות בלי סיבה, ואפשר לחשוב מה גורם לאנשים לצחוק סתם כך.
והן מגיבות וזועמות ומבולבלות.
ואנחנו, שבוחנים את הכול מהצד, יכולים לנסות לעזור להם, לתת עצה מתאימה, ועידוד אמיתי."
היא הנהנה במרץ. לעזור, היא אוהבת תמיד, וגם מצליחה.
יש לה אבחנה חדה, לדעת מתי מישהי עצובה או מתוסכלת. והמילים החמות והעליזות שלה, מעלות תמיד חיוכים על שפתיים קמוצות.
ואפשר גם ללמוד מהן, לא מה לעשות. אלא מה לא. ולמה לא. ואיך ומתי.
דמויות אנושיות, הן המרתקות באמת!"
"אתה מדבר כמו חייזר!" היא צחקקה. "אתה יליד הכוכב הזה, ואנושי בדיוק כמותם, אל תשכח!"
"אני יודע," הוא הצטרף לצחוקה, ,משועשע גם הוא. "אבל כשאני יושב כאן, והדמויות שמהלכות על החוף, זעירות ונטולות משמעות עבורי, אני מרגיש קריפטוני לחלוטין." (החייזרים מכוכב קריפטון, יכולים להבעיר אש באמצעות מבט מרוכז בעיניים, ולראות מבעד למחסום, כמו קרני איקס.)

"טוב אז.." היא החליטה לזרוק לו אתגר. "האש דעכה כמעט לגמרי, אתה יכול להבעיר אותה, אבא?"
הוא צמצם את עיניו בריכוז מקסימאלי, והתמקד בעצים שבאח.
האש רק השמיעה פצפוצים אחרונים של סיום.
"מצטער," הוא שמט את כתפיו בכניעה. "כנראה לא הגעתי לשיא יכולותי."
" אז לפחות..." היא היססה, והצביעה בניצחון על הספה. "הסיכה שלי נפלה שם איפשהו, בין הכריות, תאתר לי אותה מיסטר איקס?"
"רני!" הוא נאנח בייאוש. "זה לא אנושי לבקש ממני את כל זה!"
"אני אפסיק, אם תתחיל להתנהג כמו בן אדם," הציעה בעליזות.

אבל את המסר שלו, היא הבינה.
לא מיד, ולא לגמרי. אבל אבא שלה, עזר לה להתבונן באמת.

על הספה, שעל הרצפה, שעל הצוק שעל הגשר שעל הים, הם בילו את השעות הכי יפות ועשירות בעולם.
הם קראו ביחד, לפעמים היא, בקול צלול ומתוק, ופעמים אחרות, הוא, בטון עמוק ומרגיע.
כשהוא היה שקוע במסמכים, היא קראה בעצמה, ולפעמים, כשגילתה משפט מעניין במיוחד, או תובנה משכנעת, או תגובה משעשעת, היא קראה לו, והוא הרים את העיניים מהדף שעסק בו, חיוני ככל שיהיה, ויחד, הם ניתחו את מה שכתב הסופר.

וכשחזרה מבית הספר, ואבא מהבנק, היו להם אלפי סיפורים קטנים וגדולים.
החברות שלה, סיפרו לבני המשפחה שלהם, על טיול חווייתי, על עונש לא הוגן, ואם פגעו בהן יותר מדי.
הן לא העלו בדעתן, שכל שתיקה שלהן, כל הרמת גבה סתמית, וכבישת חיוך לא מורגשת, עברו שדרוג אצל שוכני הצוק, לסיפור מופלא ועמוס הסברים.

ואיך בכל זה, היא יכלה לחוש אי פעם, בודדה ומשועממת?

היום, היא חזרה מוקדם מתמיד. הצעדים שלה, היו קלילים ומקפצים, כשדילגה על הגשר המטלטל. תלתלי הקצף המלוחים, שלחו טיפות עליזות שהשתעשעו על לחיה, והיא נופפה לים חזרה בחיבה ידידותית.
אבא יאהב את מה שגילתה היום. אוגוסטה, זו שמדברת תמיד בלי הפסק, וזורקת משפטים קולניים ונמרצים, דומה כל כך לסופי, מהספר שהביא לה אתמול.
סופי שקטה ולא נשמעת כמעט, אבל שתיהן חיות, בשביל לבדר את הסביבה.
הן לא רוצות דבר מהחברה, מלבד צחוק בתגובה לדבריהן.
אוגוסטה מאושרת, כי היא מצליחה כמעט תמיד.
וסופי מהספר, דומעת לעיתים קרובות. כמו כל אדם, שמעולם לא ראה את מטרת חייו, קרובה להגשמה.

סיבוב נמרץ של המפתח, לחיצה מהירה על הקוד הסודי, והזזת המתג, שפותח סופית את הדלת.
"אבא? אתה כאן אבי?"
נראה שלא. היא נאנחה, נטלה את הספר שנית, וחממה לעצמה את העוף הצלוי.
עד שיחזור, היא תמצא לו משפטים שמוכיחים את התיאוריה שלה.

בחוץ, עטו השמיים שמיכה אדמדמה ומאיימת. הרוח חדרה פנימה בפראות זועמת, ורני נגשה נרעדת לסגור את החלון.
טעם מלוח עמד בפיה, טעם של ים.
סערה עומדת לפרוץ.
היא לא שנאה סערות, הן לוו את הערבים היפים ביותר של שניהם, ובדרך כלל, בימים של סופת שלגים רצינית, לא התקיימו לימודים.

