http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%A7%D7%A6%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%A7%D7%A6%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8.html Sun, 15 Aug 2010 09:56:58 +0300 לא נשכתי את השפתיים רק כי ראיתי סרט שהפחיד אותי
עם הגיל באה ההשכלה וניסיון החיים שמעתי סביבי מאז ילדות
אבל בעצם מי מבטיח שנחייה עד אז?
מבט של חוכמה לא תמיד נותן לאחר להבין את מה שרציתי לאמור
שתיקה ארוכה לפעמים יותר עוזרת מכל מילה או צליל שיכולתי להפיק מפי
" צריך לראות כדי להאמין "
אבל אני גדלתי על דבר שלא ראיתי
ותמיד האמנתי בו
אז מה זה אומר?
" אדם לאדם זאב "
האם זה אומר שאין אדם בעולם שלא יסתכל עלינו כאל טרף קל?
יש לי עוד הרבה שאלות לא פתורות
אבל יש לי הרבה תשובות לתת לשאלות של אחרים
מה זה אומר?

יש שני סוגים של אנשים שיכולים לעזור לכל אדם:
1- אילו שחוו הכל טעמו מכל ועשו הכל
2- אילו שהחברים שלהם כאלה והם פחדו מידי לקחת קצת סיכון... ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7-%D7%91%D7%AA-12-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7-%D7%91%D7%AA-12-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.html Fri, 13 Aug 2010 01:05:18 +0300
יום ראשון, לפני הסרט.
יובל זהוי אחת מהחברות הכי טובות שלי, יש לה עור בהיר עם נמשים והיא בלונדינים עם שיער מתותל עבה, יש לה עיניים כחולות והיא קצת שמנה אבל גבוה. בקיצור הלכנו יחד לסרט שנקרא "צעצוע של סיפור 3" הסרט הזה הוא הסרט השלישי לסדרת סרטים מאוד מצליחה של החברה הידועה דיסני, שמעתי שהסרט אמור להיות מאוד טוב! אז אני צריכה להתארגן כי האוטובוס עוד מעט וקבעתי עם יובל מתתחת לבית שלי.

יום ראשון בערב לאחר הסרט.
הסרט היה טוב מאוד כמצופה =] ואני ויובל נכנסנו לtnt לראות כמה בגדים לפני שנחזור, כיצאנו מהחנות היתה חבורה של בנים שנעצו ביובל מבטים, בן חתיך אחד גבוה שנראה בערך בגיל שלנו עם שיער שחור ועיניים כחולות ניגש אלינו כשישבנו לאכול בקניון בארומה, ופילרטט עם יובל:
החתיך:הי אני דניאל (ליובל) ואני מחפש מתנה לאחותי ליום הולדת שלה תוכלי לעזור לי לבחור?
יובל:אתה יכול לקנות לה חולצה או משהו, בת כמה היא?
דניאל:בת 11, אני יכול לגנוב לדקה את חברתך שתעזור לי לבחור מתנה? (הוא פנה אלי)
אני:כן, ברור!
יובל:אני יחזור תוך כמה שניות =]
וכמובן שזה לא היה כמה שניות... החלטתי לא להפריע בגלל שאם היא היתה עושה את זה לי הייתי הורגת אותה!
כשיובל חזרה היא סיפרה לי שהם החליפו טלפונים והם קבעו להפגש ביום שלישי, היא סיפרה לי שהוא גר קרוב והוא הולך להיות איתנו באותו בית ספר בשנה הבאה! (להזכירכם אני בת 12 וחצי ככה שאני עולה לכיתה ז', בית ספר חדש)

יום שלישי עזרה ליובל.
אני ודנה אחת מחברותי הטובות , עזרנו ליובל להתארגן לדייט.
דנה בעלת שיער חלק בלונדיני, עור בהיר ועיניים כחולות, דנה הייתה יפה מאוד ואני יובל והיא הכרנו מכיתה א'.
יובל, כמו תמיד הייתה אנרגטית מאוד (היא תמיד עם רוח חיים גם כשכולם עצובים) ומאוד התרגשה-ובצד זה היה הדייט הראשון שלה! אני מחכה גם לדייט הראשון שלי =[ יובל לבשה ג'נס קצר וגופיה שעליה היה כתוב "i lovel.a", ליובל יש מלא חולצות כאלה בגלל שהמשפחה שלה הייתה באל אי והיא מאוד אוהבת לבקר שם ולפגוש את הדודים שנשארו בלוס אנג'לס. היא שמה גלוס, וכמו שגיא זוארץ בהישרודות אומר-"היא יצאה לדרך"

פרטים אחרי הדייט בפרק הבא! ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7c%D7%90-%D7%D7%9E%D7%95%D7%A8.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7c%D7%90-%D7%D7%9E%D7%95%D7%A8.html Thu, 29 Jul 2010 19:53:32 +0300 -_-לפניי חודשיים-_-
פרק 1
"את תאחרי לבית הספר" קראה אמא ובצדק זה היה היום הראשון ללימודים. אני עולה לכיתה ח'. אני כבר לא הכי קטנה בחטיבה, יש מתחתי וגם מעליי. אני עכשיו בשנת סנדוויץ' אבל אני מעדיפה כריך עם חביתה. זה לא מה שלי היה בכריך, זו הייתה סוג של עיסה ירוקה עם גבישים אדומים ומסביב לכל ה"דייסה" הייתה רצועה שכתוב בה "באהבה אמא". שכחתי שאמא התחילה שיגעון חדש. מסביב לכריך שהיא עושה לי, היא מצמידה "פתקי אהבה" שכתוב עליהם משהו כמו "בהרבה אהבה" או "שיהיה יום נהדר!", בא לי להקיא. בקיצור הכריך ההוא עשה את צעדיו הראשונים בדרכו לדלי הכחול שמחכה בפינת הכיתה הקרוי "פח", או כמו שהוא מוכר לרוב הילדים שאמא שלהם מכינה את הכריך- "קפוץ לבאר סנדוויץ'". כל שאר היום היה בסדר, כרגיל, כשחזרתי הביתה ראיתי את אמא מחזיקה את הראש בידיים וקטי תופחת על גבה ואז שתיהן הסתכלו אליי, ידעתי שזה קשור לאבא. "מה הוא עשה הפעם" אמרתי, במין קול קצת צרוד-רועד עם קצת ביטחון. קטי ישר קפצה- "הוא רב עם אמא ואמר שהוא לא יחזור שבת הבאה" אמרה. "אני שונאת אותו, אני שונאת אותו, אני שונאת אותו" לחשתי. הוא תמיד חושב שהוא מאיים עלינו שהוא אומר שהוא לא יחזור הביתה. הוא חושב שהוא סוג של ראש-בית כזה, מפקד הצבא שהחיילים שלו צריכים לציית לו. ואם חייל "מעז" לסרב אז הוא מעניש...



פרק 2
היום שי באה אלי וראינו ביוטיוב סרטונים על חתולים מצחיקים היה קורע עד שהטלפון שלי צלצל זה היה עידו הוא רצה שאני ושי נלך לשחק איתו ועם טומי. את עידו די חיבבתי וטומי הוא בן דוד שלי אז לא התנגדתי. קבעתי איתם ליד הקניון, אבל כשיצאנו מהבניין של הבית שלי, הבנים הפתיעו אותנו ודי הבהילו אותנו. התחלנו ללכת לכיוון הבית של טומי. מתחת לבית שלו הייתה גינה קטנה עם דשא ששם הכלבים לא עושים קקי בכל מקום. עידו הביא את אקדח האוויר שלו והתחלנו לשחק איתו ולהשתולל. עברו איזה שעתיים ואז עידו הציע שנשחק "אמת או חובה" וטומי השפן לא רצה לשחק. התחלנו לשחק ויצא שעידו היה צריך לשאול את שי "אמת או חובה", היא אמרה חובה הוא עצר לרגע את המשחק וביקש לדבר איתי לבד. כמובן ששי וטומי לא נתנו לנו לדבר הם רדפו אחרינו עד ששי התעצבנה על טומי והתחילה לרדוף אחריו, אז היה לנו קצת שקט, הוא ניגש אלי, חייך ואחריי שתיקה מביכה התחיל לדבר. "תקשיבי, אם נגיד הייתי אוהב מישהי והייתי רוצה להציע לה חברות איך לעשות את זה? לשלוח אס אמ אס או לכתוב לה על פתק?". התרוצצו לי כל כך הרבה מחשבות בראש, ידעתי שהוא מתכוון אלי אבל לא הייתי בטוחה לגמרי. עשיתי את עצמי חושבת ואז אמרתי לו שפתק לא ואס אמ אס לא משו. "אתה צריך לעמוד מולה ולהגיד לה מה אתה חושב" אמרתי כי זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. "נחשי מי זאת" התפרץ למחשבות שלי פתאום" אז שיתפתי פעולה
"גל?"
"אהאהא לא!!."
"שחר?"
"אואואוא לא!!!"
"רוני לוי?"
"איכס לא!!"
"שי?"
"מה?!?!?! לא!!!"
"טל?!?!"
"לא!!!! תחזרי שתי שמות אחורה"
"אהה טל, שי רוני לוי?"
"רק השם"
"מה? לא שמעתי"
"לא חשוב, אני חושב שאני אלך על אס אמ אס." אמר והוציא את הטלפון החדש שלו מהכיס. "אתה שולח לה עכשיו?" אמרתי או יותר נכון קפצתי הייתי חייבת להגיד. "כן". עכשיו הוא לא דיבר הוא היה עסוק בלכתוב לאהובתו שאלת חיים או מוות. "את יודעת לכתוב מהר?" אמר פתאום זאת שאלה שלא ציפיתי לה. "אהה כן נראה לי..." עידו הושיט לי את הטלפון שלו והתחלתי לכתוב עכשיו הייתי בטוחה שהוא ישלח את זה לי, איזו דרך מתוקה להציע חברות! אחריי שנייה עידו פתח ב "כולם לשם פלאפונים במעגל מישהו קיבל הודעה."זה היה הטלפון שלי של טומי ושל עידו לשי לא הייתה סוללה הטלפון שלה היה מת אחרי כמה שניות עידו בדק את הפלאפון שלי אבל אף אחד לא קיבל הודעה...אחרי כמה זמן הבנו שאין מוצא עידו היה חייב להתוודות וסיפר לנו שהוא שלח הודעה לשי אבל לא ידע שהפלאפון שלה מת. אני לא מאמינה לו הוא משקר רואים עליו. הוא ביקש מימני להגיד לשי מה היה כתוב שם. אבל מה הוא מתחנן? הוא לא תחמן. מה הוא מנסה לעשות?.






