קוף אחרי בן אדם

היה היה רוכל זעיר
אשר סבב מכפר לעיר
ועל גבו נשא איתו
בשק גדול את מרכלתו.

ובשק אתם יודעים
מצנפות וכובעים
לגדולים ולקטנים
לגבירות ואדונים.

מסחרו היה צנוע
ולכן כל השבוע
מרחקים גדולים עשה
מחפש לו פרנסה.

בדרכו מכפר לכפר
פעם הרוכל עבר
דרך יער , יער עב
והיום הוא יום שרב.

כשהגיעו צהריים
והוא חש בפיק ברכיים
החליט , עד יום יפוח ,
קצת לשבת ולנוח.

בצל עץ נשען על גזע
ומצחו מחה מיזע
מן השק הוציא מצנפת
וחבש על הקרקפת.

ומעל , על ענפים
גר שם שבט של קופים
שהביטו ברוב נחת
ברוכל שנם מתחת.

הקופים כזה מן עם
חייקנים הם מטיבעם
רק רואים תנועה של זר
כבר עושים אותו דבר.

כשראו כיצד יחבוש
מן מצנפת על הראש
התעורר בהם מזגם
ואמרו:אנחנו גם

על הארץ האדם
סוף כל סוף , ישן נרדם.
כל השבט אז נזעק
וירדו ישר לשק.

קוף זקן ובעל בית
לראשו חבש מגבעת
וקופה אחת שמנה
את מצנפת השינה.

קוף צעיר משך , חבש
לראשו מגבעת קש
הקופות כולן רוצות
דווקא כובע עם נוצות.

בקיצור , היה שמח
זה חוטף וזה בורח
זה חובש על שתי אוזניו
ואחר על הזנב.

הרוכל ישן בנחת
ואחרי מנוחה מוצלחת
התעורר מלא עזוז
ורצה מיד לזוז.

כששלח ידו לשק
הלם לבבו פסק
וחשב:אסון נורא
נגנבה כל הסחורה!

אך מגובה רב שמע
רחש לחש נהמה
ועת עיניו נשא לעץ
הוא כמעט והתפלץ.

כובעי על ראש קופים
מלמעלה בי צופים
מר לי , מר לי , אללי
מה יהיה עכשיו עלי!

הוא כעס , הניף אגרוף
כך עשה מיד כל קוף
הוא צעק: מהר החזירו!
הם ענו לו זירו , זירו.

הוא בכה והוא קילל ,
שבט הקופים ילל
הוא קפץ והוא אים
הקופים רקדו גם הם.

לבסוף , באין אונים
הוא השליך בם אבנים
ומיד כמו פגזים
הוא נרגם באגוזים.

כשהוא סוף סוף הבין
שהלכו הכובעים
עוד הסיר ביאושו
ת'מצנפת מראשו

והטיח בלב מר
בקרקע וכך אמר
עשיתם אותי מסכן
קחו , אפוא , את זו גם כן.

הקופים והקופות
לא יודעים הרבה חכמות
וכולם אחת ושתיים
אל ראשם שולחים ידיים

הרוכל כלל לא תופס ,
איף פתאום קרה פה נס
כמו גשם כובעיו
ממרום חוזרים אליו.

את כולם אסף לשק
וקשר חזק חזק
ושמח בחלקו
הוא הלך לו לדרכו.