שמיים\ יומנו של רון

15.4.08
יומן יקר,
הנה שוב, אני כותב.
..
אני אוהב את השמיים, הם כאלה רחבים. אין סופיים.
כשאני מסתכל על השמיים אני רואה את עצמי, אותו אחד שאף פעם, משום מה לא אהב להודות במעשיו הרעים ובכן, מי כן? גם כשידע שמעשיו רעים ועליו להודות הוא לא עשה זאת. אולי זאת הגאווה, האגו שלא נותן לו. ואולי זה פשוט הוא, עצמו, איך שהוא. הרי כל אדם בנוי אחרת, פנימיות אחרת, חיצוניות אחרת. שונה, כל אדם שונה.
..
אני אוהב את השמיים, כי הם מזכירים לי שהחיים יכולים להשתנות, כי הרי ענן לא נשאר תקוע, הוא זזה, באיטיות רבה אך זז. לא אכפת לו אם העננים האחרים יצעקו עליו ויגידו לו לזוז מהר, הוא לוקח את הזמן שלו. זז, לאט, כי הוא יודע שהשמיים הם אין סופיים והעננים יכולים לנוע לכל עבר והם לא חייבים להיות תקועים, מאחוריו. לחכות שיזוז, כי זה, יכול לקחת נצח. וכמו הענן, החיים לא נשארים תקועים, הם תמיד זזים, באיטיות, אני יודע אבל הם זזים.

אתה יודע יומן? לפעמיים אני חושב מה היה קורה אילו השמיים היו נופלים? מה היה נשאר למעלה? בוודאי חלל ריק, שחור.
אני מדמיין לעצמי את התמונה הבאה בראש; השמיים למטה, אני דורך עליהם, בחופשיות, לא מפחד להיבלע בתוכם. אני מתהלך לכל עבר ואני נוכח לדעת שבאמת, השמיים הם אין סופיים ושאם ארצה,אוכל להגיע איתם לכל מקום, לכל קצה בעולם הזה.
אבל,
משהו מטריד אותי.
השחור הזה, זה שנמצא למעלה. ומה אם הוא גם יפול? לאן השמיים שאני דורך עליהם כעת ילכו? ואיפה אני אהיה?
..

אני אוהב את השמיים.
את הכחול, התכלת והלבן.
ואני שונא את השחור, אותו שחור שמזכיר חושך, אפלה, משהו לא טוב.
אני לא רוצה שהשחור יעטוף את הכל, להיכנע לשחור הזה. אני רוצה להמשיך להביט בשמיים הבהירים, אילה שכל פעם מחדש גורמים לי נחת, נותנים לי הרגשה שלא הכל אבוד, שאם לא הלך בקצה הזה אז תנסה בקצה השני.
ואני בטוח שגם אתה, יומן. אילו הייתה אדם, הייתה מתאהב בשמיים, אי אפשר שלא. בא לך להיסחף איתם, לתפוס אותם, שלא יברחו.
..

אני הולך לאיזשהו מקום. מקום רחוק, מבודד. רחוק מכולם. נשכב על הדשא הירוק ומביט בשמיים, נושם לרווחה, נשימה ארוכה. אין אף אחד סביבי, הכל כל כך שקט, ואני אוהב את ההרגשה הזאת, אני והשמיים, לבד.
זה כל כך מרגיע להביט בשמיים. תנסו זאת, בטוח תרגישו כמוני, תחושת שקט, רוגע, כאילו השמיים מחבקים אתכם ואתם נשאבים לתוכם. כך אני מרגיש, שֶקֶט, גם כשהכול רועש סביבי, כשאני מביט בשמיים הכל פתאום שָקֶט ואני לא עוצם את עניי, אני רק מביט בשמיים, ואילו הייתי רואה את השתקפותי בשמיים, עניי בוודאי היו מלאות בכחול, צבע שאני כל כך אוהב. הכחול מזכיר לי את הדבר האני הכי אוהב, השמיים. ואילו יכולתי לצבוע את כל העולם בכחול, הייתי עושה זאת. רק שאי אפשר וזה חבל כי אני בטוח שהכול היה נראה יפה אילו היה צבוע כחול.


וזהו.
אני מפסיק לכתוב, לבינתיים.


נ.ב: כשכתבתי את כל זה, הבטתי בשמיים.
ולא, לא יימאס לי להביט בהם, הם מרגיעים אותי יותר מכל דבר אחר.

אני אוהב את השמיים.


-רון-