אבודה עונה 2 - פרק 14

היום הגורלי הגיע, התעוררתי בבוקר כל כך מוקדם שלא היה יכול להיות שום סימן אחר שהיום הזה ישפיע עלי. פחדתי ברמות שלא הכרתי. הכל תלוי במה שיקרה מפה.
בשעה שמונה-אפס-אפס נשמעה דפיקה על דלת הבית. אני, מאור וסהר החלטנו לדייק בכל פרט. אם נתעכב או נטעה בפרט ואפילו הקטן ביותר הכל יכול להתקלקל.
"אני כל כך לא מוכן" אמר מאור וגרם לביטחון שלי לעלות. כן בטח!
"תודה רבה" אמרתי כשהם נכנסו פנימה
"תהיי רגועה" אמר סהר וחיבק אותי "אנחנו נהיה שם כל הזמן בשבילך"
"אני יודעת, זאת בדיוק הבעיה..." שניהם הביטו בי בבלבול הולך וגובר כשהוספתי, "בגלל שאני לא רוצה שתהיו שם"
מאור התרומם וסהר הביט בי בריכוז רב. "נראה לך שתעברי את זה לבד?" שאל מאור
"אני לא אתן לכם!" אמרתי "עברתם יותר מדי כדי..."
"כדי לעזור לך ברגע האמת?" שאל סהר והביט לתוך עיני. לא יכולתי להשתחרר מהמבט שנתן בי. משהו שם נראה כל כך כן, כל כך אמיתי. אבל המחשבה שהם יפגעו הייתה גרועה יותר מדי. אני לא אאבד עוד מישהו אהוב.
"לא" אמרתי בשקט, כששניהם בחנו אותי הבנתי שהם לא שמעו. "לא!" אמרתי בקול רם יותר "אני לא אתן לכם ללכת אחריי אפילו לא לרגע"
"מאי תחשבי שנייה ברצינות" אמר מאור ונשען על דלפק המטבח
"אני חושבת ברצינות" אמרתי "ואני לא..."
"אנחנו לא נפרד ממך" אמר סהר ברצינות דומה לשלי. "אני לא מקבל את זה"
"בשבילי אתה תקבל את זה" אמרתי. רציתי לרקוע ברגלי ולהתלונן שהם לא עושים את זה קל יותר אבל זה היה כל כך ילדותי שדחיתי את זה מיד.
"לא" הוא ענה והביט בי שוב באותו מבט.
"כן" עניתי בתקיפות שהפתיעה אפילו אותי. "הפעם סהר, אתה תיכנע קודם".
עמדנו שותקים, נועצים זה בזה עיניים ומחכים שהשני יישבר.
"אנשים, זה לוקח יותר מדי זמן" העיר מאור ואני הסטתי את מבטי.
"מצדי אפשר לדחות את זה" אמרתי ברצינות "אני לא מוכנה שתבואו איתי"
"אנחנו לא דוחים כלום" אמר סהר "ואנחנו באים איתך"
"בשום פנים ואופן!" אמרתי בכעס. אחרי עוד חצי שעה של מריבה טיפשית הם נכנעו.
מאור התעקש שאם הם לא יכולים להיכנס איתי הם לפחות יסיעו אותי. יש יתרון לזה שמאור כבר בן 17. אז נתתי להם להסיע אותי אבל השבעתי אותם שהם נשארים במכונית.
"נתראה" אמרתי וטרקתי את דלת האוטו, נכנסת אל הבניין שהייתי בו קצת יותר ממה שרציתי.
מני ישב ליד השולחן הקטן וסקראב הביט מהחלון, התפללתי שהוא לא יראה את מכונית ה- 'מאזדה' הכסופה שחונה בצד, קצת רחוק יותר משאר המכוניות.
"מה שלומך היום מאי?" קולו העביר בי צמרמורת
"היה יכול להיות יותר טוב" אמרתי והתיישבתי ליד מני "אז אנחנו עושים את זה או מה?"