ואבא לא חזר עדיין. היא הניחה את הספר על הכורסה באנחה. חסר טעם לקרוא בלעדיו.
משהו נוקשה בצבץ בין כריות הספה. הפלאפון שלו.
לא. או, לא. הוא שכח אותו. בדיוק ביום, שהיא זקוקה לו יותר מתמיד.
השמים התכהו בהדרגה, אבל במקום הצבע השחור המוכר, כאילו נשפכו עליהם גלונים של יין. של דם.
הצבע הזה החריד אותה.
הירח, שצץ מבין העננים, נצבע גם הוא בגוון כתום מזעזע.
הים הסתער על הגשר בנחישות הולכת וגוברת, וערפל סמיך ומתערבל הסתיר את החוף.
היא בלעה את רוקה, מתאמצת לחשוב בהגיון. אין שום סיבה לפחד, אבא יחזור, הוא תמיד חוזר בסוף. והסערה לא מאיימת עליה, יותר מעל כל אדם אחר. בבוקר שוב תזרח השמש כרגיל, והערפל יתפזר.
היא ליבתה את האח, ושפשפה את ידיה לנוכח האש. החלון היה סגור, אבל הצינה חדרה פנימה והרעידה את גווה.
ברק זוהר סימא לרגע את עיניה, ולא הספיק להכין אותה לרעם המחריש אוזניים שהגיע אחריו.
היא זינקה ממקומה, ליבה הולם בפראות.
בראש הצוק, כשסביבה שוצפים המים, הייתה לסופת ברקים כחלחלה, קונוטציה של טירת רפאים מיבבת.
ואבא לא חזר עדיין.
היא הניחה את ראשה על מסעד הכורסה, ונצמדה נואשות לשמיכת הצמר הירוקה. עיניה עצומות, השמיכה עוטפת את ראשה, והיא מנסה לשכוח מהסערה המשתוללת מחוץ לחלון.
איכשהו היא נרדמה.

קול הדלת החורקת הקפיץ אותה קדימה. השמיכה נשרה אל השטיח העבה, וצווארה כאב מהתנוחה המטרידה.
אבא?
אבל הצעדים היו מהוססים, ולא התאימו לו. וגם השעה הייתה מאוחרת מדי. הוא בלי ספק חזר מזמן, ולא רצה להעיר אותה. לא משער עד כמה טרופה ומסויטת הייתה השינה הזו.
היא הרימה מבט מטושטש אל הדמות שעמדה מולה, באפלה החלקית. היא ניסתה למקד בו את מבטה, כשהוא פנה אליה פתאום.
"את בסדר רני?"
הרופא כמובן. רק הוא יודע את הדרך פנימה. איך יכלה לשכוח?
"השאלה היא אם אבא בסדר." הקול שלה היה צרוד ותשוש, והיא כחכחה בגרונה.
"אבא שלי מרגיש בסדר דוקטור?"
היא לא הצליחה להבחין בהבעת פניו, החשכה לא נתנה לה, והאש כבר כבתה לגמרי.
"תשתי משהו רני."
היא שטפה את פניה וידיה, ולגמה בזהירות מהכוס. גרונה היה יבש וכואב.
הוא הדליק את האור במטבח הקטן, סקר את פניה בריכוז, ואז זרק את השאלה במהירות, כאילו התשובה לא חשובה לו במיוחד;
"מתי הוא היה צריך לחזור?"
היה צריך לחזור. זאת אומרת שהוא עוד לא כאן? שלא חזר בעצם?
הגיוני. אחרת הוא היה כאן, במטבח לידה.
לא הגיוני. הכי לא הגיוני שבעולם.
"אני לא יודעת, מזמן." זה לא היה הקול שלה. הצליל החרד, המצפצף.
"רני." הוא התיישב מולה.
לראשונה, הוא נראה זקן יותר מכפי שהכירה, ומשום מה, הגילוי הזה הקשה עליה לנשום.
"בכביש הראשי, מצאו מכונית. רנו 2003לבנה מדבקה זוהרת בחלון האחורי. מוכר לך?"
היא הנהנה חלושות. של אבא כמובן.
"הכול היה שם רני. הכפפות שלו, והצעיף האפור. וגם מסמכי הזיהוי שלו. המכונית שלו, בלי ספק."
היא הנהנה שוב. נו?
"המכונית מרוסקת." הוא הסביר בעדינות.
ומאבא שלך... מצאנו רק.."
הוא נשך את שפתיו, מתקשה לבטא את המילים.
"רק שרידים."
היא הביטה בו, לא רואה. לא שומעת. לא מעכלת. לא מבינה.
משהו לא נכון פה, משהו מעוות בצורה יסודית. לא יתכן שהוא מדבר על אבא שלה. על כל אדם אחר, זה הגיוני. לא הוא. הרופא לא מכיר אותו, אם הוא חושב שהוא יכול להתרסק לו פתאום.
היא התרוממה בחדות, ונעמדה ליד החלון הענק. מצבה של הסערה רק החמיר, ופתיתי שלג רכים הסתחררו אל החוף.
"הוא איבד שליטה." היא שמעה את קולו מרחוק, כאילו ריחף אי שם, נישא על הגלים, מטושטש בגלל הרוח.
זה באמת משנה איך זה קרה?
היא נשכה את שפתיה בכוח, עוצרת את הדמעות. אסור להן לרדת עכשיו, אסור להן להיות בכלל! אם הן קיימות, זה הוכחה שמשהו קרה. משהו שצריך לבכות עליו.
והן כל כך קטנות הדמעות, נטולות משמעות ומתייבשות במהירות. לא יכול להיות, שרק כך היא מגיבה עכשיו.
היא צריכה לצרוח, לבעוט ולהשתולל.
היא צריכה להיות אחרת.
היא צריכה לא להיות.