פרק 3
זוכרים שאמרתי לכם שאבא שלי אמר שהוא לא יחזור שבת הבאה? אז הוא חזר רק כי הוא היה רעב הוא לקח אותנו לאכול במסעדה בטור "פיצוי" על הריב שלו עם אמא. כשאמרתי שהוא מתנהג אלינו כחיילות שלו צדקתי ובגדול היום כשנכנסנו לאוטו הוא כאילו חיכה שמישהו יפתח לו את הדלת למכונית אבל אז הוא ניזכר שהוא נוהג אז הוא עשה את עצמו כאילו הוא עצר להסתכל מה השעה, איזה פתטי. כשנכנסנו למכונית קטי לקחה את האוזניות שלה תקעה אותם באוזניים ושמה על פול ווליום מה שאומר- אל תדברו איתי אני רוצה להתבודד ולהראות מסכנה. אז הנסיעה הייתה שקטה אבא נעל את העניים על הכביש,אמא הסתכלה על הדרך ואני כמעט בטוחה שהיא ספרה עמודים,קטי... לא חשוב ואני בשלי בודקת כל תזוזה של אמא אני רואה את העניים שלה עוקבות אחרי העמודים היא עומדת לפתוח את הפה היא עומדת להגיד משו היא הרטיבה את השפתיים היא תמיד מרטיבה את השפתיים לפני שהיא פוצחת בריב."קטי תנמיכי את הווליום באוזניות הם יהרסו לך את האוזניים."בול פגיעה יש לי כישרון! קטי התעלמה מהפתיחת ריב של אמא זה הוריד לי אבן מהלב. כשהגנו למסעדה אבא הזמין סטייק אמא פסטה קטי לקחה סלט קטן שחלקה עם אמא ואני כרגיל טוסט עם פסטו זיתים וקולה. אבא התחיל לזלול את הסטייק והכריז שהוא רעב.. בסוף בארוחה הצלחות נראו ככה: שלי עם שאריות של גרעיני זיתים. של אמא עם רוטב עגבניות. של אבא.. בעצם בקושי היה שם משהו אפילו היה סימני גרירה של אצבעות עבות ושעירות. ושל קטי היא הייתה חצי מלאה היא בקושי גמרה את הסלט שמתי לב שבזמן האחרון קטי בקושי אוכלת משהו. בעצם היא נהייתה ממש מקל אפשר לראות את הצלעות שלה דרך החולצה...




פרק 4
באותו בוקר הרגשתי רע כי עידו רצה לדבר איתי בקשר להצעה המהממת שלו לשי אמרתי לו שאני אדבר איתה לקחתי את שי למדרגות והתחלנו לדבר אמרתי לה שעידו רוצה תשובה כן או לא "אני לא יודעת... אני... אולי... אממ... אני מחבבת אותו נורא אבל אני לא כל כך בנויה לקשר ואני לא רוצה לפגוע ברגשותיו" בשלב הזה אני ממש כעסתי מה אני מתווכת למה אני צריכה לתקשר בניהם הם לא יכולים לדבר אחד מול השני נו באמת...ועכשיו שמתי לב שהם לא מדברים אחד עם השני היום כשבאתי אליו באתי לשאול אותו אם היה שעורים במדעים אבל הוא לא הקשיב אפילו למילה אחת שאמרתי הוא פשוט התחיל לצעוק אלי ואמר: "אם זה קשור לשי אני לא רוצה לשמוע!". הלכתי מימנו ישר הוא הרכין ראש וקלט שזה לא מה שרציתי לשאול אותו. הוא הראה שהוא מצטער אבל מבחינתי אם הוא לא אמר שום דבר הוא לא הצטער בכלל. וחוץ מזה נמאס לי מכל הבולשיט הזה כל האהבות והריבים האלה שיש בכיתה יותר מידי מכל דבר די נמאס למה שי לא אמרה לו כן מה הבעיה? היא מחבבת אותו אפילו מאד אבל במחשבה שנייה שי ידעה שאני קצת מאוהבת בעידו אולי היא עשתה את זה בכוונה כדי שעידו יישאר פנוי בשבילי.. אולי היא חברה יותר טובה משחשבתי...חזרתי הביתה וקטי ממש הבהילה אותי היא חיכתה לרגע שאני אגיע הביתה רק כדי להבהיל אותי אוף אני שונאת שהיא עושה את זה התלוננתי פעם אחת לאמא והיא אמרה לי שהיא לא ראתה שום דבר אם היא תראה היא "תנקוט בצעדים חמורים ביותר" הפעם אמא קלטה אותה והיא רתחה אבל היא רק שלחה אותה לחדר אחר כך היא עלתה עלייה כמובן שאני אחריה אבל בחשאי הצמדתי את האוזן לדלת והקשבתי בקושי שמעתי משהו רק שאמא אמרה שאם היא תבהיל אותי יותר מידי היא יכולה לגרום לי לפזילה. משעמם. זה אפילו לא מזיז לקטי, ממש יופי, קטי יצאה מזה בזול הפעם.



פרק 5
אחרי שהלכנו לשחק אני טומי ועידו הלכתי הביתה והיה כבר חשוך הרגשתי שמישהו עוקב אחרי מסתכל עלי כל הזמן וצופה בכל מהלך שלי הלכתי בסמטה חשוכה והיה שם ממש מפחיד חשבתי שמישהו הולך לדקור אותי או משהו הדרך לבית שלי נראתה כל כך ארוכה אפילו שאני גרה 5 דקות משם וואו סוף סוף הגעתי הביתה כשהגעתי הביתה נכנסתי ונעלתי את הדלת ואז ראיתי דבר שלא ראיתי בחיים ראיתי דמות שלא הכרתי היא הסתכלה לי בעניים היא הסתכלה עלי במבט שאומר נקמה לא הייתי בטוחה שהיא מחפשת אותי או שקטי הסתבכה בעוד משהו זה היה ניראה יותר מסתם משהו כאילו קטי רצחה מישהו אבל קטי לא תפגע ברגשות של זבוב אולי הדבר הזה מחפש אותי אבל למה? עכשיו המחשבות שלי נפסקו כאילו מישהו סגר לי את הברז למחשבות במוח כאילו המוח שלי חייב שהם יפסקו וכל זה קרה רק כי שמעתי משהו שנישבר מהמטבח רעדתי יש איתי עוד מישהו אבל קטי אצל חברה ואבא ואמא בעבודה גנב, פורץ, מה אני עושה עכשיו? לקחתי את הדבר הראשון שראיתי זה היה המחבט בייסבול החתום של קטי היא קיבלה אותו ליום הולדת אמא אמרה לה שמישהו יכול לקבל מכה חזקה מהאלה הזאת אבל האדם היחיד שיקבל ממנו מכה יהיה אותו גנב חוצפן הלכתי לאט לאט למטבח כמעט על קצות האצבעות הכנתי את האלה לחתיכת מכה. "את ניראת כמו שחקנית כדור בסיס מקצוענית" וואו ירדה לי אבן מהלב זה רק אבא "הבהלת אותי" אמרתי "את לא היחידה שגרה בבית הזה" עכשיו הוא התחיל לצחוק צחוק מזויף שהוא תמיד מזייף שהוא רוצה להעביר נושא או שהוא לא רוצה שמישהו ייזכר באיזה משהו זה היה ברור שזאת האפשרות השנייה למה איזה נושא הוא כבר רוצה להעביר עכשיו מישהו פתח לי עוד הפעם את ברז המחשבות בראש שלי גלגלי השיניים מתחילים להסתובב מה הוא רוצה שאני אשכח אממ... אהה... נזכרתי שמעתי קול ניפוץ כמו שזה ניראה אבא ממש לא יצא מזה הפעם ניסיתי לראות מה הוא שבר זה היה ברור שזה בין השידה לתנור במעבר הצר או כמו שהוא ניקרא על ידי אבא "הבר" הזזתי את אבא ואז כבר הצלחתי לראות זה היה הכד שאמא קיבלה לחתונה שלה ושל אבא זה היה הכד שהיא אהבה יותר מכל דבר אחר...

