אבודה - פרק 13

סהר חיבק אותי בזמן שהתקדמנו לעבר הבית שלי, חשבתי מה נגיד למאור מחר.
"הוא יכעס לדעתך?" שאלתי
"אני חושב שכן" הוא אמר "שמעת מה הוא אמר היום"
חייכתי והתקרבתי אליו יותר. הרגשתי טוב.
"אתה חושב ש..." התחלתי לומר אבל הוא השתיק אותי.
"אני חושב שאת צריכה לעזוב את זה, בסדר?" הוא חייך.
"טוב, בסדר" חייכתי.
הגענו לבית שלי, נפרדתי מסהר ורצתי לחצר.
לא האמנתי שזה עדיין שם, עץ אלון גדול שהיה ממוסמר עליו חמש קורות ומעליהן היה בנוי בית העץ השני שלי, הראשון לא החזיק מעמד.
בניתי את הבית הזה עם אמא ואבא שלי, בתקופה שאבא עוד לא שתה או היכה אותי, פעם. כשהכל היה פשוט יותר.
הבטתי בעץ הישן וניסיתי לטפס על הקורה הראשונה, עדיין מחזיק מעמד.
עליתי לבפנים.
הכל היה בדיוק כמו שזכרתי, היה שם תמונה שלי ושל ההורים שלי שנופצה, על ידי כשההורים שלי סיפרו לי שהם מתגרשים, היה שם השטיח הורוד על הרצפה, חלון אחד שאפשר לראות דרכו את החצר ומי שבא ממנה, היו שם שלושה כיסאות וארון ריק שפעם שמר אוכל.
הבטתי בבית הקטן, לא עליתי אליו שנים אבל היו לי כל כך הרבה זיכרונות ממנו.
יכולתי לראות את עצמי מנפצת את התמונה ובוכה במשך שעה על הרצפה.
אני מביטה בחור שברצפה ממנו נכנסתי ורואה את אבא שלי קורא לי מלמטה.
הכל היה חי כל כך ומת כל כך באותו הזמן.
ישבתי שם במשך כמה זמן אבל אז שמעתי מישהו קורא בשמי.
"מאי, איפה את?" קולה של אמא שהחזק
"כאן למעלה" אמרתי וירדתי את הקורות בקפיצה מהירה.
"מה עשית שם?" שאלה
"סתם, ישבתי" משכתי בכתפיי
"את יודעת שאני לא אוהבת את המקום הזה" היא אמרה
"כן, טוב..."
"מישהו בא לקר אותך" היא אמרה, מחייכת משום מה
סהר? חשבתי ורצתי אל הבית.
"היי" הוא חייך.
"היי, מאור" השבתי "אז, מה קורה?"
"הכל בסדר" הוא השיב "תשמעי, רציתי לשאול אותך אם..."
"אם?" שאלתי בחשש, בבקשה שלא ישאל את מה שאני חושבת, בבקשה!
"אם תרצי לצאת איתי בשבת, נלך ביחד לבית הקפה ו..."
"נישקתי אותו" אמרתי בלחש
"סליחה?" הוא שאל המום
"נישקתי אותו" אמרתי שוב ומחיתי מהר דמעה "נישקתי את סהר!"
"את מה?" הוא היה המום. מאור הביט בי, נדהם לחלוטין.
"אני..." אמרתי "זה פשוט... קרה"
"אני לא מאמין שהוא עשה את זה" מאור נראה כועס "ומה איתך?" שאל
"מה איתי?" עניתי בצרידות
""את...." הוא התלבט "מרגישה כמוהו?"
"אני, מניחה שכן"
הוא הביט בי עוד רגע ארוך ואז אמר "ומה איתי?"
הבטתי בדשא ושתקתי "מאור אני..."
"את מה?" הוא שאל
"אני מצטערת" אמרתי "אבל זה פשוט..."
"קרה, כן אמרת לי" הוא אמר בקול יבש "וחשבתי שאת שונה"
הוא הסתובב ללכת אבל אני תפסתי בידו "מה זאת אומרת שונה?"
"שונה, לא כמו כל הבנות" הוא אמר "אין לנו על מה לדבר יותר"
"יש לנו" אמרתי
"לא, אין" הוא אמר "מאי, זה נגמר"
הוא הלך, עמדתי לבד עכשיו יותר מכל רציתי ללכת לבית העץ הקטן, שם יכולתי לבכות בשקט.
"מאי?" שאלה אמא, אוי לא. בבקשה שהיא לא שמעה הכל.
דמעה ירדה במורד הלחי שלי כששאלתי מה היא רוצה.
"רק לדעת מה קורה איתך" אמרה
"לא קורה איתי כלום!" צעקתי "החיים שלי נהרסים, מתחדשים ונהרסים שוב, מי צריך את זה בכלל?" הוספתי ואז רצתי לבית העץ, סגרתי את הדלת שברצפה ובכיתי.
בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי בבית העץ הישן.