קטע מיומנו של רון.

18-6-08

יומן יקר,
הנה אני, כפי שהבטחתי לך, חזרתי לכתוב.
...
אומרים שגם אחרי המוות, יש חיים,
והאם אני מאמין בזה?
אני לא יודע, הרי כשמתים מתים.
הגוף מתפורר, הופך לעפר.
עפר שחור, או לבן אני לא יודע אבל הוא הופך לעפר, אותו עפר שבסופו של דבר גם כן נעלם, בדיוק כמו הנשמה, היא עולה למעלה, מרחפת, מתעופפת לה, נעלמת.
ואומרים שהמוות כואב, והאם זה נכון? ובכן, אני לא יודע.
בעצם, הם חושבים שאני לא יודע, כלום. על המוות.
שכשבעצם אני כן יודע.
אני יודע שכשמתים מתים.
ולעתים, אני חושב; בא לי למות. אך לא בגלל שחיי לא טובים, להפך, החיים שלי בסדר גמור. יש לי משפחה, שאוהבת ודואגת. לברים שתמיד שם בשבילי, בלימודים אני בסדר גמור, ובלי להשוויץ יש לי ציונים מעולים. ולא רע לי, לא רע לי משום בחינה, טוב לי, טוב לי בחיים.
אך לעיתים נדמה לי, שאף אחד לא מבין אותי.
הם מתייחסים אליי כאיל ילד. למרות שבאיזשהו אופן אני כן ילד, בסך הכול בן 12 וחצי. אבל אני לא אוהב את זה, שמקטינים אותי, כאילו מורידים ממני את כל 12 וחצי השנים האלה שבהם התבגרתי, לפי דעתי ומחזירים אותי לגיל אפס, אם יש דבר כזה בכלל.
כשאני שואל על המוות הם מתעלמים, כאילו איש זר עבר לידם, ביקש כמה פרוטות והם המשיכו ללכת. מחרישים. מתעלמים.
אז בא לי למות וכן, אני שאני כולה בן 12 וחצי ומה אני חושב על כאלה, ובכן, אני לא יודע מה איתכם אבל אותי זה "מרתיח" כשמתייחסים אליי כאיל ילד קטן, כאילו אני "דפוק שכלית", אם יש מושג כזה בכלל, בכל אופן אני בטוח שהבנתם לֶמָה אני מתכוון נכון?
ואני לא יודע אם יש חיים אחרי המוות אבל זה מסקרן אותי.
הייתי רוצה לקחת איתי מצלמה כשאני אמות לחיים האלה שיש שם למעלה, בהנחה שיש חיים כאלה באמת. לצם כל מה שרק אפשר ואז לבקש לחזור לאדמה, לכדור הארץ, לפתח את התמונות ולהראות לכל אותם אנשים שטענו שאני רק ילד, שאני לא מבין. ואז אולי לגחך קצת, טוב לגחך הרבה. כי אני ניצחתי, לשם שינוי, אותם ולא הם אותי!
אבל אלו רק מחשבות שלי ואני כל כך מוֹדֶה לאלוקים שאף אחד לא יכול לקרוא מחשבות כי אם היו קוראים את מחשבותיי לא רק שהיו "מקטינים" אותי ב-12 שנה וחצי אלא היו גם לועגים לי כי אני הרי רק בן 12 (בלי להחשיב את החצי כי אצלם חצי=0) וילדים בגילי לא מבינים דברים כאלה, הם קטנים מידי לא?

טוב, פה אני מפסיק לכתוב, ( אגב, קניתי את היומן הזה לא כי הכריחו אותי, או כי הפסדתי בהתערבות או משהו כזה, קניתי אותו כי אני כזה, ילד מוזר, עוד מילה שכולם נוהגים "להדביק" לי. ואני מגדיר את עצמי ככזה, הילד המוזר עם היומן ה.. מופלא? (לא מתחרז נכון?) בכל אופן אני כותב ביומן. כן, כן אני יודע שזה נדוש ושהיום, מי כותב ביומן? כשיש את כל התוכנות למיניהן, ה- word וכל תוכנות הכתיבה המשונות האלה שאני משום מה, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, טוב, בואו נאמר שאף פעם גם לא הסתדרתי איתם, כשכתבתי איזשהו משהו ( טוב, הקלדתי כי זה הרי במחשב) אז זה כאילו תמיד עשה בכוונה. נמחק, או שלקח לי מלא זמן למצוא אות אחת במקלדת הארורה הזאת, ועד שהייתי מוצא, כבר כל מה שרציתי לכתוב, נשכח. ובמקרה הכי גרוע, לפעמיים, ביום בהיר אחד המחשב מחליט להפסיק לתפקד, ומתי? בימים שאני הכי צריך אותו. וחבל, כי אם הוא היה בן אדם הייתי "דוחף" לו איזה אנטיביוטיקה וגורם לו לתפקד כראוי, אבל הוא לא אדם הוא כולה מכשיר, מכשיר מטומטם, סליחה על הביטוי. ובגלל זה אני מעדיף יומן, כי יומן, גם אם נשפך עליו מים, קולה או מה שתרצו אני עדיין יכול לשים אות בחלון (בהנחה שזה יעבוד, שהשמש זורחת ושאין עננים כבדים שמאיימים להוריד גשם) ופשוט לתת לשמש לייבש אותו. (אוהו, הנה סיבה לָמָה השמש מועילה) טוב, נראה לי "גלשתי" לנושאים אחרים משום מה, אז אני סוגר את הסוגרים האלה)

אני נורא עייף אז אני אלך לישון עכשיו, מאוד מקווה למצוא את מותי אבל לחזור, כי אני לא באמת רוצה למות למרות שבמחשבה שנייה.. לא בעצם, לא משנה! יאללה נִרֶאֶה מתי אני אכתוב שוב.
ביי...

רון.
( אה, וציירתי ציור אבל, כפי שאמרתי, עדיף יומן כי במחשב אתה אפילו לא יכול להביע את עצמך בציור, כמה עצוב :( אבל לא נורא, אף פעם לא הייתי מוכשר בלצייר, אז לא פיספסתם כלום, מבטיח.)