פרק 6
אני לא מאמינה איך כמעט הלכתי למסיבת יום שישי-13 רק בגלל אבא הוא האשים אותי ובלי בושה שאני הבהלתי אותו מה שגרם לו לשבור את הכד ובגלל זה אמא לא הרשתה לי ללכת אבל מה שכן? ללכת להסתובב עם שי עידו וטומי נו טוב מזל ששי ועידו מדברים סוף סוף כי אחרת זה היה הערב הכי משעמם-דבילי בעולם התחלנו לספר סיפורים מפחידים אני את הסיפור המפורסם שלי שי סיפור על רוח שיש לה בבית ושל עידו וטומי היה סוג של סיפור משוטף כזה אבל עידו סיפר אותו מידי פעם טומי התפרץ ואז עידו ממש רתח אבל אז נירגע מחדש עידו הוא בן אדם שמתעצבן ממש בקלות אבל באותה רמה נירגע ושוכח מהעניין בכל מקרה לפי דעתי הסיפור של עידו היה הכי מפחיד הוא ממש צמרר אותי וכל הזמן פחדתי להסתכל אחורה העניין שכל אחד מהסיפורים שלנו היה אמיתי לגמרי בלי שקרים אפילו קצת טוב אולי רק שלי אבל ממש קצת, טיפה, טיפ טיפונת, פיצית, פיצית פיצית. אחר כך כל כך פחדנו שפשוט שמנו מוזיקה מהפלאפונים כדי להירגע ואולי גם קצת לצחוק התחלנו לרוץ בכל הרחובות הריקים ושרנו שירים יותר נכון צרחנו אבל זה היה ממש כיף זה היה משחרר כזה זה היה פשוט ערב מדהים אחריי שקצת נרגענו אני ושי היינו חייבות לשירותיים והבית שלי היה הכי קרוב אז עלינו עליי אחר כך ירדנו ועידו קלט בזווית העין שממית לבנה כזאת הוא תפס אותה והתחיל לשחק איתה היא השירה חלק מהזנב שלה זה היה ממש מגעיל ירד לה דם החלק השני של הזנב שלה עוד המשיך לזוז היא השירה את הזנב שלה שלוש פעמים איכשהו השממית הצליחה לברוח איזה מסכנה מדממת. אחר כך אבא שלי חזר אז הבנים הלכו הביתה שאלתי אותם אם הם רוצים טרמפ אבל הם לא רצו איזה ביישנים מזל שהם גרים אחד ליד השני אחרת אבא שלי לא היה נותן להם לזוז מטר לעומת זאת שי גרה בסוף העולם שמאלה מהבית שלי אז היא קפצה על הרעיון של הטרמפ אבל בביישנות המיוחדת לה ואך ורק לה שי נפנפה לי לשלום מהשער של הבית שלה וכבר ראיתי את הכלבה שלה צ'ארה מזנקת עלייה. תמיד שאלתי אותה מזה השם הזה צ'ארה והיא תמיד אמרה את אותה תשובה:" צ'אר ברוסית זה שחור והכלבה שלי שחורה פשוט מאוד!".והיא תמיד הייתה מלאת גאווה...

פרק 7
באותו הלילה בקושי הצלחתי להירדם הייתה סופת ברקים ענקית בחוץ ואני כל כך התרגשתי כי מחר לשי יהיה יומולדת לא ידעתי מה להביא לה אולי איזה קרואסון על הבוקר ושוקו חם מהקיוסק או הרבה חטיפים בצלחת מפלסטיק ופתק קטן לא הייתי כל כך בטוחה אבל מה שכן הייתי בטוחה שאני צריכה כבר להירדם אם אני רוצה לקום מוקדם מחר ממש שניות אחרי נרדמתי כאילו מישהו פשוט לחץ לי על כפתור השינה אני חושבת שזה אותו מישהו שאחריי על ברז המחשבות שלי כי הוא סגר אותם ולחץ על הכפתור. באותו בוקר היה לי ממש חיוך על השפתיים כל הבוקר כולו אפילו קטי שמה לב והיא הייתה חצי רדומה החלטתי לקנות לה שלוש מיני קרואסונים שוקו חם וצלחת מפלסטיק שמצאתי בבית ושמתי עלייה כמה חטיפים שקניתי אתמול במכולת סידרתי יפה הוספתי פתק חמוד ויצאתי לבית ספר החזקתי את הצלחת והשקית עם הקרואסונים בכזאת גאווה הייתי צריכה להגיע לפני שי לבית ספר כשהגעתי לבית ספר ראיתי את התיק של שי אבל למזלי היא לא הייתה בכיתה אף אחד מהכיתה לא הביא לה כלום כמו שאופייני להם מזל שאני הבאתי לה אחרת היה לה יום ממש עצוב. היא עמדה להגיע לכיתה מהר שמתי את הצלחת השקית והשוקו על השולחן שלה וברחתי מהכיתה כשהיא נכנסה נכנסתי אחריה והיא הייתה ממש מופתעת לא כתבתי ממי זה שיהיה לה הפתעה אבל היא ישר הסתכלה עלי וחייכה איך היא נחשה? אולי כי היא יודעת שרק אמא שלי קונה צלחות פלסטיק שכתוב שהם מפלסטיק אבל זה קרטון פרחוני בצבע ורוד בכל מקרה היא ממש שמחה הרגשתי שעשיתי לה את היום. כשחזרתי הביתה כמובן עם שי משום מה היא נורא רצתה לבוא אלי כי היא אמרה שבטח מתכננים לה משהו בבית אז היא נותנת להם עוד זמן. שיחקנו במחשב וראינו הרבה מאוד סרטונים ביוטיוב אחר כך נימאס לנו אז יצאנו לשחק בחוץ בכדור ואז שי החריזה שהיא נתנה להורים שלה מספיק זמן, אז היא הלכה הביתה אמא של שי אמרה לי ששי תבוא אלי היום כי הם רוצים לתכנן לה משהו איזה כיף היא תשמח כפליים.

פרק 8
לאבא הייה יומולדת אתמול הוא ושי נולדו ממש יום אחרי יום רק לא באותה שנה. האמת שאבא היה נחמד יותר מתמיד הוא נראה לי זומם משהו. הוא לא מתנהג כמו תמיד. הוא יותר חייכן ומצחיק. הייתי בטוחה שהוא ישנא כל מתנה שנביא לו האמת שהוא די חיבב אותה. הבאנו לו משחק חשיבה מעץ. האמת, כוויתי שהוא ישתמש בו כדי לתת קצת זמן איכות לילדים שלו כי בזמן האחרון מאז שהוא עובד בעבודה החדשה הזאת אנחנו בקושי רואות אותו. העבודה שלו רחוקה אז הוא שכר דירה שם באזור ככה שאנחנו רואים אותו רק בסופי שבוע וגם זה בקושי. האמת שלא איכפת לי, בדיוק כמו שהוא חושב, לא איכפת לו מאתנו. בכלל, כל מה שמעניין אותו זה העבודה ואיך אמא לא מתגרשת ממנו כי הוא לא רוצה לשלם מזונות. אני רוצה שהיא תעשה את זה כבר הוא כל כך מגעיל עלינו אני חושבת שאמא רק עושה את עצמה כאילו היא לא שמה לב. אולי היא עוד מרגישה אליו משהו אבל איך אפשר הוא כזה אידיוט שוויצר אוף אני כל כך רוצה שהיום הזה יעבור כבר. בערב הלכנו למסעדה אני הפעם הזמנתי ניוקי אמא כל הערב רק דיברה על נימוסים והליכות. קטי הזמינה סלט קטן שחלקה עם אמא את האמת אמא אכלה הכל היא לא השאירה לקטי כלום אבל זאת לא אשמת אמא, קטי לא רצתה כלום היא ממש רזה שזה מפחיד החזה שלה נראה בדיוק כמו הגב יחסית לנערה בכיתה י'. בסוף ה"ארוחה" הביאו מיני עוגת שוקולד חמה עם כדורי גלידת וניל וזיקוק את האמת הרגשתי שהזיקוק הזה לא מגיע לו. ואפילו התפללתי שעד שנחזור הביתה איכשהו הפרחים שלו ינבלו. כשהגענו הביתה נכנסתי אחרונה וראיתי משהו זז בין השיחים לא עצרתי לבדוק מה זה וישר נכנסתי הביתה זה לא היה סתם סנאי או משהו כזה היו לו עיניים גדולות, עגולות, אנושיות. לאחר כמה רגעים הבנתי שזו אותה דמות שראיתי לפני שבוע היא חזרה. עלתה בי צמרמורת ממושכת שלא הפסיקה. עלו בי כל כך הרבה מחשבות אבל הבנתי שאני צריכה להפסיק אותם אם אני לא רוצה שיהיו לי סיוטים. בלילה היו המון עד שהייתי ממש עייפה רק אז נכנסתי למיטה ונרדמתי ישר.