קולו של הרופא היה קרוב יותר אליה, והיא הייתה חייבת להסתובב. "את באה איתי, כן רני? אשתי הכינה לך מיטה והכול. תיקחי מה שאת צריכה, ובואי. בסדר?
"לא!!!"
הצרחה שלה הייתה נוקבת, לא מציאותית, עמוק מתוך הרסיסים שבתוכה. במעומעם, היא הבחינה במבטו הנבוך, המבוהל.
"אני לא הולכת לשום מקום!" היא צעקה, מתנשמת בפראות.
"אני נשארת כאן! זה הבית שלי! אני חייבת לחכות לו כאן!"
הוא רצה לומר משהו, נראה כל כך זקן וחסר אונים באותו רגע. אבל לא היה לה כוח לדאוג למישהו נוסף.
היא קרסה על הספה, מתייפחת נואשות.
אחרי נצח, אולי שניים, היא הרימה פנים נפוחות, וגילתה שהוא עדיין יושב שם, מביט בה בחמלה עמוקה.
"אני רוצה שתלך, " היא לחשה, קולה צרוד מהבכי. "אני רוצה להישאר פה לבד, באמת דוקטור! זה לא מסוכן, ואני לא מפחדת. אתה יודע שאף אחד לא יכול להגיע לכאן. ויהיה לי יותר קל.. יותר נסבל.. לעבור את זה לבד. בבקשה, אני מתחננת!"
הוא נקרע מההתלבטות.
הוא היה רגיל להחליט לבד, אבל לבקשה שלה לא היה שום קשר לרפואה. הוא היה נבוך ואומלל.
"אשתי אמרה שאקח אותך," הוא הסביר לה, מבהיר בכך, שלא קיבל הוראה מה לעשות אם תסרב.
אבל הוא נרתע מול מבטה.
הירוק בעיניים הדומעות, בער בלהט כואב ובתחנונים, והוא נכנע.
כשלבש את מעילו ועמד ליד הדלת הוא העיף בה שוב מבט מהסס, לא בטוח בעצמו עדיין. "אולי בכל זאת רני?"
היא הניעה בראשה לשלילה, לא מוצאת כוח לענות בקול, אבל משוכנעת לחלוטין.
ולא הייתה לו ברירה.
כששמעה את צעדיו הכבדים מטלטלים את הגשר, הרוח שורקת סביבו, לפתה אותה הבדידות בעוצמה.
לרגע, רק לרגע, רצתה לקרוא לו שיחזור.
לרגע ממש. כי צעדים על הגשר שמתקרבים לכוון הבית שלה, יש רק אחד שהיא רוצה שיפסע.
והוא, לא יעשה זאת יותר לעולם.

היא מצאה את הבוקר קודר ואפלולי, מייאש ועגום.
היא ישנה מעט בלילה כנראה, כי יש שעות טרופות שהיא זוכרת, שהיו לבטח חלק מחלום. בשעות האלו, היה אבא בבית, ליד ארון הספרים או במטבח, מלבה את האש או קורא משהו. ותמיד הייתה הדמות שלו מטושטשת בקצוות, כאילו התבוננה בו מבעד למסך של גשם שוטף.
או של דמעות.

ובבוקר, הגיע שוב הרופא, עם סל עמוס מאכלים. הבעת פניו הייתה נזופה מעט, והיא שיערה שההחלטה שלה, עלתה לו בגערות חמורות.
"אשתי מסרה". הוא הסביר, בקצרה כדרכו.
היא תכננה לחייך, זו הייתה הפקודה ששלח המוח, אבל זוויות פיה התעקלו בעיוות כאוב.
הוא נותר שם עוד זמן מה, מתבונן באש, והיא בסערה, ושניהם בשתיקה.
היא שמחה שלא ניסה למלא את הזמן במילים, הן היו חסרות- ומדגישות את עוצמת הריקנות.
ושוב הגיע הערב, קפוא ואפל, ורני נותרה על הספה, ברכיים מקופלות, ועיניה צורבות מתשישות.
לא היה לה כוח לחשב את השעות, את הימים. לא היה לה מושג כמה זמן חלף, אם חלף.
היא אכלה מדי פעם, וישנה בטעות.
והשתיקה עטפה אותה באין סוף קולות וצלילים.

אתמול, בערב, לפני שעזב, היא ישבה על הספה, וקראה מרותקת בספר החדש שהביא לה. הוא היה שונה מהספרים שאהבה לקרוא. סגנון הכתיבה היה סוער והרפתקני, ולא הייתה התמקדות ברגשות ובתיאורים.
היא נשאבה לתוכו, שקועה לגמרי ומהופנטת.
מעליה, הסביר אביה משהו. היא שמעה מילים כמו: "עסקה חשובה, חתימות, מיידי", ולא התעמקה במשמעות. האירועים ההזויים בספר, עניינו אותה יותר.
"את שומעת, רני?" הוא ברר לפתע, מבחין כנראה, שהיא לא מרוכזת. אז היא המהמה משהו, ושלחה אליו חיוך מהיר.
וזה הספיק לו.
והכאב חבט בה עכשיו, בכל הכוח.
המילים האחרונות שלו, הן היו. הפעם האחרונה שדיבר אליה. והוא רצה שתקשיב. קיווה לראות התעניינות בעיניה.
היא שלחה מבט מלא תיעוב אל הספר העבה, שנח מבויש על השטיח.
הפעם האחרונה, והיא בחרה לקרוא.
לו רק.. אם רק הייתה יודעת.. היא הייתה נוטשת את הספר לעולמים, נודרת שתפסיק לקרוא בו לנצח. ורק מקשיבה לו. ולא מפסיקה להקשיב. חותמת בליבה כל מילה וכל הברה.
אם רק הייתה יודעת..

הספר על סופי, עוד נח על השולחן הקטן. היא פתחה אותו, מנסה לחזור אל המילים שכה אהבה.
מנסה לקרוא אותן שוב לבד לגמרי. אבא לא היה כאן, וההווה צרב את נשמתה בשריפה.
לא היה לה כוח לחשוב על העתיד. עכשיו הוא לא במטבח. לא אחר כך.
ומה הוא היה רוצה, אילו היה כאן?
היא חיפשה את האלבום ההוא, הישן והמוכתם בדמעות.
התמונות של אמא שלה. דומה לה כל כך, שולחת חיוך זוהר וענק למצלמה, מאושרת לחלוטין.
ואחר כך היא עזבה.
ואבא שלה, לא נטש את העולם.
ביחד עם רני, שהייתה קטנה עדיין, הוא בנה לו בית בשממה.
ובתוך הבית הזה, הוא התאמץ לחיות. לא יכול להיות חלק מחיים רגילים, אבל יודע, איך לצפות בהם, וללמוד את סודם.
וגם היא תנסה.
היא נטלה ספר אחר, קוראת משפט, ועוצמת עיניים בכאב.
כמה קל היה לשמוע את הקול שלו, קורא אותו בטון המיוחד ששיך רק לאבא שלה.

