הנסיכה הלוחמת - פרק 2

חזרתי מהחוג סייף כולי נרגשת... להניף את החרב כל כך ריגש אותי! הייתי הבת היחידה בחוג והבנים נעצו בי מבטים. ברגע שהמורה רצה לבדוק מה הרמה שלי בסייף העמדתי את הבנים האלו במקומם וניצחתי את כולם! אני מרגישה כי לחימה היא בדם שלי. נכנסתי לבית עם תיק שבו החליפה לסייף החדשה שלי עם החרב והסתכלתי סביבי, היה חשוך... אני הדלקתי את האור.
"אבא? ארתור?"
אני לא שמעתי אף אחד, היה שקט כל כך, עליתי לחדר שלי והנחתי בכניסה את התיק שלי. כאשר הדלקתי את האור ראיתי שלוש גברים עומדים ליד המיטה שלי,
הם לבשו חליפות שחורות ומשקפיי שמש והיו להם רובים.
"לא עשיתי כלום!" אמרתי בבהלה והרמתי ידיים. פתאום שמעתי צחוק מכיוונם של האנשים אבל הם לא הזיזו אף שריר... פתאום אבא שלי הופיע מאחורי הגברים והוא צוחק.
"אבא...? מה קורה פה?" עדיין לא הורדתי את הידיים, הייתי מבוהלת מידי מכדי לזוז.
"לא קרה כלום מתוקה... אני מצטער שהבהלנו אותך"
הוא אמר, התקרב אליי והוריד לי בעדינות את הידיים למטה.
"מי אלו?" שאלתי, זה באמת מטריד שגברים זרים נמצאים בתוך החדר שלי.
"אלו שומרי הראש שלך" הוא אמר בנימה מוזרה.
"שומרי ראש? שלי?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"קתרין," אמר הגבר האמצעי והתקדם לעברי. "אנחנו עומדים לקחת אותך לממלכה שלך"
"ה....הממלכה שלי?" החזקתי את ראשי "א....אני לא מבינה...!"
"הו קתרין" אבא בא אליי וחיבק אותי. "הגיע הזמן שתראי את התמונה"
אבא יצא מהחדר וחזר עם התמונה של אמא שרציתי כל כך לראות...
לא האמנתי למראה עיניי, בתמונה הופיעה אימי, כשכתר על ראשה ושמלה מהודרת.
"המלכה אמי, שתנוח על משכבה" אמרו שלושת הגברים יחדיו. הבטתי בתמונה, ולא היה לי דבר לומר...
"מתוקה שלי... אימך הייתה מלכה אשר שלטה על ארץ, כאשר הכירה אותי היא עברה לגור בלונדון איתי והתחתנה והעבירה את המלוכה לסבתא שלך, כאשר סבתא מתה אימך הייתה צריכה לחזור, אך היא מתה לפני זה והייתה החלטה, שכאשר את תגיעי לגיל 18 את תהיי המלכה...."
ניסיתי לחייך, אבל איך אני אמורה להגיב? יש לי פה חיים... חברות ולימודים שעוד לא גמרתי...
"אני יודע שזה פתאומי" הוא אמר והחזיק לי את היד. "אבל את תמלכי בארץ של אמך... עוד יומיים את תלכי אל ארצך כדי ללמוד איך לשלוט בה" הוא אמר וחייך.
"אבל אחרי זה אני חוזרת לפה נכון?" אמרתי בחשש.
"רק כדי לסיים את הלימודים... אחרי זה את חוזרת לשם כדי למלוך..." הוא אמר וליטף את שיערי.
"איפה אני אמלוך?" שאלתי.
"בסילייה" אמר אחד מהשומרים
"סילייה? אני לא מכירה מקום כזה"
"כי זו ארץ קטנה..." אמר אבא. "זה מקום יפהפה" הוא אמר באושר.
פתאום חשבתי... למה לא? סילייה הוא מקום הולדתי של אימי, מדוע לא אלך בדרכיה? זה כבוד ענק למלוך בארצה של אימי....
"אז מה את אומרת?" שאל אבא. אני יודעת שאין לי ממש אפשרויות של בחירה.
"ברור שאני רוצה!"
***
"הנסיכה קתרין תחזור הנה בעוד יומיים!!!"
אמר הכרוז מתרגש.
"יחי הנסיכה קתרין!!!"