פרק 9
הפעם אבא עבר את הגבול אפילו בשבילו אבל הוא לא היחיד ששבר שיא האמת שגם אני אבל הרבה יותר גדול משלו עשיתי משהו שתכננתי הרבה פעמים וויתרתי מייד אבל הפעם זה לא קרה בערך ככה זה התחיל... אני ובת דודה שלי רצינו לעבוד על המצגת ליום הולדת של סבתא ושנייה לפני שאבא הסיע אותי ואת אמא קטי אכלה משהו ממש מוזר היא אכלה שניצל תירס וגבינה לבנה איכס... אני לא יודעת מה עלה לי בראש אבל רציתי שהיא תיתן לי ביס היא לא כל כך רצתה אז הסתכלתי על אבא במבט כאילו שיגיד לה משהוא אבל במקום זה הוא אמר לי לעזוב אותה. אמרתי לו "די תפסיק להגיד לי את זה" "את יודעת מה אני לא רוצה שתיסעי באוטו שלי" הוא אמר,רציתי להחטיף לו סטירה במקום. אז פשוט הסתכלתי עליו והלכתי לראות טלוויזיה. אחרי שתי דקות בערך יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון של הבית של בת דודה שלי אבל אז נזכרתי שהם עברו דירה והבית שלהם יותר רחוק ממה שהוא היה אבל לא ויתרתי. יצאתי מהבית לקחתי איתי בגדים חמים 100 ₪ מפתחות פלאפון ואת התמונה שלי ושל שי.היה חושך, במקרה ראיתי את אמא ואבא באוטו אז בכוונה עברתי מולם אבל הם בכלל לא שמו לב. ראיתי את אמא צועקת על אבא. ניחשתי שזה בגלל מה שקרה שנייה לפני, לא חשוב, הלכתי ברחובות ופתאום ראיתי משהו בשיחים רץ כזה אבל לא היה לי את האומץ לבדוק אז התעלמתי. זהו זה אני כבר הייתי רחוקה מהבית ואין דרך חזרה. אני התחלתי לקרוא למה שעשיתי "בריחה מהבית" פשוט כעסתי כל כך שלא חשבתי על מה שאני עושה. אחרי איזה 10 דקות של הליכה משהו עצר אותי משהו שלא יכולתי להתעלם ולהמשיך ללכת עצרתי והסתובבתי, הסתכלתי לאחור ופשוט מצאתי את עצמי עומדת ונקרעת לשני עולמות הדחף והכעס של לברוח מהבית והגעגועים למשפחה שלי. התחלתי לחשוב בהיגיון והבנתי שבריחה מהבית תגרור ל-10 מפגשים עם פסיכולוג ועד כמה שההורים שלי יכעסו עלי שפשפתי את האף וחשבתי. משהו בום אחד דחף אותי לכיוון הבית. אולי אני לא כזאת אמיצה כמו שחשבתי. בשלב הזה כבר הייתי בדרכי הביתה...

פרק 10
היום היו לנו חזרות ללהקת זמר אמילי לקחה אותי לצד וסיפרה לי שהיא מאוהבת בעידו "מאיפה זה בא?" שאלתי אותה "לא יודעת תקשיבי לי טוב עכשיו, אני ועידו הלכנו אליו ואחיות שלו התחילו להגיד לו מה זאת חברה שלך? ואז הוא לקח אותי לצד ואמר לי לא להתייחס אליהם ואז הוא החזיק לי את היד ונתן לי נשיקה בלחי!" היא אמרה את זה בכל כך התלהבות ואני כל כך קינאתי מה קורה? קודם הוא מראה לי שהוא דלוק עלי ואחר כך הוא נותן נשיקה לילדה אחרת? אמילי חברה שלי אבל מה למה דווקא היא?? אולי בגלל שהיא כל כך נדבקת אליו, אוף הייתי חייבת להראות לה שאני מאושרת בשבילה אז שמחתי איתה ממש והרעתי לה שאני בכלל לא מעוניינת בו. אחרי כמה ימים בעוד חזרה של הלהקה אמילי סיפרה לי שאחרי החזרה הקודמת היא באה להיפרד ממנו והיא נתנה לו נשיקה. היא פחות התלהבה ממקודם. אבל אני האדמתי מקנאה ואחר כך היא נתנה לעידו חיבוק פרדה מול העניים שלי והוא נימשך המון זמן. אחרי שאמילי הלכה הסתכלתי על עידו והוא ענה את הדבר הכי הזוי שיש "היא אוהבת אותי אבל אני לא אוהב אותה" הדבר הראשון שאמרתי זה "מי אמר לך?" "שירן הוציאה את זה בכוח מימנה והיא באה וסיפרה לי" הייתי בשוק והרגשתי הקלה עצומה אבל גם חשד עידו משקר לי או אומר את האמת? אני כבר לא יודעת אני רק יודעת שאני צריכה להרחיק את אמילי מעידו ומהר.היום בית הספר עידו רצה שנלך אני הוא אמילי וטומי לים אמירתי בסדר. מה בסדר אני כבר כל כך מחכה לזה אני מתכוונת לומר לעידו מה אני מרגישה כלפיו ואני ממש לא רוצה להתייעץ עם אמא אני הולכת להגיד לו את זה וזהו. ואוו אני כל כך מחכה ליום שבת אני הולכת לקחת את הmp3 של קטי ואני הולכת לשכב בשמש לשמוע מוזיקה ואני אתפוש את ההזדמנות הראשונה שלי שעידו ייגש אלי ואני אומר הכל. רק אני מקווה שאמילי לא תדבק אליו כמו תמיד היא כל כך מראה לו שהיא מאוהבת בו אבל הוא ממש עושה כאילו הוא לא שם לב אני חושבת שהוא ממש נהנה מזה. עידו הוא כל כך תחמן אבל הוא גם מדהים באותה מידה יש לו שיער מדהים ויש לו פרצוף של ילד קטן הוא לא רק חתיך הוא גם נשמה טהורה יש לו אופי מדהים שלא פגשתי כזה כבר המון זמן...

פרק 11
איזה בוקר כל כך מרגש התעוררתי מוקדם באיזה 7:30 ככה קבעתי עם עידו ב10:00 אמרתי לו שאבא שלי ייקח אותנו לים הוא התקשר אלי בבוקר ושאל מתי לבוא אלי איזה חמוד! אמרתי לו שאנחנו ניקח אותו מהבית וגם את טומי ואמילי הוא אמר שבסדר והוא יעדכן את טומי. אני לא יודעת לה אבל הוא לא אמר שהוא יעדכן את אמילי אולי בגלל מה שהוא אמר לי עלייה. לא חשוב באותו בוקר הטלפון שלי צלצל כל הזמן והיו לי המון אס אמ אסים עידו שלח את כולם אלי לשאול מה צריך להביא אמילי הביאה אבטיח וגרעינים ושמיכה לשבת עלייה, עידו הביא שתי שקיות במבה צ'יפס וופלות בקבוק קולה ושמיכה לשבת עלייה ואז עידו שאל אותי שאלה קריטית " מי מחזיר אותנו?" "אבא שלי לא מוכן גם להביא וגם להחזיר חוץ מזה הוא הולך לסבתא שלי" אמרתי. "ההורים שלי גם נוסעים לסבא וסבתא שלי אז הם לא בבית" הוא אמר."טוב אז אני אתקשר לאמילי לראות אם אבא שלה יכול להסיע אותנו טוב?" "טוב" הוא ענה "אהה ועוד משהו בבקשה תרחיקי את אמילי מימני היא כל הזמן נדבקת אלי " ואוו לא ציפיתי לכזה משפט אבל רגע אסור לי לחשוב הרבה הוא בטח מחכה לתשובה " חח אוקי אני אנסה" טוב מעולה מה שאמרתי הוא לא ירחיב יותר מידי " טוב אז ביי" ביי רוני".טוב התקשרתי לאמילי והיא אמרה שאבא שלה עובד אז הוא לא יכול לקחת אותנו ואוו איזה מעצבן טוב אז אני טומי ועידו נצטרך לחזור ברגל.. התקשרתי לטומי לעדכן אותו אבל גיליתי שעידו כבר עשה את זה כי הדבר הראשון שהוא אמר לי זה "אין לי כוח ללכת ברגל, עזבי רוני אני אוותר, תלכו בלעדי" "מה אי אפשר בלעדייך לא יהיה מצחיק" עכשיו ממש כעסתי "עזבי רוני" " טוב אני אעדכן את עידו" טוב נסענו לבית של עידו וראיתי אותו מחכה מחוץ לבית עם בוקסר שחורים וגופיה לבנה איזה חתיך.. אחר כך אספנו את אמילי ונסענו לים כשהגענו התחלנו ללכת ראינו את כמות האנשים הרגשתי את החול ברגליים הייתה רוח נעימה והים היה נוח לרחצה לא יותר מידי גלים ולא שקט מידי זה היה כאילו סימן מאלוהים שהיום הזה יהיה מושלם. פרקנו את הדברים ורצנו למים. אחר כך מישהו קרא לי כולנו הסתכלנו אחד על השני כי לא זיהינו את מי שקורא לנו עידו אמר שהוא לא מכיר אותם וגם אמילי אמרה שהיא לא מכירה הסתכלתי טוב ואז זיהיתי שזאת אלין ובר איתה. עכשיו גם עידו זיהה. אבל אמילי לא הכירה את אלין רק את בר. שיחקנו איתם כדורסל במים והשתוללנו והיינו ממש בעמוקים אחרי איזה שעתיים ראינו את שי עם צ'ארה ואימה שלה ואחותה ריטה משחקת כדורעף חופים. צ'ארה קפצה עלי והתחילה ללקק אותי בלי סוף עד שהיא ראתה את שי נכנסת למים לצ'ארה יש קטע כזה שהיא רואה את שי במים היא בטוחה שהיא בסכנה אז היא שוחה אליה ושי מחזיקה את הקולר שלה והיא פשוט סוחבת אותה עד לחוף אחרת היא לא עוזבת אותה. זה היה כל כך מצחיק אבל שי באה שעתיים לפנינו אז היא הייתה צריכה ללכת. שי אמרה שהיא הולכת לאכול גלידה. אחרי כל הסיפור עם שי יצאנו מהמים פרסנו את המגבות ושכבנו אליהם. אמילי הוציאה את הגרעינים וחילקה לכל אחד ערמה. אני עשיתי בדיוק כמו שתכננתי שמעתי מוזיקה אכלתי גרעינים והיה שמש טובה אלה החיים מוזיקה גרעינים ים שמש ולישון אהה כן ועידו. אחר כך עידו ואמילי רצו שנלך לברכיה זה מקום סגור כזה בים שהוא כמו בריכה גדולה שאין בה מדוזות או כל דבר אחר. אז הסכמתי. אבל אז ראינו שיש שם המון אנשים אז החלטנו להיות ליד לתפסו סרטנים, באבנים הגדולות שהיו שם. תפסנו 5, הם כל הזמן ברחו לנו, אז החזרנו אותם ואז כבר התחיל להחשיך. היה איזה 16:30 ואמא של עידו התקשרה ואמרה שהיא יכולה לקחת אותנו. אוף, לא הספקתי לדבר עם עידו. טוב לא נורא כי תכננו ללכת לים גם שבוע הבא אמא של עידו הורידה את אמילי ואחר כך אותי...
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7c%D7%90-%D7%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%99.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7c%D7%90-%D7%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%99.html Fri, 23 Jul 2010 17:41:42 +0300 אני יושבת פה ורועדת, ונשבעת שבאמת לא התכוונתי.
היא הייתה יפה כל-כך אבל גם בעייתית כל-כך .
היא הרסה לי את החיים.
הלכתי איתה עמוק בפנים ורציתי למות מכל תזוזה שלה, מכל שינוי תנוחה, מכל הכרה בה.
פחדתי ממנה.
פחדתי מלמי היא תצא דומה.
אם יהיה לה צחוק כמו שלו.
או עיניים.
אם היא תהיה רעה כמוהו.