בערב הזה, ובבוקר שאחריו, היא ניסתה לחיות. ככל שיכלה.
השממה סגרה עליה, והיא התאמצה לפלס דרך לחיים.
לנתח, לחשוב, להבין, להסיק. ורוב הזמן לדמוע.

זה היה קשה. מפרך ובלתי אפשרי כמעט.
היא הייתה רחוקה, והעולם רחוק עוד יותר.
אבל לבנות גשר, תמיד לוקח זמן.
וגם אם לא הצליחה, גם אם הבדידות עשתה את זה נוקב וכואב מתמיד, היא ניסתה.
זה מה שאבא היה מבקש ממנה. היא לא יודעת אם לילה או בוקר, אם אתמול או מחר.
אבל היא מנסה לבדוק את זה –לפחות.
. כך חלף עוד יום.

ולפחות, הסערה שקטה. היה קל הרבה יותר להאמין שאפשר לסבול את הבדידות הבוערת- כשהרוחות לא שרקו בקולות רפאים סביב לחוף השמם.
גם הגלים היו רגועים יותר, והתנפצו בשלווה אל שולי היבשה, כאילו לא התפרעו מעולם. קשה היה להאמין, שהם מסוגלים להשתוללות של הלילה הקודם. כל כך שלווים וצייתניים הם נראו פתאום.
הירח זרח במלואו, הזרם הכסוף, המופלא שלו, מצייר פסים חינניים על גרגרי החול.
היא ישבה על הכורסה שלו, ידיה לוחצות בכוח את ידיות העץ הישנות. הספר האהוב על שניהם נח על ברכיה, אבל הדמעות שסימאו את עיניה, לא הניחו לה להבחין במילים.
זה לא שינה. היא הכירה אותן בעל פה. אבא שלה, נהג לקרוא לה ממנו מדי ערב, עוד לפני שידעה על קיומן של אותיות.
היא מתאמצת, באמת שכן. ליהנות מיופים הקסום של החיים, ולנסות להביט בהם מהצד, כמו שהוא לימד אותה.
"תסתכלי מהצד, רני. כדי שתדעי מה לעשות- אם תמצאי את עצמך באמצע."
זה נחשב שאני באמצע, אבא?
כי אני לא רואה אף אחד משני צידי.
ופתאום. זה פרץ בבת אחת, סוער ושורף. היא לא יכולה יותר, לא יכולה. רק עכשיו, בעוצמה שהפחידה אותה, קלטה שהוא איננו. השותף היחיד של חייה. האדם החשוב לה מכל. היחיד שהיה חשוב לה אי פעם.
והוא לא ישוב. אף פעם לא תראה אותו עוד, לא תשמע את קולו העמוק, מסביר לה אמיתות חיים מקוריות, את צחוקו העליז, את המשפטים השנונים. את הבדיחות שלו. העיניים החומות שלו, חמות ומבינות, נעוצות בה בעניין עמוק ובלעדי.
אבא שלה. היא רצתה אותו עכשיו, בכל הכוח שיכלה לרצות משהו.
זה לא היה הגיוני, לא נתפס ולא מציאותי. וזה כאב כל כך, עד שרצתה לצרוח, לבעוט במשהו. במישהו. בכל דבר שהוא.
היא עצמה את עיניה, ונשמה עמוק, חונקת התייפחות. היא חייבת לקלוט את זה, רק כך תצליח לשרוד, כמו שהיה רוצה שתעשה. לקלוט שלעולם לא תשמע יותר את צעדו המהיר, את קולו ומילותיו.
לקלוט שהוא לא ישוב יותר.
הספר התחיל להטריד אותה, הוא היה כבד מדי, והיא הסיטה אותו הצידה, בתנועה אחת חדה וחסרת סבלנות.
היא שמעה את הגשר מטלטל, ונאנחה עמוקות.
היא יודעת שזהו מבחן נוסף לסבלנות שלה, אבל אין לה כוח אליו. גם לעצמה אין לה כוח, אז להשיב שוב באדיבות מושלמת לרופא, זה מעבר ליכולת הסבל שלה.
הוא פתח את הדלת, והיא נשכה שפתיים, מתאמצת לשלוט בעצמה.
למה אבא שלה היה חייב לתת לו את המפתח?
היא תגיד שהיא מרגישה מצוין, טוב מתמיד בעצם.
הוא יזרוק הלצה דלוחה, והיא תחייך. ואז הוא יציע שהיא תבוא אליהם.
שוב.
אולי תקליט את עצמה, עם התשובה השלילית, הנימוסית שלה, ותיתן לו את הקלטת במתנה?
הוא יוכל להאזין לה, בכל פעם שיחוש צורך דחוף לעלות אליה שוב.
כי היא, לא מסוגלת להיות חביבה בכל פעם מחדש.

היא שמעה אותו, עומד קרוב אליה, והביטה בריכוז מלא בכריכת הספר, בוחנת את שם ההוצאה.

"רני?"
ראשה זינק למעלה, צווארה דואב מעוצמת התנופה.
והוא עמד שם.
גבוה, זקוף, מחייך את החיוך המוכר ההוא, שחשבה שלא תראה שוב לעולם.
היא לא חשבה יותר. לא ניסתה להבין.
בכוח, בכל העוצמה שנותרה בה, היא הסתערה עליו, מבקשת קודם כל לוודא שהוא מוצק. לא עוד הזיה מתוקה.

