אבודה - פרק 2

"בוקר טוב קרן אור" קראה אימא מהפלאפון
"מה עכשיו?" שאלתי בכעס. רק רגע! התרוממתי. כבר בוקר?. הייתי בטוחה שנרדמתי בסלון. איך הגעתי לחדר שלי?
"היום את מגיעה אלי" המשיכה לקרוא מבעד לפלאפון.
"מה?" שאלתי. לא היה לי כוח לשטויות האלה.
"את מגיעה אלי היום" יכולתי לשמוע את החיוך בקולה "כמו שביקשת"
"ביקשתי?" שאלתי וניסיתי להיזכר.
"מאי!" אבא קרא מהדלת "מאי!"
"אמא אני אדבר איתך..."
"אבא בבית?" היא שאלה
"כן..." נאנחתי
"טוב, אוהבת אותך"
"ביי אמא" אמרתי וניתקתי.
"מאי!" אבא צעק שוב
"מה?" שאלתי ויצאתי מהחדר
"למה את לא עונה לי?" הוא שאל כועס
"למה חזרת הביתה מאוחר?" החזרתי
"למה את מתחצפת אלי? אני אבא שלך!"
"למה שמת אותי במיטה שלי?" החזרתי וחייכתי בלב חיוך "רציתי לישון בסלון"
"אז הסיטואציה הזאת מצחיקה אותך, מה?" הוא שאל
"קצת" חייכתי והבטתי בשעון, 7.45 עוד יום שבו אאחר ללימודים...
"למה לא התכוננת לבית הספר?" הוא שאל
"חיכיתי שתחזור הביתה" השבתי ופניתי לחדרי. התלבשתי שג'ינס שחור קרוע בברכיים ובחולצה שחורה עם פס כסף שחוצה את החולצה. תפסתי את התיק הבלוי שלי והלכתי למטבח. לקחתי את הכריך שאבא הכין לי ויצאתי מהבית.
היו לי עשר דקות להראות את הפרצוף שלי בבית הספר או ששוב אני אשלח למנהל.
לא רצתי. לא היה לי כוח. ארגנתי את המחשבות מאתמול.
אז אחרי מה שקרה עם אבא שלי כנראה התקשרתי לאמא שלי כדי שאני אהיה אצלה קצת, היא כנראה הסכימה. אבא יצא בערב כנראה לאיזה בר כי הוא לא חזר עד שתיים עשרה בלילה. לפי מה שאני זוכרת ישבתי מול המחשב וחיכיתי למאור.
מאור היה ילד שהכרתי "באתר של הסיפורים האלה" כמו שכולם קוראים לזה.
מאור הוא ילד ממש נחמד. לא יצא לי לראות אותו אף-פעם אבל אנחנו מדברים בסקייפ במשך שעות, כל עוד אבא שלי לא בבית.
לפי מה שהבנתי ממנו, מאור בן 16 וחצי, יש לו שיער שטני ועיניים כחולות.
בדרך כלל אם חברה שלי הייתה מתארת לי בחור כזה הייתה צוחקת ואומרת שהבחור בטוח רדוד ומתנהג כמו 'מלך שכבה'. אבל משום מה זה שונה עם מאור...
אז בהיתי במחשב, הוא לא התחבר אז נשכבתי על הספה. נרדמתי. אבא שלי כנראה העביר אותי למיטה כשחזר וזהו.
בצהריים אני כנראה נוסעת לאמא שלי בחיפה, אני יכולה לבקש מתמר הלוואה.
הבטתי לבית הספר התקרב אליי, הוא היה בן שתי קומות, עם צוציקים של חטיבת הביניים וכמה אנשים פחות מעצבנים מהתיכון. אני סובלת את כיתה י' בקושי.
עמדתי בשער בדיוק בצלצול. איזה יופי.
"בוקר טוב" חייכה המורה ליאורה. ניצלתי את הדיבורים שלה כדי לישון עוד כמה דקות. הייתי גמורה. "אני רואה שמישהי לא ישנה בלילה" היא אמרה וכולם צחקו. הרמתי את ראשי, היא כנראה דיברה עליי. "תוכלי לחזור על מה שאמרתי?" היא הביטה בי בתוכחה, מבטי צד את תמר היא כתבה במהירות על פתק "היום יש שיחה חשובה אז לא נלמד".
"היום יש שיחה ולכן לא נלמד, נכון?" שאלתי. המורה הביטה בי לרגע נבוכה. היא התכוונה להשפיל אותי לעיניי כל התלמידים בכוונה ואני הרסתי לה. תמר החביאה את הפתק וחייכה.
כשהמורה הסתובבה והתחילה להסביר על השיחה הזאת שלחתי לתמר פתק 'תודה'.
היא רק חייכה.
שיחה או לא שיחה, רק ההסברים של המורה לקחו שיעור שלם.
אחר-כך לקחו אותנו לאולם הגדול של בית הספר (אולם הספורט) ואמרו לנו לחכות. תכף יבוא מישהו וירצה לנו, הרצאה זה משהו שעושים לנו פעם בשבועיים. "סתם עוד משהו מיותר לחיים" תמיד אני אומרת את זה לתמר.
"מאיפה לך?" היא תמיד משיבה "אולי זה משהו חשוב הפעם?"
אבל כרגיל זה לא משהו חשוב.
אז בהיתי באדם שמדבר וחלמתי בהקיץ.
"מאי!" הרמתי את ראשי, נרדמתי כנראה. תמר הביטה בי.
"מה קורה?" שאלתי
"נרדמת" היא פרצה בצחוק למראה פניי "ההרצאה נגמרה, צריך ללכת"
"לא בא לי..." אמרתי והתמתחתי
"אבל את לא זוכרת איזה שיעור יש עכשיו?"
"לא" השבתי "למי אכפת?"
"אבל זה שיעור מחשבים" היא חייכה כיודעת סוד.
"ו...?"
"המורה החליטה שמי אחראית היום בזמן שהיא איננה?" היא צחקה כשהבטתי בה מופתעת והוסיפה: "ומי תיתן לך להיכנס לסקייפ במחשב הראשי כדי לדבר עם ה'ידיד שלך'...?"
צרחתי משמחה. "באמת?" שאלתי "את אחראית??"
היא צחקה וביחד התקדמנו לכיתת המחשבים.