בנעליי צבא שחורות-פרק1

כובד הנעליים החריף את כאבה,
היא לא חשבה לרגע שתיתפס כששיקרה,
זה מה שקרה, היא לא חשבה.
היא המשיכה לגרור את רגליה עד לתחנת האוטובוס שנראתה באופק,
היא מותשת ועייפה, כמעט בלי דופק,
השמש כבר צונחת כמו ליבה אל הים,
היא שוקעת בסחרחורות, עמוק עמוק אי שם.

אמי (האמת שאמיליה אבל אף אחד לא צריך לדעת מזה)
גררה את רגליה הדקות לעבר תחנת האוטובוס שנמצאת במרחק של חצי קילומטר ממנה,
הגרון שלה היה יבש וכל מה שרצתה היה לחזור לביתה שבמרכז הארץ אחרי שסיימה את יומה האחרון במוסד לעבריינים צעירים,
היא לא עשתה זאת בכוונה,
הכאב שנישקף בעיניה הירוקות שכח מזמן,
כל מה שיכולת לראות עכשיו זה מבט אילם,
שלא שיקף רגשות, תחושות ומצבי רוח הכל היה דומם ואדיש ממש כמו שמש ביום קיץ לוהט כשכולם בוכים כמה חם להם וכמה היו רוצים מזגן, אך הם נימצאים בלב המדבר,
במקום לא מיושב ובוכים כי אין להם שום דבר אחר לעשות.
נעלי הצבא השחורות ריככו את כאבה במעט אך ההקלה שבשחרור היא שרוממה את מצב רוחה עד מאוד. היא הגיעה לתחנת האוטובוס והתיישבה,
האויר היבש החמיר את היובש בגרונה וכל מה שיכלה לעשות זה להיתפלל שקו 5 יגיע כמה שיותר מהר, היא הניחה את ראשה על הזכוכית הקרירה שקיררה את חום פניה,
בזווית עינה קלטה משהו מתקרב,
היא הרימה את ראשה וגילתה את האוטובוס המיוחל מגיע,
היא קמה על רגליה וחיכתה שהאוטובוס יעצר לפניה,
האוטובוס נעצר והדלת ניפתחה, היא שמטה את ידה על המעקה וגררה את רגלה למדרגה הראשונה, היא נשמה עמוק וגררה גם את רגלה השניה עכשיו כשכבר הייתה בתוך האוטובוס הדלת ניסגרה מאחוריה והמשב הקריר שיצא מהמזגן סוף כל סוף הגיע אליה,
נהג האוטובוס לא הבחין במצוקתה והמשיך להתמקד בכביש דרך משקפי הטייסים השחורות שלו.
אמי סיימה לעלות את המדרגות והמשיכה לגשש את דרכה למקום פנוי היא חלפה על פני הספסלים
התפוסים עד שהגיע לספסל אחד לפני הסוף שהיה בו מקום פנוי ״סליחה...״ לחשה כי זה כל מה שיכלה להוציא מפיה באותו רגע,
הבחור שפנתה אליו הסתובב אליה היא בקושי יכלה להבחין בעיניו הבהירות, בגופו השרירי ובשיערו
הכהה היא רק יכלה לנסות שוב להשיב ״ אפשר לשבת כאן?״ הבחור הנהן והזיז את תיקו מהכסא
הפנוי,
״תודה״ לחשה שוב וצנחה על המושב,
היא הרגישה בעיניו הנחות עליה לכמה רגעים נוספים ואז את מבטו החוזר לחלון,
היא עצמה את עיניה העייפות ובלעה את רוקה בנסיון לספק לגופה את הנוזלים החסרים שהתייבשו. בזמן שצעדה מהמוסד לתחנת האוטובוס.
היא שמעה צליל ריץ׳-רץ׳ נפתח ופקחה אחת מעיניה לפתע הופיעו מול עיניה בקבוק מים צלולים,
היא הביטה בבחור והשיבה את מבטה למים,
היא הושיטה שתי ידיים רועדות ותפסה את הבקבוק.
בכוחות עיליים הצליחה לפתחו וסוף סוף הרגישה את הנוזל הצונן יורד במורד גרונה,
היא הרגישה רעננה לפתע ואת צלילות המחשבה שבה אליה אט אט,
היא חייכה חיוך של סיפוק והשיבה לבחור את בקבוק המים,
הבחור חייך אליה והשיב את הבקבוק לתיקו,
היא הושיטה ידה רל כיסה והוציאה משם את הטלפון הסלולרי שלה ובדקה את התא הקולי היו לה 5. הודעות חדשות,
היא סגרה את הטלפון והחליטה שתאזין להן אחר כך,
היא הרגישה איך עיניו של בחור שבות לשוטט עליה והחליטה להשיב אליו מבט,
היא ראתה את הבחור מתלבט ולבסוף שולח ידו ללחיצה. ״היי, תומר״ ,
אמי זיהתה את המבטא הקל שבקולו וידעה מיד שהוא עלה לארץ מאמריקה,
היא השיבה לו חצי חיוך ולחצה ידו ״אמי״ אם יש טיפת אינטיליגנציה מאחורי הפנים היפות האלה הוא יוכל לזהות שגם היא עולה חדשה, רק שהיא עלתה מצרפת,
לפני 9 שנים האמת, כשהייתה בת 8 ולא הייתה לה אפשרות בחירה.
״מאיפה את?״ שמעה אותו שואל,
״מנתניה״ השיבה.
״אז איך הגעת לפה?״ התעניין ,
״היום שוחרתי מהמוסד לעבריינים צעירים שנמצא במרחק של ק״מ וחצי מתחנת האוטובוס שבא. עליתי״ ,
הוא לא נראה מתרשם .
״אז דרורים לא השתנה מאז לפני שלוש שנים?, עדיין אותם חדרים אפורים עם מנעולים דפוקים. ומיטות עץ מתפרקות?״ ,
היא הייתה המומה מהידע הנרחב שלו בנושא המוסד שבו שכנה בשנה וחצי האחרונה,
היא חייכה חצי חיוך ואישרה ״שום שינוי...״  ,
הם המשיכו בשיחתם עד שהגיעו לתחנה המרכזית נתניה שם ירדה מהאוטובוס וצעדה לביתה שנמצא. במרחק של שני רחובות מהתחנה המרכזית .
היא עלתה באותן מדרגות שיש מוכרות,
פתחה את הדלת עם אותו מפתח מוכר והרימה את קולה-
״אמא?״.