"אבא!!!"
הוא הצמיד אותה אליו, והיא כבשה את פניה בכתפו, מתייפחת בלי שליטה. לא היה צורך יותר לשלוט בכלום.
יש מי שיעשה זאת במקומה.
"אבא!" היא לחשה שוב, מטביעה בשתי ההברות האלו, את כל החלומות, השברים והרסיסים. את כל שלושת הימים הסוערים, של הסיוט הנורא ביותר בחייה.
"אתה כאן לגמרי?"
הוא הסיט את שערה בעדינות, בוחן את פניה ברצינות.
"אני כאן רן. חשבת שאשאר שם לנצח?"
המילים התערבבו בדמעות, אבל הוא בכל זאת הבין:
"חשבתי. כי זה מה שקורה בדרך כלל. אנשים שמתים לא מתחרטים על זה. או אולי כן בעצם, אבל אין להם ברירה כבר."

הוא חייך. היא הרגישה את חיוכו, אפילו שראשה עוד נצמד אליו בעוצמה.
"אני חי רני. מאד חי אפילו. למה חשבת שלא, בעצם?"
והיא ספרה לו; המילים רועדות, לא יציבות עדיין, אבל הוא קלט את העיקרון.
היא סיפרה על הערב ההוא, על הרופא שהגיע פתאום, ועל המכונית שלו, שהתרסקה בתוך הסערה. ועל השרידים.
"ולא חזרת אבא. וזה אף פעם לא קרה!"
הוא הושיב אותה לידו על הספה, וחייך שוב, כשראה את הספר שנח שם, מוכר.
"ספרתי לך, בערב הקודם, שאני מתכוון לנסוע לחתום על חוזה, ולהישאר שם ללילה. על מה חשבת, כשדיברתי?"
היא נשכה את שפתיה. כמובן. הוא דיבר, אבל היא הייתה שקועה בספר שלה. הוא אף פעם לא דיבר סתם, אבא שלה. אף פעם.
"ובגלל הסערה, התעכבתי שם כמובן. חשבתי שזה מובן. ידעתי שתדאגי קצת, אבל זה היה אלים מצידך להרוג אותי כליל! וקווי הטלפון קרסו, אז ידעת שאני לא יכול לשלוח הודעה!
הכול היה כל כך ברור.
אבל עדיין..
"המכונית שלך אבא. אתה לא יכול להכחיש שהתרסקת בתוכה!"
"אני אכחיש בקלות," הוא ציין. והקול שלו, עמוק ועליז, מפשיר את שרידי הקרח האחרונים, שכווצו את ליבה.
"המכונית שלי נגנבה, כשאכלתי במסעדה עם אנשי העסקים ההם. אין לי מושג מי הגנב, אבל הוא לא הסתדר במיוחד עם הרכב שלי. הוא לא היה חייב לדאוג שלא יישאר ממנו שום שריד!
היא נשכה את שפתה. "יש לו משפחה אבא!"
הוא הנהן בהסכמה. "אני יודע, ומצטער. תאמיני לי."
הם ישבו שם, צופים בנפלאות שצייר הירח על הגלים סביבם.
והיא לא חשבה שאפשר לחוש אושר כזה. מציף, זורם. אמיתי ומכאיב כמעט בעוצמתו. אבא שלה כאן, הכי כאן שיכול להיות. וכל הימים האלו, הם חלום בלהות נוראי. רק חלום.
ואז, הוא התנער פתאום, מביט בה בתדהמה אמיתית.
"מה את עושה כאן?"
"צופה בגלים. למה?"
"רן!" והקול שלו היה חד כל כך, שהיא ידעה שהוא רציני.
"את כאן לבד! כל הימים האלו היית כאן לבד? אף אחד לא הציע לך לרדת אל החוף?"
היא גיחכה. "אתה נוגע בנקודה רגישה, אבא. הרופא לקח את זה על עצמו כיעוד לחיים. הוא ממש הכריח אותי לעבור לגור אצלם בבית.
אבל לא יכולתי. אתה מבין את זה, נכון אבא?"
אבא. היה משהו שלם כל כך, מתוק כל כך, לחזור שוב ושוב על המילה הזו.
"לא אני לא מבין רני. את היית כאן לבד, לגמרי לבד. איך בדיוק תכננת להסתדר? אני מתכוון, באמת לא היה כאן אף אחד לשוחח איתו, לחלוק איתו חוויות, לדבר איתו על מה שאת עוברת! איך חשבת לשרוד?"
הכאב שלו היה אמיתי, חי ונוקב. הוא כאב את הבדידות שלה, והיא הייתה חייבת להסביר לו שטעה.

היא נעמדה, והצביעה על הספרייה העשירה שלהם. "קראתי אבא, וחשבתי המון, וניתחתי וחייכתי לעצמי." היה קשה לחייך, אבל את זה, היא לא תספר לו עכשיו.
"אתה לימדת אותי אבא, לנסות למצוא בתוכי עולם, גם כשאני רחוקה ממנו ואבודה לגמרי.
וניסיתי, באמת שכן. לבנות לי אי בתוך המים. לא יכולתי לעזוב את הבית הזה, את הצוק שלי, שהיה של שנינו. הוא היה הדרך היחידה שלי לבדוק אם אני מסוגלת."
"והצלחת?" במילה הקצרה שלו, היא שמעה את התקווה שכן. את האמון שלו בה. את השנים שהשקיע בללמד אותה לחיות באמת, בלי קשר לעולם שסביב.
"לא היה לי הרבה זמן לנסות". היא חייכה למרות רצונה. "חלק מהזמן, הייתי צריכה לעכל ש.. שאתה לא תשוב יותר."
הוא צחק. "שאגש למות שוב?"
"היית מת". היא הצטרפה לצחוקו.
"מת עליך". זו הייתה התוספת שלו, אבל היא בעצמה הייתה אומרת זאת, אם לא היה עושה את זה לפניה.
והם ישבו שם, עטופים בשתיקה עמוסת צלילים.
צריחה רחוקה של שחף תועה, שריקה מיבבת של רוח. טיפות קלושות, שרידים של הסערה הקודמת.
גלים שמתנפצים אל החוף בלי להתעייף, ורשרוש קבוע, מתוק, שהשמיעו כשפגעו בגשר הברזל.
אבל לא היו קולות של אנשים, ואת הגשר, רק הרוח טלטלה חלושות.
השתיקה כיסתה עליהם, בחמימות מלטפת.
והם לא היו צריכים מישהו נוסף כדי להיות מאושרים יותר, או בשביל למצוא סיבה לצחוק ולדבר.
זה טוב שיש אנשים בעולם, חברה ידידותית ומעניינת.
אבל מי שמסוגל לבנות לו צוק, ועליו בית, ויודע גם את הדרך מהחוף אל הגשר, ומשם אל הבית שלו-
הוא בפסגת העולם.