סקראב הסתובב והתקדם לעברי, כשהגיע אליי התכופף ותפס בסנטרי. מכריח אותי להביט בעיניו שמלאות ברשעות ובמשהו נוסף שלא זיהיתי. "יש שינוי בתוכנית". הוא אמר ולא ניתק את מבטו מעיניי, עצמתי את עיניי אבל עדיין יכולתי לחוש את אותו מבט חודר לתוכי.
"מה זאת אומרת שינוי?" הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי ולשאול. סקראב כבר היה ליד המיטות העשויות ברזל ומני הביט בי ושתק. "מה הכוונה בשינוי?" שאלתי בקול רם יותר.
סקראב פרץ בצחוק והביט בי. "שמנו לב לכמה דברים שהתרחשו... לאחרונה" הוא הוסיף בחיוך זדוני ואני נעמדתי, מני נעמד אחרי. הבטתי בו, חרטה נוראית הייתה בעיניו של מני.
"לא יכול להיות.." לחשתי והנחתי יד על פי מתוך הלם ראשוני.
בדיוק אז סקראב התנפל עליי, כשהייתי לא מוכנה. הוא תפס ביד אחת שלו את ידיי והחזיק אותן באוויר בזמן שבידו השנייה הוא מרים מעט את החולצה שלי.
'מני סיפר לסקראב על מכשירי הציטוט' המחשבה הותכה לי בפרצוף. לא היה לי תוכנית למקרה כזה.
"חתיכת... דוב גומי סגול!" צעקתי ובעטתי בו כשמני תפס את ידיי. צרחתי בהיסטריה שהחולצה שלי עלתה וסקראב תלש את המכשירים מגופי. ניסיתי לבעוט ולהכות אבל כלום לא הלך.
"דוב גומי סגול?" הוא שאל בחיוך וזרק את המכשיר לרצפה ואז דורך עליו ברגלו. "לא יכולתם למצוא מילת קוד טובה יותר?" חיוכו הזדוני התגבר כשמני שחרר את ידי ואני החזרתי את החולצה שלי למקומה.
מני תפס את ידיי וקשר אותן מאחורי הגב שלי. סקראב התקרב אליי ונראה מאיים.
"חשבת שתוכלי לעבוד עלי?" הוא שאל בכעס והכריח אותי להרים אליו את מבטי. רעדתי כולי מפחד, מזעם. לא יכולתי לומר דבר.
הרגשתי איך דמויות בספר מרגישות כשנגמר להן האוויר והן לא יכולות לנשום.
"אני לא..." ניסיתי אבל סקראב השתיק אותי והפיל אותי לרצפה. נפלתי כשידי קשורות מאחורי גבי, ראשי שמוט.
"מאי, את עשית משהו שאסור לעשות" אמר לי סקראב ולא יכולתי לראות את מני. כל כך רציתי לומר לו כהוא פגע בי. "וכמו שאת יודעת, כשעושים משהו שאסור מקבלים עונשים".
הרמתי אליו את מבטי בהשתאות והצטערתי שעשיתי את זה. הוא אחז בזרועי והעמיד אותי על רגלי. הוא כיוון את ראשי למקום שבו ישב מני. "תיפרדי מהחבר שלך, אנחנו הולכים"
"אני לא הולכת לשום מקום איתך!" קראתי ודרכתי על רגלו.
"אני מאמין שאת תעשי מה שאני אומר לך" הוא אמר והידק את האחיזה בי "תיפרדי ממנו"
עצמתי את עיני, לא רציתי להביט במני. אבל לבסוף הבטתי בו ואמרתי, "שלום. ואני שונאת אותך".
סקראב נראה מרוצה ממה שאמרתי והנהן. מושך אותי אחריו.
"להתראות מני" אמר לו "נתראה בפעם הבאה".
ואז הוא סגר מאחוריו את הדלת. והספקתי לראות את פניו מלאות החרטה של מני.