החיים לא הוגנים, חבר.

ג'סיקה הייתה ילדה רגילה לגמרי, הורים, אחים, חברות, חברים, ומשאלות.
ג'סיקה לחמה למען, ילדים קטנים באפריקה ללא משפחה שיעברו לגור אצל משפחות אומנות בארץ.
אך, האנשים לא הסכימו. הם חשבו שהילדים יביאו מחלות מאפריקה.
בזמן שג'סיקה, שהייתה רק בת 13, הלכה לדואר, כדי לשלוח מכתב לראש הממשלה, שבו כתוב:
"ראש הממשלה,
אני, ג'סיקה, ילדה רגילה בת 13, שיש לה משפחה נאמנה ותומכת, נלחמת למען ילדים קטנים באפריקה שאיבדו את הוריהם. הילדים האלו, רק רוצים, כמו כולם, אהבה. אז תאפשר למשפחות אומנות בארץ, לתת להם אהבה. לאמץ אותם, לאהוב אותם, ולחזק אותם בעת צרה.
הילדים הללו, רק רוצים, שמישהו ישלח אותם כל בוקר לבית ספר בחיוך, עם כריך לארוחת עשר, ועם שיעורים שהילד עשה ערב קודם לכן.
הילדים, רוצים, שכל לילה לפני השינה הם יאמרו למישהו, "לילה טוב אמא, לילה טוב אבא" שתיהיה להם משפחה. ואת זה אני רוצה לתת להם.
לזה אני נלחמת, ואפילו בגילי הצעיר רוצה זאת."
כך היה כתוב במכתב.
ג'סיקה הלכה וחשבה, אם לא שגאה, אם לא עושה טעות, כששולחת מכתב זה.
ג'סיקה, לא שמה לב מסביבה, רק חשבה, והלכה כמהופנטת. ולפתע, כמשום מקום, הגיחה משאית. נהג המשאית לחץ בכח על הדוושה, אך היא לא עצרה. המשאית חצאה את ג'סיקה.
בעודה גוססת, אמרה לנהג:
"אנא, תשלח את המכתב לראש הממשלה" נאנחה, ואז עינייה נעצמו, ונשימתה נפסקה. אבל, היא הצליחה. הודות לה, ראש הממשלה הסכים להבאת ילדים אפריקאים לישראל, ואומנם היא מתה, אך מותה השתלם.