]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7-%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%D7%9E%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%D7-%D7%D7%A9%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7-%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%D7%9E%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%D7-%D7%D7%A9%D7.html Fri, 09 Jul 2010 10:46:58 +0300 "אל תשכחי מאיפה באת", אמרה לי המחברת בקול זקן וחכם. "חיים כהן, חיים כהן, אבל איתי עברת את הפחדים הראשונים, את הידיעה שקורט מלח זה לא נורא בעוגה, את הלחץ כשהעוגה התרסקה והבנת שככה זה צריך להיות, אל תשכחי את זה ילדתי"
"אני לא, אני לא שוכחת, באמת, ואת דפייך הקרועים אעביר למחברת החדשה כך שתמיד תהיי איתי, מחברת אוסם יקרה ומלאה כתמים של זכרון ואהבה"
"כולם אומרים את זה" היא אמרה והורידה את הסימניה למטה במבוכה. "ובסוף אני ספר קטן באיזה מדף מאובק".
"לאאאאאא, אני אמסגר אותך כדי שכולם ייראו כמה את יפה"
"תני לי למות בכבוד" אמרה בנימה פולנית.
לא עניתי...
לקחתי את המחברת ושמתי בינתיים במדף קטן ליד המיטה. אני אעביר אותה למדף העליון ברגע שאני אנקה שם את האבק. מבטיחה. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7c%D7%99%D7-%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7c%D7%95%D7%D7%99%D7%AA.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7c%D7%99%D7-%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7c%D7%95%D7%D7%99%D7%AA.html Thu, 08 Jul 2010 20:20:15 +0300 זה התחיל בשנת 99 בהיותי חיל על מדים אחרי ביקור בבית חולים 10 היתי בתחנה המרכזית הישנה בחיפה כישבתי על ספסל הנוסעים פתאום התמוטט לידי אדם
בגיל 40_50 האנשים התחילו לצעוק ונבהלו אני ניגשתי אליו שלפתי אותו מהספסל שישב עליו הנחתי אותו על הרצפה וביצעתי בו החיאה כולל נשימה מפה לפה אם
אתם שואלים והצלתי את החיים שלו.....הוא נשם ובא צוות מדא ופינה אותו לרמב"ם.......

אחרי כמה חודשים עברתי באוטו ברמת הגולן צומת קצביה למי שמכיר ופתאום האוטו שלפנינו התהפך לו לצד הכביש ירדתי מהאוטו ובעזרת חבר חילצנו משם אישה
כבת 35 לחייה אחרי שמשכנו אותה מהאוטו האוטו שלה התפוצץ והיא ניצלה מנס אחר כך פינינו אותה למאר"ג רמת הגולן שם טיפלו בה
בשנת 2001 יצא לי לחוות חויה שאני לא מאחל אותה לאף אחד בעולם והוא להיות בפיגוע
שיצא לי להיות בתחנה מרכזית נהריה שם ראיתי הרבה מראות מזעזעים הצלחתי למרות ההלם לעזור לחלק מהאנשים שנפצעו שם
לא הספקתי לצאת מההלם ומהחרדה שהיתה לי ובשנת 2002 היתי עד לפיגוע בשדרות מוריה שם נרצחו 17 אנשים חפים מפשע ללא שום סיבה
מוצדקת להרצוח אוצם אוי כמה שהכל היה מחריד ומדמם שם ...
התגובה שלי היתה כך אחרי הפיצוץ ירדתי מהאוטו עוד לפני ששברי האוטובוס ירדו לאדמה עליתי לאוטובוס נכנסתי פנימה שלפתי מישהו חי משם על
הקתפיים שלי פיניתי אותו ושמתי אותו מאחורי האוטובוס .
חזרתי וביצעתי את הפעולה שינית תוך כדי צעקות לאנשי חברת חשמל שלבושים כחול שיעלו לאוטובוס לעזור לי
אחר כך ירדתי והתחלתי לבציע פעולות חבישה ועזרה ראשונה .....כל זה לא עצר אותי והצלחתי לחיות את החיים היפים
להתחתן לטוס לחול כמה פעמים ... היום אני במצב רוח ירוד לא טוב כל הזמן חושב רק על הפיגועים
כל פעם שאני עומד ליד אוטובוס אני מפחד ומשחזר אני מרגיש שעולמי חרב עליי ואני רואה רק שחור בעיניים למרות שלוא רואים עלי את זה
אני אדם חזק מאמין ואופטימי .....אבל זה קשה קשה וקשה להמשיך את החיים כך
אני חושב לטוס לחול לברוח מהארץ בבקשה תיעצו לי מה לעשות .......... ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7-%D7%A8%D7-%D7c%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7-%D7%A8%D7-%D7c%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D.html Wed, 30 Jun 2010 18:04:10 +0300 אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים, הוא הבחין בנואשותה לעזרה.
הוא עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, יצא והתקרב לעברה.
על אף החיוך שעל פניו, הזקנה דאגה. אף אחד לא עצר בשעה האחרונה.
האם הוא יפגע בה? הוא לא נראה בטוח כל-כך, הוא נראה עני ורעב.
הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו.
העמידה שלה בקור הזה...
הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה להביא לה.
"אני פה לעזור לך גבירתי" הוא אמר,
"למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים, אגב, אני ברייאן אנדרסון".