אלימה. דורשת. חוצפנית.
לא רציתי בת כזו.
הלכתי איתה למנזר ונשארתי שם ארבעה חודשים.
היה לי קשה.
הם הכריחו אותי לנקות, לשטוף, לשפוך דליים גם כשלא רציתי, גם כשלא יכולתי, כשבאמת לא החזקתי כבר מעמד.
כשלא נשמתי יותר.
הייתי נשכבת עם דקירות בגב, הלחץ על שלפוחית השתן היה אדיר, אבל לא יכולתי לקום לשירותים, אז התפנתי כמו חיה, שאני שכובה על הרצפה מקופלת, הכול קודר לי וכואב לי, ונוזל חם ממלא את רגליי וכל מה שביניהן.
תמיד קיוויתי שזו ירידת מים שתציל אותי מהכול. אבל הנס הזה אף פעם לא קרה לי.

הלכתי למנזר כי ההורים שלי זרקו אותי.
כבר בהתחלה, כשרק' הקאתי ובעצמי לא הבנתי, אימא שלי הייתה עומדת מחוץ לשירותים, מרחרחת אותי כשהייתי יוצאת.
"הקאת?" "כן,קצת." "למה?" מאיפה אני אמורה לדעת למה? לא מקיאים רק כי צריכים וזהו?
"לא טוב" היא הייתה אומרת ומצקצקת בלשונה, "לא טוב."

הפניתי לה את גבי. זקנה ממורמרת ולא יותר מזה. אני אסתדר לבד. אם אין אני לי, מי לי.
אבל גם במנזר היה לי קשה. אני חושבת שכבר אולי בעצם אמרתי את זה אבל תבינו אותי, אני קצת מבולבלת במקום שאני נמצאת בו עכשיו.
האוכל שם היה זוועה. קיבלת רק שתי פרוסות לחם ביום, והן תמיד היו הפרוסות היבשות, המגעילות האלה, שנשארו מלפני שבוע אולי.
וקצת מרגרינה למריחה. קערית של דייסה עם צימוקים. בצהריים גרגרי אפונה או תירס, אורז לפעמים חתיכת פולקע של עוף או דג שנראה כאילו בכלל לא בישלו אותו. ואיזה ריח היה לו. סירחון.
זה גרם לי להקיא ממש חזק, על כל השולחן.
כולם ברחו ממני אחרי קטעים שכאלה, כאילו אני מצורעת.
אז התחלתי לגנוב.
ידעתי שזה ממש מטופש, כי אני כאילו גם חיה עכשיו במנזר וגם עוברת על חוקי ישו.
אבל במילא כבר עברתי, כי שיקרתי. לא הייתי נוצרייה בכלל. הייתי יהודיה, אבל שנאתי את היהדות על שהיא הפנתה לי את הגב המכוער ועקום שלה, אז הפניתי לה בחזרה ועשיתי דווקא.
הלכתי לכנסייה.
ידעתי שאם ההורים שלי ישמעו על זה הם ימות או מדום לב מידי או מסרטן שיאכל להם את כל הגוף, או שהם יתאבדו יחד.
וזה מה שבדיוק קיוויתי שיקרה להם.
אפילו התפללתי.
לאל שלא האמנתי בו עוד, לא האמנתי עוד בכלום.

הם זרקו אותי באישון הלילה.
הייתי עייפה ושכבתי על המיטה, בוהה בתקרה, דמעעות מלוחות מדי פעם זולגות לי.
הייתי לבושה רק בכותונת. היה חורף והיה קר כל כך, אבל אני התחפרתי מתחת לשמיכות ובחדר שלי עמד חימום ופעל.
אבא שלי נכנס והתנהג כמו גנרל בסרט. הוא שאל ממי זה. לא יכולתי לומר את האמת למרות שהוא ידע.
אבל הוא שיחק אותה שלא. חשבתי שגם היא יודעת אבל רק משחקת שלא, כי ככה נוח יותר לכולם, לכל המשפחה האומללה הזאת.
טולסטוי אמר שכל משפחה מאושרת, מאושרת בדרך אחת אבל כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה.
ככה הייתה המשפחה שלי.
אני אוהבת לקרוא את טולסטוי, במיוחד את אנה קרנינה. היא הגיבורה שלי.
וגם בת' מ"נשים קטנות" אפילו שהיא מתה.
אבא שלי תפס אותי בכותנות ואמר לי ללכת. בזמן שבכיתי , אימא שלי אירגנה לי תיק. היא גם הכינה לי שני כריכים עם שוקולד למריחה, כמו שהיא הייתה מכינה לי מאז שהייתי ילדה, בלי הקרום כי אני שונאת אותו.
דני, אחותי בכתה גם כן כשעזבתי.
התחבקנו אבל רק לרגע כי אבא שלי הפריד בינינו.
מעולם לא הספקתי לשאול אותה אם הוא בא אליה גם כן. אבל תמיד התפללתי שלא, שאני זו שסופגת את הכול.
ידעתי שלבית הספר לא אלך יותר, אז עזבתי עם טרמפים לפריז.
בדרך הייתי צריכה לעשות דברים לא נעימים לנהג משאית שמן אחד, אבל איזו ברירה הייתה לי.
שום ברירה.
הוא נתן לי לאכול מהצ'יפס שלו אז שמרתי את הכריכים של אימא. ליתר ביטחון.
לכל צרה.

הגעתי לפריז ושלושה ימים ישנתי על ספסל.
אכלתי את הכריכים.
הם נגמרו לי, אז לא אכלתי יותר כלום.
עד שביום הרביעי האחות בת', כמו בת' מנשים קטנות רק מבוגרת יותר וחיה, כמו שתמיד ציירתי אותה בדמיון שלי מה היה קורה לה אילו השנית לא הייתנה לוקחת אותה מוקדם כל כך, מצאה אותי.
הייתי מעורפלת כולי, ומזוהמת.
היא דאגה שיקרצפו אותי.
שיתנו לי שם חדש, לא יהודי כל כך כמו לאה.
אז בחרתי בשם אנה.
אנה קרנינה.
הן הסכימו.
אבל הייתי חייבת לעבוד.
ואז התחלתי להרגיש אותה.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי בכלל.
פתאום בעיטה בבטן. אח. זה כאב. צעקתי. כולן רצו אליי. אולי הן האכילו אותי חרא וגרמו לגנוב מהן, אבל הן היו תמיד קשובות כל כך, בכל ארבעת החודשים ששהיתי שם.
הן הסבירו לי. האם סנטה מריה הסבירה לי הכול.
בכיתי.
הייתי רק נערה בת 13 והבת הקטנה שלי בעטה לי כבר בבטן.
אהבתי אותה. ושנאתי אותה גם יחד.
הזמן עבר ותינוקת בעטה יותר. היו לה רגעים יפים, שבהם היא הייתה שמחה באמת, וממש השתוללה לי בבטן.
אולי היא חשבה שהרחם שלי זה בריכה והיא משתוללת בחופשת הקיץ.
אבל היה בכלל חורף ואני קפאתי נורא.
בחודש השביעי שלי, כשהאם סנטה מריה תפסה אותי גונבת מאספקת החירום תפוז אחד
ושתי עוגיות ריבה, היא סטרה לי.
היא אמרה בקול נטול רגש, שאני יכולה להתבייש.
לא התביישתי.
הייתי גאה. "ניסיתי להציל את התינוקת שלי: אמרתי לה.
"איזו תינוקת? זו שאת לא רוצה?: היא לעגה לי.
ידעתי שעכשיו שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר אז הלכתי. הסתלקתי.
גרתי אצל צייר עני אחד ושכבתי איתו שלוש פעמים ביום, מפנה לו את הבטן הגדולה שלי, שהתינוקת לא תראה.
הוא האכיל אותי יותר טוב מהן.
אצלו אכלתי קצת כבד וביצים, התחזקתי.

