אבודה - פרק 24 - פרק סיום העונה!!

את הימים הבאים ביליתי עם מאור וסהר, אחרי הלימודים הם היו מלווים אותי הבית ואילו אני נתתי לכל אחד מהם חיבוק כדי שלא ירגישו מקופחים. יום אחד אחרי בערך חצי שנה, מאור היה חולה וסהר ליווה אותי לבד. זה קרה כמה פעמים בעבר, אבל לא כמו שזה קרה כאן. כשהיינו קרובים לבית שלי הוא סוף-סוך דיבר, הוא הפנה את מבטו אל הבית שבו אני גרה. "את תחזרי לשם?" שאל
"לחזור לאן?" שאלתי ועקבתי אחרי מבטו
"לתל אביב, בכל זמן שהוא" הוא עצר אותי והחזיק בידי "אני לא רוצה שתחזרי לשם, ראית מה יכול לקרות לך"
"סהר, אני מבטיחה לך שכלום לא יכול לקרות לי שם" אמרתי אבל בלי צחוק.
"אה באמת?" הוא שאל ונימת הלגלוג שבקולו הייתה ברורה. כבר פניתי ללכת כשהוא הבין מה עשה ועצר אותי. "מצטער. אני פשוט.... מפחד"
"מפחד?" שאלתי. זה לא רגיל לסהר "בגלל מה?"
הוא הביט בי במבט שלא ראיתי על פניו או על פני מאור כבר חודשים והוא התקרב אליי צעד אחד. "אני מפחד לאבד אותך מאי" הוא אמר והחזיק בידיו את פניי.
"לאבד אותי?" שאלתי. המומה מהמראה ומכל מה שהולך כאן.
"מאי אני..." הוא נראה מהסס "את צריכה להבין ש..."
"שמה?" שאלתי. מנסה לגרום לו להביט בפניי.
"שאני מחבב אותך קצת יותר ממה שאני אמור" הוא אמר בשקט והחזיק בידיי. "מהרגע שקרה בייננו מה שקרה, שמחתי. ואז אמרת לנו שאת רוצה רק חברים טובים זוכרת?"
הנהנתי בשקט הוא לקח צעד אחורה ונראה כמתרחק. "זה שבר אותי מאי, אני נשבעתי לחכות." הוסיף
"לחכות?" שאלתי והרמתי את פניו "סהר לחכות למה?"
"לרגע שתאמרי לי שגם את מחבב אותי יותר" הוא אמר "לרגע שתגידי לי שגם את אוהבת אותי". הוא התרחק במקום להתקרב. עכשיו הוא כבר פנה והסתובב.
"רגע סהר" קראתי אחריו. הוא התעלם ממני והמשיך ללכת. הוא נעלם בפינת הרחוב כשהבנתי סוף כל סוף מה קרה ומיהרתי לרדוף אחריו. הרגליים שלי רצו על המדרכה מהר ככל שיכלו, לא עצרתי בשביל לנשום. ראיתי רק אותו מול עיניי.
ראיתי אותו. "סהר חכה!" קראתי. הוא הביט בי מופתע ומהסס.
לא האטתי גם אחרי שראיתי אותו, רצתי ישר אליו, לבין זרועותיו, תפסתי בידי את צווארו וקירבתי אותו אליי. לא חשבתי כלום כאשר הרגשתי סוף כל סוף, אחרי הרבה זמן. את מה שרציתי להרגיש.
הנשיקה הזאת הייתה יכולה להירשם כנשיקה הרומנטית של חיי. לא הרפיתי מעורפו גם אחרי שהוא הרים את מבטו וחייך אלי. הוא נראה מאושר ואני בטוחה שאני הסמקתי.
"גם אני מרגישה ככה" אמרתי "אבל באמת"
"את...." הוא היסס "באמת?"
הנהנתי ונתתי לו נשיקה קצרה. "נראה לך שאני מנשקת ידידים סתם כי בא לי?" שאלתי בצחוק. הוא חייך וקירב אותי אליו, הוא חיבק אותי ושמר עליי כמו ביום הראשון שבו התנשקנו, ליד הבית שלל. אחרי כל מה שעבר עליי. עכשיו אני כבר לא אבודה.
מאור יקבל את העובדה שאני מעדיפה את סהר, הציונים בבית הספר שלי הולכים ומשתפרים, לא שמעתי מאבא כבר הרבה זמן.
כן, החיים נעשים טובים למאי דוד.
פרצתי בצחוק וסהר הביט בי מופתע. "חיכיתי לזה כבר הרבה זמן" אמרתי לו.
"גם אני מאי" הוא חייך "גם אני".