פנצ'ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה.
ברייאן זחל מתחת לאוטו, מחפש מקום לחבר את הג'ק,
הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך,
לאחר זמן קצר הוא החליף את הגלגל, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו.
תוך כדי הברגת הברגים בחזרה,
היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו,
היא אמרה לו שהיא מסיינט לואיס, והיא רק עברה באזור.
היא לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה.
ברייאן רק חייך וסגר את תא המטען שלה.
האישה שאלה כמה היא חייבת לו.
כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה,
שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה, לו לא היה עוצר.
ברייאן לא חשב אפילו פעם אחת על קבלת תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו.
הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוהים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד,
וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך.
כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת.

הוא אמר לה שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה,
אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שהיא תסייע לו,
ותתן לו את העזרה לה הוא זקוק. "ותחשבי עלי" הוא הוסיף.
הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה.
זה היה יום קר ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו,
נעלם אל תוך החשיכה...

כמה קילומטרים בהמשך הכביש האישה ראתה בית קפה קטן והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט,
לפני שתעבור את כברת הדרך האחרונה בדרך לבית שלה.
המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת,
בחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות, כל הנוף היה מוזר עבורה ולא מוכר.
המלצרית פנתה אליה, והביאה לה מגבת נקייה לייבש את השיער הרטוב שלה.
היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום, לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שהמלצרית הייתה כמעט בחודש השמיני להריונה,
אבל היא לא נתנה לכאביה ולמתחיה לשנות את יחסה.

האישה הזקנה חשבה לעצמה איך אדם שיש לו כל-כך מעט,
יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר. ואז היא נזכרה בברייאן.
כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 דולר.
המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה,
אך האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת, וכשהמלצרית שבה,
היא כבר לא נראתה, המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת, ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית.

דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה:
"אינך חייבת לי דבר, גם אני עמדתי במצבך מישהו פעם סייע לי, באותו אופן בו אני מסייעת לך, אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה, כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך..."

מתחת למפית היו מונחים ארבעה שטרות נוספים של 100$...

היו שולחנות לפנות, קעריות סוכר למלא, ואנשים לשרת, אבל המלצרית הצליחה לעבור עוד יום.

כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון אותו לילה,
היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה.
איך היא יכלה לדעת כמה היא ובעלה זקוקים כל-כך לזה?

עם התאריך המשוער ללידה בחודש הקרוב, זה היה יכול להיות קשה ביותר. היא ידעה כמה בעלה דואג, וכשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט, "הכול הולך להסתדר. אני אוהבת אותך, ברייאן אנדרסון..."
---

ישנה אמירה ישנה "גלגל חוזר בעולם".

היום, אני שולחת לכם את הסיפור הזה, ואני מבקשת שתעבירו אותו הלאה..

תנו לאור הזה להאיר.

אל תמחקו את הקטע הזה.

העבירו אותו הלאה לחבר.

חברים טובים הם כמו מלאכים...

לא תמיד רואים אותם, אבל תמיד יודעים שהם שם.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%25d7%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%25a9%25d7c%25d7%2590-%25d7%25d7%2599%25d7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%25d7%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%25a9%25d7c%25d7%2590-%25d7%25d7%2599%25d7.html Thu, 17 Jun 2010 14:24:03 +0300

פתחתי את הדלת האחורית של הגינה ללא הודעה ורשות מאימי. ברחתי ! רצתי ! רצתי לעבר הספסל הכי קרוב והכי רחוק מעייניה של אימי. נחתי על הספסל. בא לידי כלב ורצה שאני אלטף אותו. ניזכרתי ברגעים שלי עם... איתו! עם האהבה שלי! ניזכרתי שאני צריכה ללכת לדנה אז עזבתי את הכלב ורצתי לכביש. תפסתי טרמפ מנהג המונית. ההוא, הוא היה אבא שלו. אבא של... האהבה שלי. נירדמתי בנסיעה לדנה. היתעוררתי בתוך מקום חשוך כזה! ואפל. הצמדתי את התיק שלי לליבי ואת המישקפיים הכנסתי לפי.


שמעתי קול חלוש כזה... ניכנסתי לשיחים לימצוא מקום לישון וראיתי אותו במחשבה... את האהבה שלי. ניזכרתי איך הוא היה מחבק אותי בלילות! את הנשיקות הלילה טוב האלו! אווו.... שמעתי שוב קול חלוש. ניכנסתי אל מקור הקול. זה הכלב שאותו ליטפתי. לקחתי אותו ונתתי לו מיים. חשבתי איך הוא הגיע לכאן ביכלל. ראיתי עצים מאוד יפים וקטפתי תפוחים. נגסתי בתפוח והתחילה ליכאוב לי הבטן. הכלב ניצמד אלי כמוהו... כמו אהובי! היה חושך ולא ראיתי כלום.

הייתי צמאה ולא ידעתי איפה המיים עם כל החושך הזה! אמרתי: "מעניין איפה דנה גרה! אני לא רואה כלום! למה היא ביכלל לא אומרת לי כלום על הבית שלה?!" האוווווו! נבח הכלב. הבאתי לא במבה שיכולתי לימצוא וליראות בחושך הזה. הלכתי למקום שבו יש אור. המים. איך ניכנסתי? צעדתי ובטעות דרכתי על הזנב של הכלב, ואז מעדתי... ונפלתי למיים. המישקפיים נפלו לי אל מיתחת לסלע ים. שמעתי מישהו מדבר. שחיתי לשם. שכחתי את הכלב למעלה וצעקתי קפוץ. תפסתי אותו.

שחיתי למקור הרעש והשמיעה וראיתי צמח ולא כלום. שחיתי בחזרהלמעלה ואבל לא הצלחתי משהו משך בי! הוא משך אותי עליו הצמח זה היה ודיבר. מה? הוא אמר: "היי מיילי! זה אני אסי, חבר שלך. " אסי! מה קרה לך? "זוכרת את הטיול לטבריה. נו. "היינו בכינרת ואני שחיתי ואז טבעתי. פגשתי 3 בנות ים והם אמרו שאני יהיה גם בן ים אז נישארתי והם הפכו אותי לצמח." מסכן שלי. זה כמו בסרטים. אני פשוט אנשק אותך וזה מה שיקרה. "אבל אין לי פה!" אז איך אתה מדבר? "לא יודע! " נישקתי אותו. ואז גיליתי שזה לא הוא! זה היו 3 הבנות ים!