בחודש השמיני, לקראת הסוף עזבתי.
ידעתי שאני עומדת ללדת, הרגשתי את זה.
בערב גשום וסוער אחד זה קרה.
הגשם היכה בהכול ואילו אני כרעתי ללדת, מתחת לגגון מתעופף של חנות שכוחה באיזושהי סימטה.
השלג עטף אותי. הכאבים גרמו לי לצרוח כמו חיה פצועה, חיה גוססת, הדם כיסה על הלבן והסתיר אותו.
אף אחד לא בא. נשארתי לבדי.
הבת שלי נולדה.
חתכתי את חבל הטבור עם השיניים, מפילה בטעות שן אחת אבל לא נורא.
כי זה היה בשביל התינוקת שלי.
יומיים שלמים הסערה לא הסתיימה, רק הפכה קשה יותר.
החזקתי את התינוקת בין השדיים שלי, מנסה להאכיל אותה בנוזל החם והחמוץ שפרץ מהם. היא לא רצתה. היא רק בכתה. ואני יודעת שהוא חמוץ כי טעמתי ממנו בעצמי, כשממש גוועתי.
הוא היה מגעיל אבל לא הייתה לי אף ברירה.
רציתי לשרוד, רק בשבילה.
בלילה זה הפך ממש גרוע והתגבר עוד יותר.
חשבתי על ההורים שלי ודני, אחותי הקטנה יושבים יחד על הספה בסלון, מול שעשעון טלוויזיה, ואוכלים קרמבו, שותים קקאו חם.
רציתי גם. רציתי גם משפחה ואהבה, בית לילדה שלי.
אבל לא היה לי לתת לה, והייתי רק ילדה בעצמי.
היא בכתה נורא.
הבכי שלה שיגע, הטריף אותי.
היא לא הפסיקה לבכות וליילל כל הלילה.
לא ידעתי מה לעשות איתה.
איך לעזור לה.
להשתיק אותה.
הרגשתי שאני נחלשת.
שהואזן שלי מתחרשת.
שנמאס לי.
רציתי לקום וללכת. אבל לא יכולתי. אף אחד לא תפר אותי, ואחרי הכאבים שהיו לי, החתיכות בשר שנשרו ממני, היתי בטוחה שאני צריכה דחוף תפרים ברחם
הצטערתי שעזבתי את המנזר, את הצייר, הצטערתי שלא עזבתי במקום זה את העולם.
אבל באמת שרציתי להעניק לה חיים.
וניסיתי. השתדלתי כל כך.
ילדתי אותה לגמרי לבד. באמצע הסערה הגדולה ביותר שידעה צרפת.
הבוקר בא.
היא עיוותה את פניה במעיין חיוך.
רכנתי והרחתי אותה.
היה לה ריח מתוק כל כך. ריח של תינוקות.
ריח שלה, של הבת שלי.
הבת הראשונה שלי.
הבטתי בה בקרני השמש שצצו אחרי הסערה הגדולה.
קראתי לה גשם. היא עיוותה את שפתיה והשפריצה נוזל.
צחקתי.
היא לא אהבה את השם.
אבל אני אהבתי ומאוד.
העיניים שלה היו כל כך...
מוכרות לי. כהות. אפלות. הבטתי בה מזוויות שונות.
כמה שלא הבטתי בה, זה לא עזר. רק עשה את זה גרוע יותר.
כי היו לה את העיניים שלו.
של אבא שלי.
של אבא שלי שאנס אותי מגיל 4.
היא הייתה הבת שלו.
באמת-באמת הבת שלו.
הרי ברור עד שעזבתי את הבית, עד שהועזבתי על ידו, לא שכבתי עם אף אחד, רק איתו, בלילות, בכוח.
היא פלטה קול.
אפילו הקול שלה נשמע כמו שלו. ראיתי את הפרצוף שלו הולך וגדל מול עיני מרגע לרגע, עם הטלית המשתרבבת, הכיפה השחורה, הפיאות הארוכות.
אבא שלי, הרב הגדול, החכם בתורה.
אבא שלי ראש הישיבה.
אבא שלי שאנס אותי מאז שהייתי ילדה קטנה.
תהיתי אם גם אימא שלי ידעה. תיארתי לעצמי שכן, עם השנים זה נראה כאילו הוא בכלל לא נוגע בה, אלא רק בי.
בלאה-חנה שלו.
הרמתי את התינוקת שלי למעלה והחזקתי בה.
הראש הצעיר שלה עוד לא ידע כמובן להחזיק את עצמו.
היא הייתה רק בת שלושה ימים.
כל כך זעירה. כל כך קטנטנה.
כל כך דומה לו.
הבטתי בראש בנשמט שלה.
פתאום לא רציתי בה יותר. לא רציתי לקרוא לה לאה על שמי או גשם או כל שם מודרני אחר.
רציתי שהיא תעלם.
שאוכל לחזור הביתה, להורים שלי, לבית הספר לבנות, לחברות שלי, לחיים שלי.
הייתי רק בת 13.
לא פחדתי יותר מכלום.
גם לא מהשם.
תפסתי במפרקת הזעירה של התינוקת שלי גשם ושברתי.

באמת שלא התכוונתי.
אבל אהבתי אותה כל כך וזה היה אסור, כי היא הייתה הבת של אבא שלי. ושלי.
הבת של אבא שלי ושלי, התינוקת הראשונה והמתה שלי.
לפעמים בלילות, אני עוד חולמת עליה. ואז בבוקר, אני קמה למשפחה האמיתית שלי.
12 ילדים יש לי. ורק חמישה מבעלי.
השאר, נו טוב, אתם בטח מנחשים ממי. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%D7%95-%D7%9E%D7-%D7%99%D7%99-%D7%A9%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%D7%91%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%D7%95-%D7%9E%D7-%D7%99%D7%99-%D7%A9%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%D7%91%D7%99%D7%9D.html Thu, 01 Jul 2010 01:27:07 +0300 מצידי ראיתי את בית הספר "סיני" ומהצד השני בית הספר "אבן סינא".
חשבתי על האנשים היקרים לי ....
כמה קשה לחשוב על זה
זה היה סוף שנה ורלי נפרדה מאיתנו היא הולכת לשירות צבאי כמה חבל אני אוהבת אותה כול כך נינסה ללבי היא גרמה לי לבכות כשהיא בכתה ונתנה לי דף ובוא כתוב מה היא הרגישה עליי במהלך השנה
ואז הבנתי שכמה שיהיה לי כסף וכול השטיות האלה לעולם לא יצליח לביא לי אושר רק בנאדם יכול לגרום לך להיות בשיא האושר בנאדם שחוב לך הידיעה שיש לך למי לדאוג שיש לך על מי לסמוך שיש לך מישהו לספר לו לשתף לדבר או אפילו סתם כדאי לדעת שאתה לא לבד ולא מישהו מתוך רצון למשהו מישהו שאתה איתו בגלל מי שהוא לא בגלל מה שיש לו

הייתי באותו יום בשעה 4:00 באספת הורים המורה עמית דיבר ודיבר ואז הוא אמר לי משהו שמכול מה שהוא אמר פתאום גרם לי להקשיב
"את לא נותנת לאנשים לת לך מחמאות תחשבי מאיפה זה באה..."
משהו בסגנון הזה וזה חדר לי עמוק .......
ואז הוא פתח את ספר השרירים של כול בית ספר (יש לנו בבית ספר 80 תלמידים ) .....
ואז היה תשיר שלי וארחריו שיר של מישהי עם שם משפחה כמו שלי אז אמרתי לאמא שלי להסתכל והיא חייכה ......
בקיצור ...
עמית ביקש ממני לקרוא את השיר קראתי שורה ראשונה שורה שניה שורה שלישית עוד רגע נחנקתי מהדעמות ובשורה הרבעית יצאתי מהכיתה והלכתי ליד חדר אומנות ובכיתי פשוט בכיתי הוצאתי הכול כול מה שעל ליבי ......
בנתיים החיים ממשיכים

אל תשכחו לחייך בבקשה ממכם אנשים החיוך הוא הדרך לאושר ותהיו נחמדים אחד לשני הרי מה יש לנו חוץ מאחד את השני ............. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%2525d7%25259e%2525d7%252599%2525d7c%2525d7%252599%2525d7%25259d-%2525d7c%2525d7%252590-%2525d7%252590%2525d7%252595%2525d7%25259e%2525d7%2525a8%2525d7%252595%2525d7%2525aa-%2525d7%25259e%2525d7%252590%2525d7%252595%2525d7%25259d.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%2525d7%25259e%2525d7%252599%2525d7c%2525d7%252599%2525d7%25259d-%2525d7c%2525d7%252590-%2525d7%252590%2525d7%252595%2525d7%25259e%2525d7%2525a8%2525d7%252595%2525d7%2525aa-%2525d7%25259e%2525d7%252590%2525d7%252595%2525d7%25259d.html Sat, 29 May 2010 03:50:56 +0300 שיבחר בלבן או אולי בשחור, רק רציתי להמשיך הלאה ולא יותר מזה, הגשר קרס ואני עדיין רוצה לחצות, עצמות סופן להעלם, מחסומים סופם לפול, חומות סופן להפרץ
וחלומות?
כנראה להתגשם, אבל קודם יש צורך בהגשמה עצמית

יומנים נשרפים אותיות פורחות באוויר למה התכוון המשורר?

ללכת לאיבוד כדי למצוא את עצמי, שוב שחקתי מחבואים לבד, במקום בו הרודף והתופס נפגשים תהיות ותהילות הופכות לטעויות אך מהן מפיקים סרטים שמשקפים את החיים,
המראה לא משקרת, זו רק זווית השמש שמסנוורת.

