אבודה - פרק 14 (הסיפור ה-50 שלי)

"מאי?" שאלה אמא "את מוכנה לפתוח את הדלת ברצפה?"
נרדמתי, הבטתי מהחלון החוצה, כבר ירד החושך. "בשביל מה?" שאלתי
"כדי שתוכלי לרדת" אמרה אמא "הגיע הזמן שתיכנסי הביתה, נהיה קר"
"מה זה משנה?" שאלתי "החיים שלי נהרסו מאז שאת ואבא התגרשתם"
"את יודעת שזה לא הסתדר בייננו" שמעתי את הכאב שבקולה "מאי, תרדי בבקשה"
"אני לא רוצה" אמרתי והתיישבתי על הכיסא "אני רוצה להישאר פה למעלה, רק עוד קצת..."
"בסדר" היא אמרה "אל תבואי מהר, אני לא רוצה שתצטנני"
"להצטנן" מלמלתי כששמעתי את הדלת נטרקת "כאילו זאת הבעיה שלי"
בהיתי בתמונה של ההורים שלי ושלי. עמדתי במרכז, ילדה בת 7 מאושרת. כמה זמן עבר מאז שהם סיפרו לי שזה נגמר מבחינתם? הייתי אז רק בת עשר, אני זוכרת שעליתי הנה.
ניפצתי את התמונה ואז בכיתי, אבא שלי רצה לעלות אבל סגרתי את הדלת, לא הייתי מוכנה לכלום באותו הזמן, מאז החיים שלי הרוסים ושבורים, בדיוק כמו התמונה הארורה.
הבטתי בניסיונות ההדבקה העלובים שעשיתי כשהייתי בת 12, ניסתי לתקן את הזכוכית ונפצעתי.
דבק הסלוטייפ באחת הפינות התקפל ועכשיו החלקתי עליו באצבע שלי, מיישרת את הקיפול. "למה הכל כל כך מסובך אצלי?" שאלתי את עצמי בלחש. הבטתי שוב בילדה בת השבע הקטנה שעוד לא ידעה דבר על מה שההורים שלה מתכננים לה, חיים קשים ובודדים.
מישהו דפק על דלת העץ, לא רציתי לפתוח בלי לדעת מי זה אז הצצתי מהחלון, לא ראיתי איש אבל הדפיקות נשמעו שוב. "מי זה?" קראתי, איש לא ענה.
במבט לאחור, הייתי צריכה לצפות שזה יקרה, שהוא יחזור. הייתי טיפשה.
פתחתי את הדלת והבטתי למטה, לא היה שם איש. ירדתי את הקורות ונעמדתי על הדשא "מי זה?" שאלתי שוב "יש כאן מישהו?"
שוב, במבט לאחור, הייתי צריכה להבין שמישהו מסתתר ואורב לי, למה אני לא צופה כלום אף פעם בזמן?
פתאום מישהו התנפל עליי וחסם את עיני לפני שהספקתי להבין מי זה, הדבר הבא שהוא עשה זה לחסום את פי כדי שלא אצרח ולקשור את ידיי.
לא ראיתי כלום אבל פחדתי נורא, הרגשתי את האדם שולף את מכשיר הפלאפון החדש שאמא קנתה לי ורוטן משהו.
"מי זה?" ניסיתי לשאול מבעד לבד שחסם את פי, יצא לי מלמול לא מובן.
"שקט" פקד הקול "לא מילה אחת"
הוא הוביל אותי אל מחוץ לחצר, אני בטוחה. שמעתי את הגדר נסגרת מאחורי.
הוא דחף אותי לתוך החלק האחורי של משאית ואז קשר את רגליי.
"מה...." ניסיתי שוב אבל הקול פקד עליי לשתוק או שהוא יפגע בי.
לא הצלחתי לזהות את הקול, זה לא יכול להיות מישהו שאני מכירה. זה לא הגיוני.
ישבתי במשאית והזמן חלף, עצרנו פעמיים ושמעתי את הנהג מתווכח עם מישהו אבל אז הוא המשיך הלאה. ניסיתי לחשב כמה זמן אנחנו נוסעים אבל זה בלתי אפשרי שאי אפשר לראות כלום או לחוש בזמן העובר.
ספרתי את השניות, בערך ב- 568 אחרי שהתבלבלתי פעמיים, נעצרנו עצירה מוחלטת.
החוטף, מי שלא יהיה, פתח את הקשר של הרגליים שלי והוביל אותי למקום כלשהוא, הרגשתי ממש לא טוב ופחדתי נורא.
הוא הושיב אותי באחת הפינות ואמר לי שלא אזוז. הוא פנה לשחרר את הכיסוי שכיסה את עיני. לא זיהיתי אותו, לא ידעתי מי זה. אבל הייתה לי הרגשה שהוא קשור לאבא שלי.
"אני חושב שיש לנו הרבה על מה לדבר לא?" הוא שאל מחייך.
הוא היה גבוה, עם שיער שחור קצוץ מאד ועיניים שחורות, הפה שלו היה מצחין מאלכוהול והיה ברור שהוא מהמר ושותה ממש כמו אבא שלי, אבל גרוע יותר.
הידיים שלי נותרו קשורות מאחורי גבי והוא חייך אלי חיוך מעצבן.
סוף כל סוף הוא החליט להסיר את כיסוי הפה, הדבר הראשון שעשיתי היה לצרוח לעזרה.
הוא נתן לי סטירה אדירה ונפלתי על הרצפה כשאני כבולה "אין לך בשביל מה לצעוק" הוא אמר "זה אזור מבודד ואיש לא מגיע לכאן"
ניסיתי להירגע, לא האמנתי שזה קורה לי. "מה אתה רוצה?" ניסיתי להישמע כועסת אבל הקול שלי רעד כל כך ונשבר באמצע עד שנראה שהוא ממש מרחם עליי.
"ממך אני לא רוצה כלום" הוא אמר "אני רוצה מאבא שלך כמה דברים"
יופי, ידעתי שזה קשור לאבא שלי "אני לא בקשר איתו" אמרתי
"באמת?" הוא שאל "מוזר כי רק שבוע שעבר הסתובבת בת"א עם חברות"
"עקבת אחרי?" שאלתי
"קצת" הוא חייך "כדי לקבל מידע עלייך"
"אבל מה אבא שלי..."
"אבא שלך חייב לי כסף, והרבה"
"אז?" שאלתי "מה אני יעזור לך?"
"את תהיי הכופר שלי" הוא אמר מחייך "אני צריך ללכת" הוסיף אחרי שהציץ בשעון שלו
"אתה משאיר אותי כאן?" שאלתי בבהלה
"אני אבוא בבוקר לבקר אותך ולהביא לך ארוחת בוקר, בסדר?"
רציתי לצעוק עליו שוב אבל הוא חסם לי את הפה וסגר את הדלת מאחוריו.
ניסיתי לפרוץ בבכי, זה קשה כשאתה כבול וחוסם לך הפה, אבל זה אפשרי.
ישבתי על הרצפה ושנאתי את אבא שלי כל כך, למה הוא עשה לי את זה?
בשלב מסוים התחלתי להירדם, נשכבתי על הרצפה הקרה וחשבתי על סהר.
חצי שעה אחרי זה נרדמתי.