הם החזיקו את הכלב ואמרתי: תעזבו אותו! ועם אנחנו לא רוצות. אני רוצה אותו! טוב בסדר הנה שתי דברים שאת הכי רוצה בחיים: מה את מעדיפה יותר? את הכלב או את חברך? היתלבטתי. והיה כבר בוקר. החלטתי שאני רוצה את אהובי. האהוב שלי! . שחיתי למעלה וראיתי אותו את אהובי ! "בואי שבי." תודה. שתיתי את התה ובדיוק שמעתי את הכלב. אומר, (הוא לא נבח הוא דיבר באמת!) : "לא בבקשה תשחררי אותי אני רוצה לחזור לאהובתי. עד שמצאתי את מיילי! היא חברה הכי טובה שלי!"

"לא אסי! אני לא נותת לך ביכלל חופש עד שתילמד להיתנהג יפה! לאמא שלך" אמרתי בגימגום, אה טוב, אני רוצה לשירותים, איפה זה?" שם . הלכתי וברחתי לעבר איפה ששמעתי את הקול של אסי ושל אימו. אמרתי: אתם סתם עבדתם עליי! "היית צריכה ליבחור בכלב! " החזקתי את אסי הכלב החמוד שלי וברחנו. ניכנסנו למיים ולא כלום, ראיתי שם את אותו צמח ים שראיתי. בינתיים בביתי אמא מחפשת אותי. ונעבור עליי.

אסי בא איתי למקום שקט וראיתי שם את דנה. היא אמרה לי: "איפה היית?"
אמרתי לה וסיפרתי לה מה קרה ואז היא אמרה לי לחכות בבית שלה יום עם אסי בביתה. אסי נבח משהו לא ידעתי מה. שתיתי כוס תה עם 2 סוכר . לבשתי פיג'מה של דובונים מיתחבקים. אסי מתוק! יום יבוא ותחזור ליהיות בן אדם." אמרתי. הוא ליקק אותי וישנתי.

קמתי עם מיים על כל הפרצוף וגיליתי שדנה זאת... ימית מ3 בנות הים. ימית! אסי נשך אותה בזנב והיא פשוט נפלה על הריצפה. נישארנו 2 מול 2 אמרו 2 בנות הים. לא רציתי להישאר אז ברחתי. אסי נישאר שם לבד. שישי ומימי נישארו שם. שישי ומימי שרו שיר חזק שיכל להשפיע רק על בני אדם. אסי לא יכל לינשוך את מימי. היא היייתה אימו אבל היא הייתה הכי רעה. פיתאום דנה האמיתית באה. אסי נשך את שישי.

מימי שרה את השיר לבד. אסי הפך לבן אדם! ומיילי באה עם דנה ואז הם באו במדרגות לקומה שנייה לחדר של דנה. לדנה היו ש.ב. בכימיה ואז השיקוי נפל על מימי ואז הם ניצלו! יאללה בואו נחגוג! אסי נהג ודנה מאחור אני מקדימה עם אסי במכונית.! שתינו קולה ואכלנו במבה ואז אמרתי: אתה יודע אסי? יש לי שתי דברים להגיד:


1. היה לך יותר חמוד שהיית כלב <3333
2. סוף טוב הכל טוב! ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%D7-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91%D7-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%A7%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%D7-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%91%D7-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%A7%D7.html Wed, 09 Jun 2010 19:13:07 +0300 מנסה להעביר את התחושות שלא יכלה להעביר לו במילים.
יד אחת מתרוממת, עוטפת את לחיה.
מקפיאה בחמימותה את המילים אשר השתוקקו להתפרץ.
"אני מחבבת אותך" היא חשבה.
ידו השניה מרימה לאט את סנטרה, עד שעיניהם נפגשו.
הוא מסתכל בה, ורק בה.
בוחן כל תו בפניה המושלמים מדי לדעתו.
"למה התאפרת? את יותר יפה בלי כל ההצטבעות הזו"
"כדי להסתיר את הפגמים"
"אני רוצה לראות אותך כמו שאת, תורידי את האיפור.."
"לא.. עדיף ככה"
"אז אני מוריד אותו"
והוא הוריד, שכבה אחרי שכבה, מקלף את ההתנגדות שבאה בעקבות דבריו.
והוא ממשיך ללטף את פניה עם המטלית הלחה,
עובר ללחי.. לעיניים... לשפתיים.. גולש למטה לסנטר.
ולבסוף היא עומדת מולו, מרגישה עירומה מעט.
"הביטי בי" הוא לוחש לה
והיא מביטה.
בהתחלה בפחד מה, בגלל היחשפותה.
ולאחר שגילתה את המבט המעריך בפניו, קצות שפתיה מתחילות להתעגל כלפי מעלה ועיניה מחייכות.
"מתי תביני שאני אוהב אותך בכל מצב?"
הוא מושך אותה אליו לחיבוק ארוך וחמים,
והיא מתרפקת עליו כעל המשענת היחידה שלה בעולמה.
"אני אתגעגע אליך.."
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%A0%D7%99.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%A0%D7%99.html Sun, 06 Jun 2010 18:30:27 +0300 ילדה חיננית ו...
חמודה
אבל ילדה זאת היא
היא...
עיוורת
היא יפה...
שערה בונדיני גולש..
עיניה כחולות חכמות אך
לא רואות ...
אוי אנשים
תסתכלו עד כמה
כמה הילדה עצובה .....
עוד להוסיף..
לדבר..
היא בוכה אולי כל לילה
אבל אין
אין שומע...
אנא אנשים
תקשיבו לקולה שצועק ...
חרישית...
בשקט...

אנשים!!!!!!!!!
תקשיבו!!!!!!!!!! ]]>