הבזקים נוצצים פעם ב......, החוכמה לדעת לנצלם

אז אמרו לי תתחיל לכתוב, למה?, כי אתה טוב בזה, תנסה אולי תצליח, משוך בחבל אולם דע מתי להרפות, רק פרד מתעקש

אמרו לי ששני פסי רכבת מקבילים זה לזה ולעולם לא יוכלו להפגש, נחיה ונראה,

שוב ,יומנים נשרפים אותיות פורחות באוויר, למה לעזאזאל התכוון המשורר? ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7c%D7%90%D7%D7%95%D7%91%D7-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7c%D7%90%D7%D7%95%D7%91%D7-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%D7.html Mon, 19 Apr 2010 22:26:11 +0300 ותמיד הפרידה היא קשה
ומה נשאר אפילו לא זיכרון עמום
רק סיפורים ואגו מנופח
ואת בוכה
ויש לך סיבה
והכאב שלך הרסני
ואני יכול רק להוסיף
עוד כאב
והם טופחים לי על השכם
שיחקת אותה
שיחקת
משחק של בוגרים
אתה בקושי זוכר
את הגוף היפה שלה
וואלה אחלה זיון
ואת בוכה
והדמעות והכאב שלך
שורף אותך מבפנים
את משתנה
את לומדת גם לשחק
את משחק הבוגרים
זה חלק מהחיים
הם אומרים לך
יש הרבה דגים בים
את תמשיכי לחפש
תמצאי עוד משחקים של גדולים
תגלי את האלכוהול הסמים
והכדורים שיפיגו לך
את הריקנות
אחר כך תחפשי את אלוהים
אחר כך תרצי ילד
ותביאי לעולם חיים חדשים
ואז תתחילי לקחת את החיים לידיים שלך
כסף קל עבודה או לימודים
או אומנות תשאלי את עצמך
או כלום
עכשיו את בלב הים
והכול יכול להיכנס לשליטה
או לצאת ממנה לגמרי
תהיי חזקה
תנסי לאהוב
תחפשי תמרורים בדרך
תשמעי לחוק
תחפשי אהבה בכל יום
אל תתביישי
תיקני לך מחשב ובגדים
תמצאי פינה שקטה
תאמיני
תבוזי למשחק ותיכנעי לדמעות
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7c%D7%9B%D7%95%D7%D7%95%D7c%D7%99%D7%A1%D7%98.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7c%D7%9B%D7%95%D7%D7%95%D7c%D7%99%D7%A1%D7%98.html Mon, 19 Apr 2010 22:23:30 +0300 וכותב את יומנו של הומלס
הספסל הזה שלי כול היום
כשהוא פנוי מאנשים
ובלילה הוא רק שלי
לפעמים יש לי מה לשתות
בשביל לישון ולהרגע
היום קר הקרטון לא עוזר
גם לא הסוודר
רק התחיל הלילה
מי יודע איך הוא יגמר
אני מרוקן לגמרי
קר
אפילו לפושעים דואגים
קצת
מיטה חמה ואוכל
מה חטאי שמגיע לי כך למות
המצפון שלי שקט
והעמצות כואבות מהקור
אני לא רעב
רק צמא
אני לא רוצה למות
אני ריק
יש מקום שאני יכול ללכת אליו
אבל עדיף למות
משגעים אותי שם
לוחצים עלי
קר אש
אש קר
מה אני רוצה
וודקה
זהו
ארבע וחצי שקל
וודקה הכי זולה
פה בפצוציה ממול
נתנו לי כמה פעמים
לפעמים כוס
לפעמים בקבוק
לפעמים נותנים לפעמים לא
מה יש בגן עדן גמילה?
אז מה זה גיהנום
מרוב שאני דואג
לוודקה
אני לא דואג לבקבוק מים
אני צמא
אני לא מעשן לפעמים
אבל לא ממש
יבוא מלאך יביא לי
סגריות וודקא אבסלוט
מרלבורו מצית וודקה
ומעיל נייק מקנדה
וטרנינג אדידס כבד וחם
וגרביים צמר עבות שתי זוגות
ונעליים נוחת
וכרית
גם לי יש חלום
כל כך קר

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7-%D7%99-%D7%91.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7-%D7%99-%D7%91.html Mon, 19 Apr 2010 22:11:57 +0300
יש מעשים טובים שמאחוריהם עומדים צדיקים מלאכים נשמות טובות ואלוהים
ומעשים רעים שמאחוריהם עומדים רשעים נשמות טועות והאם גם אלוהים
או שאלוהים שם על מנת להעניש
הרוע נוצר בכדי שנלמד ממנו
רשעים "נענשים" על מנת להפוך לצדיקים
על מנת שנלמד מן הטעיות שלהם ונראה שדרך הרעה לא משתלמת
הרשעים באים בכדי לעשות תשובה
תשובה לתת למי שלא מאמין וחפץ בדרך של ניסוי וטעיה
לאלוהים כבר יש את התשובות אבל אנחנו עדיין לומדים מזה טוב ומזה רע
ולאט מתקדמים בדרך להבין את התיקון של הרע
אל הטוב אל התשובה
ההבנה שהרע קיים בתוכנו בכול אחד ואחד ולעיתים הוא מופיע בנו
ואנחנו מצדיקים אותו בטענות וסיבות
אבל למעשה אין סיבה או טענה אלא רק השלמה שיש רע בכול אחד ואחד
ושאנחנו חסרי אונים מולו ומצדקים
קשה לנו לכעוס על אלוהים זה התחיל בקין שאת הכעס הפנה להבל
ומאז למעשה אנחנו תמיד מפנים את הכעס אחד כלפי השני או שמגיעים למסקנה שאין אלוהים
אבל יש אלוהים ואנחנו צריכים ללמוד להכיר אותו ואת עצמנו
וזאת משימה לא קלה
וזוהי למעשה הדרך בה אני הולך ומנסה ללמוד לאן מועדות פני
ואיך אני יכול לתקן ולעזור לעצמי
איך אפשר לסלוח
לדעתי יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם
אז את מי נאשים
לדעבוני בסופו של דבר אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו
ואלוהים שם ופה בשביל לסלוח
למרות שאנו לא מבינים כיצד הוא יכל סלוח לזה או לאחר
שפגע בנו כל כך התשובה היא כפי שהוא סולח לנו כך הוא סולח לכול אחד
והדרך היא לא בבקשת סליחה אלא בשינוי מהותי בהתנהגות
ולפעמים השינוי בא דרך ענישה
אדם מבין שאם הוא ינהג כך או אחרת הוא ישא בתוצאה זו או אחרת
הבעיה היא כאשר אדם מוכן לשאת בתוצאה
ומחליט לפעול בכיוון שלילי
עלינו למצוא תוצאה שתשכנע אותו לא לפעול בכיוון השלילי
וללכת לכיוון החיובי
היום טרוריסטים ועבריינים מוכנים לשאת בתוצאות ואין לנו שום התקדמות אלא במיקרים חריגים
ולכן עלינו למצוא דרך חדשה שאנשים יוכלו לבחור
ועונשים כנראה זאת דרך לא מספיק טוה בשביל עולם מתוקן
ונראה שלאלוהים יש את התשובה את הדרך החדשה
ואנו פשוט צריכים למצוא לגלות להפנים ולשנות
כאשר אדם מבין שהוא עשה מעשה רע הוא מבקש מחילה ולשם כך אלוהים נמצא
ואף אנחנו אמורים להמצא
אך עד שאדם לא מבין שהוא עשה רע אין אם מי לדבר
ולכן עלינו לגרום לו להבין שהוא עשה רע
ועונש זאת לא הדרך שגורמת להבין וניתן לראות זאת היום בבירור
שאנשים יושבים בבתי סוהר או בכל מאסר כלשהוא ואינם מביעם חרטה כלל
אפילו להיפך הם הופכים ליותר קיצוניים
עלינו למצוא דרך שתביא לשנוי בהתנהגות שלנו ושל מי שעבר על החוק במתכוון או שלא במתכוון
אנו צריכים למצוא דרך למחול
והם צריכים למצוא דרך להשתנות ולהכיר במעשים שלהם
כפי שאנו מכירים במעשים שלהם
שתהיה אותה הסתכלות ולא כמה כיוונים שונים
כמו המונה ליזה שמאיפה שאתה מסתכל היא מחייכת
לנו קשה להבין ולמחול ואף להם
צריך פה הבנה ומחילה משני הכיוונים

אנחנו מטלטלים מסקס לאוכל משנאה לאהבה מטינה לסליחה כמו בובות חסרי דעת
לא מפלא שאנחנו מרגישים כמו בובות חוטים בידיים של אלוהים
אבל לפי מה שנראה היום אלוהים לא שמח מהשליטה הטוטאלית שלו ומנסה להעביר אותה אלינו
האם אנו מסוגלים לשלוט בחיינו
האם אנו יודעים לדחות סיפוקים
האם אנו יודעים ללכת בדרך
האם אנו יודעים למחול לסלוח לאהוב להעניק לתת
לא רק לקרובים אלינו או מתי שנוח לנו ומתאים
התשובה היא לא
אנחנו לא יודעים
יש מיליון סיפורים ושירים ודתות וכתות שאנו מנסים ללמוד מהם איך להיות טובים יותר
למרות זאת אנו פוטרים את עצמנו לאחר נסיונות ואומרים שאנו רק בני אדם
האם זה זכון האם השמיים הם הגבול
ודמיין זה רק עוד שיר של גון לנון
האם לא נצליח ליצור פה גן עדן משלנו
האם לעד נחיה בפחד בבושה
הם לעד יהיו פה אנשים שחיים בגן עדן ואנשים שחיים בגיהנום
האם זהו הפירוש של ארץ שבשביל כול אחד זה משהו אחר
או שנבנה פה גן עדן לכולם
האם זהו סתם חלום
אני בוחר להאמין שבסופו של דבר חלום זה יתגשם

למעשה הרע נראה כמו מעמורה בדרך הטובה
אז למה צריך מעמורה למה הדרך רצופה במיכשולים
ומדוע לא באנו לעולם שהדרך בו סלולה וללא מעמורות
התשובה נשארת לי סתומה ולא ברורה
אולי התשובה היא בכך שזה מה שמבדיל אותנו מהחיות ומקרב אותנו לאלוהים
זה שאנו מסוגלים לראות את כול התמונה
לשלוט לנהל ולהבין את כול המורכבויות של הטבע ושל האדם על כול הרגשות השליליים והחיובים ולהיות בני אדם ולדעת לנטב את חיינו ושל הסובבים לנו לדרך טובה למרות המיכשולים
שמין הסתם הם מנת חלקו של האדם בלבד ולא של החיות
ופה לא נשאלה שאלה של בחירה אולי יש בנינו כאלו שהיו מעדיפים לא להיות בני אדם אלא חיות פחות כאבים פחות דאגות
אנו יכולים לשמוח בחלקנו או לרחם על עצמנו ולבכות על מר גורלנו ופה כן יש שאלה של בחירה
העיקרון הוא לא להשתנות אני לא צריך להשתנות
אלא לרכוש כלים להתמודדות נכונה ולהיות מוכן להתמודד עם מה שקורה לי ולגוף שלי
להבין
אם אדע לכוון נכון את משאלותיי לאלוהים אז לא ארגיש שזה שיושב שם חרש
אלא בכול פעם שארגיש כך אדע שאני לא מכוון נכון את משאלותי

אפשר להגיד שאנחנו כמו סיר שמתבשל בו מרק והוא צריך את הזמן שלו להתבשל כמו שצריך בשביל שיהיה טעים
וכול אחד מאיתנו טבח שלומד להיות שף שמבשל לעצמו ובכול פעם מבשל משהו חדש
פעם מתכון של אחר ופעם מתכון משלו
ולומד מטעיות איך להבא להכין ת האוכל טוב יותר
ולפעמים האוכל מושלם ולפעמים מלוח או לא טעים
הכי חשוב זה לא להתייאש ולא לפחד להתנסות ולא לעשות מה שמראש ידוע שלא עובד כמו
לשים אבוקדו במרק מנסיון אני מבטיח לכם שזה זוועה
ותמיד אפשר ללמוד אחד מהשני
ואין הרגשה טובה מכך שהאוכל יצא טעים ומעבר לכול צפיה
ההבדל הכי מהותי בנינו לבין בעלי חיים הוא היכולת ללמוד להתפתח ולהשתנות
כמו האוכל שיוצא טעים מעבר לכול צפיה
או שעשינו הכול כמו שצריך והחוש שלנו כיוון אותנו או השגחה עליונה
העיקר שזה יצא טעים
אני חושב שדחוף צריך לתת מדינה לפאלסטינים
יפה שעה אחת קודם
קודם לתת מדינה ואחכ משא ומתן
הזמן פועל לרעתנו והמצב שם כבר בילתי ניסבל ואנו חייבים לעשות צעד משמעותי ולתת להם שטחים למדינה ובעה יהיה שלום מתי שהו
השעה דוחקת ואנו לא יכולים לעמוד מנגד ולדחוף תראש לאדמה כמו בת יענה עד שיעבור זעם
הוא לא יעבור רק יגבר
צר לי להגיד שאנו אוהבים ומחפשים דרמות בחיינו אחרת יהיה משעמם
אנחנו בוחרים בחדשות מרעישות ומזוויעות כי זה מרתק אותנו
אחרת זה משעמם
אנחנו מכורים לאלימות ולפשע וזה מרגש אותנו ויש לנו על מה לדבר לבכות ולשכוח
איך יראו החיים שלנו ללא דרמה
איך שרים היהודים
אני רואה דם רק רואה דם בכל מקום דם אני רואה אז כמה עוד דם כמה עוד דם אני שואלללללל
אנחנו לא שונים מאחרים אולי סבלנו יותר אבל עדיין אנחנו שונאים זרים כמו כול עם אחר ששונא
את הזרים במדינתו
רק שאותנו תמיד שנאו כי תמיד היינו זרים
אולי בזה אנחנו ממש דומים לחיות מסמנים את הטריטוריה שלנו ואבוי לו לפולש
אסור לנו לתת למחלוקת בנינו לפלסטינאים להפוך את כול המזרח התיכון לשדה קרב
הם יכולים לקבל שטח ולהקים ממשלה ולשאת משא ומתן איתנו לאחר זאת
זה יראה הרבה יותר טוב וירגיש אחרת
המחלה שלי עברה אבל בכול זאת אני תלותי בכדורים
אני לא מבין את זה
זה שאין להם טיפול נכון בפגיעות נפש עדיין לא אומר שאין פיתרון שירפא אותנו לגמרי מה שנכון שכרגע אין הבעיה היא שהם מחפשים פיתרון כימי שאלוהים ישמור
הפיתרון חייב ולא יכול להיות כימי
מחלת נפש זה לא סרטן ולא כריתת איברים זאת בעיה שניתן לרפאות אותה אם מחפשים בכיוון הנכון וזה אמור להיות אך ורק בטיפול אינטנסיבי של שיחות שיתוף והחלמה
והרבה אהבה מצרך יקר אך היכרחי
כול יום אני רואה עשרות אנשים שהטיפול לא עוזר להם בכלל רק נותן להם קצת שקט
ואחרים שנופלים בין הכסאות כי אף אחד לא מוכן לטפל מבלי כדורים
מה כל כך כדורים
תראו לי אחד שהחלים וכול יום יוצא כדור חדש הכדורים האלו נותנים רק שקט תעשייתי
עדיף סמים קשים ולמות מהר
אני בעד סמים חופשי בחוק
גם ככה זה מצרך של ניפגעי נפש לפחות שיכלו לבחור
אני קצת ציני אבל צודק
אני נשבע שאני מרגיש שזורם לי רעל בורידים
לעולם הם לא יגיסו אותי לךתעמולה שלהם
אומנם נרגעתי בעזרת הטיפול והחלמתי
אבל הגעתי לאין מוצא מכאן אתה צריך להמשיך לדרוך במקום
סורי אבל לא אני אני מרגיש שהכדורים מ פ ר י ע י ם ל י
כול מה שאני צריך זאת סביבה תומכת ושיחות וקבוצה
שמרגישים וחושבים כמוני
ואם אני מפסיק את הכדורים אני נזרק לקור שבחוץ לבד
מצרך יותר יקר מאהבה אנשים שחושבים כמוני אין בנמצא
הצוות הרפואי נגיד חושב שמי שלא לוקח כדורים טיפש ומרחמים עליו וביעניהם מי שמרשה לעצמו
להרוס את הגוף דוגמא אבל חס וחלילה לא חכם חוכמה היא מנת חלקם בלבד
כול האנשים שאני הכי נהנה מחברתם בקרב ניפגעי נפש הם אלא שמורדים כמוני ותענוג לשמוע אותם
הצוות שונא אותנו
אני מעדיף אותם על כול הצבועים והחנפנים ואלו שבחרו להיות סמרטוט של החברה
ועול על צווארה כאלו שמאמינים שהחברה צריכה לעזור להם כי הם חולים
אנחנו אומנם היינו חולים אבל חלקנו גם החלים
אין פה במאה העשרים ואחת מקום לכמותנו
זאת כמו מדינה הכי מרושעת שמי שחוצה את הגבול שלה מעולם לא ישוב הביתה








]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%95%D7c%D7%9D-%D7%A9%D7%A0%D7%A2%D7c%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%95%D7c%D7%9D-%D7%A9%D7%A0%D7%A2%D7c%D7%9D.html Mon, 19 Apr 2010 22:09:02 +0300 היא קפצה מחלון מחלון הסלון
כול הדרך למטה היא לא התחרטה
עד שפקחה את עיניה
וראתה תזריקה
היא הבינה שזה איתה לעולם
הנפילה תחלוף
אך הזריקה תהיה לידה
היא אמרה לעצמה אולי בפעם הבאה

הוא עלה לרכבת בשעה לא צפויה
היה רגוע עד שראה מה שראה
זאת אישתו שם ישבה מאחור
עם גבר שידיה בין רגליו היו
הוא היה בתפקיד ושלף תאקדח
הוא הצטער ואת שמה לא צרח
הוא ירה בשניהם
בעיניו הדמעות
לאחר שעתיים היה על כדור שיכחה
עד היום קצת קשה לו לזכור
רק לקחת בבוקר ובערב הוא זוכר

הוא היה מצחיק הבדרן של הכיתה
כולם אהבו וקינאו בו באותה המידה
הוא סיים צבא וקיבל הצטיינות
וטס לו להודו
הוא חזר משם סרוט
כבר בשדה נתנו לו הרגעה
בזוית העין ראה את אמא בוכה
כך נפרדו מהעולם שלושה מתוך מיליונים

]]>