אגדה שלא נכתבה בידי האחים גרים

אלכס גל 13/04/2012 2929 צפיות תגובה אחת

בממלכה רחוקה אחת מעבר להרים, אי שם בשולי היער, ניצבה לה טחנת קמח קטנה. בנויה הייתה על שפת נחל שזרם בסמוך. ובטחנה מתחת לגג התבן העתיק, חי לו טוחן שמנמן עם אשתו הטוחנת השמנמונת ולהם בת שמנמונת אף היא. כי זאת יש לדעת, בת מזל הייתה משפחה זו! גם בימי בצורת ורעב, לא חסרו להם מעולם, ראש בצל, פת לחם ולחמניות מתוקות חמות וטריות. בשעות היום נשמעו מתחת קורות הגג הנושנות הללו, קולות לעיסה ושיהוק, שירה ושחוק. ובלילות, נשמעו נחירות שובע מאושרות המעורבות בחריקת גלגל הטחנה הסובב לאיטו בזרם מי הנחל.
בת הטוחן, כפי שצוין, הייתה שמנמונת ונאווה. ממש תאווה לעיניים, הכול אהבוה. מעל לשפתיה האדומות וללחייה הוורודות, נראו עיניה תכולות כשמיים בצהרי יום קיץ. ושערה בצבע הקמה הבשלה, קלוע לצמה. כה ארוכה הייתה, עד שנקשרה סביב מותניה הדשנות כחגורה, שמא תסתרך על הרצפה ותסתבך חלילה בין רגליה. כל היום הייתה בת הטוחן חולמת בהקיץ על אביר צנום, גיבור חיל הרוכב על סוס לבן, שיגאל אותה משגרת ימיה המשמימים בטחנה ותוך כדי כך, טוותה בפלך חוט צחור לשמלת כלולותיה לכשתגיע לפירקה.
למחרת יום הולדתה השש עשרה, העבירו הטוחן ואשתו קול בקרב לקוחותיהם בכפר, "הנה הגיעה בתנו היקרה לפרקה, ואנו מחפשים חתן מתאים שימשיך להפעיל את הטחנה, כי כבר זקנו וכוחנו אוזל!" וללא התחשבות בחלומות הבת, התנו תנאי אחד: "שהחתן יהיה שמנמן כמותנו ושימשיך את מסורת עבי הבשר המשפחתית" כך אמרו לכל שומעיהם ולא יספו.
והנה חלפו שנתיים, חלפו שלוש. רבים היו המחזרים השמנמנים שבאו, אך הם נדחו לאלתר, כי לא היו במידה הנכונה לטעם ההורים ולא לרצון הבת בשמנמנים, והחתן המתאים בושש לבוא. והחוט היוצא מהפלך התארך והתארך וכמעט מילא את החדר על גדותיו.
והנה, בארמון המלך בעל הצריחים הנישאים שבבירת הממלכה שרויים היו המלך והמלכה בדאגה מרובה. מלבד הבצורת הקשה שפגעה במסי הנתינים לכתר, ומסעות הרצח והגזל העונתיים שעורך ענק מזוהם שהגיע מאגדה אחרת לצפון הממלכה, לא נמצאה נסיכה מתאימה להשתדך לבנם הנסיך. זאת ועוד, הנסיך בן העשרים, בעל שער האדמוני המדובלל, שהיה כה צנום, עד שגופו כמעט ונעלם מאחורי העניבה שהקיפה את גרוגרתו הדקיקה, אהב רק שני דברים. האחד, דברי מתיקה והרבה, שהשחיתו את שיניו עד שלא הייתה בהם אחת ללא חור וחלקם אף נשרו. והשני, נסיכנו להוט היה לצעצועים. כל הימים היה שרוע על השטיח בין צעצועיו ולא שת ליבו לאיש. כל דברי הכיבושין שהופנו אליו, נפלו על אוזניים ערלות, ההורים המודאגים עמדו חסרי אונים מול הזמן החומק, הרומס והחומס את שנותיהם הטובות ביותר. ויורש העצר שלהם נותר ילד מפונק שלא מסוגל לשאת על כתפיו אף את עול פרנסת החתול שלו, שלא לדבר על ממלכתם האומללה. הם פנו ליועציהם, ועצה טובה לא נמצאה, זולת הרעיון, לזמן אל הארמון את כל הנערות שהגיעו לפרקן בממלכה, ושחפצות להיות נסיכות. מיד נשלחו הכרוזים לכל קצות הממלכה עם הידיעה: "דרושה כלה ליורש העצר." והתנאי… ש"כל נערה, אף אם היא לא נסיכה, אשר תצליח להוציא את הנסיך מחדר המשחקים אל רופא השניים המלכותי, תהיה כלתו ומלכתו."
אחד מכרוזי המלך הגיע גם לטחנת הקמח והנה נסתמנה ישועתה של בת הטוחן שהוסיפה לטוות בפלך כמי שכפאה שד. הטוחן ואשתו שמעולם לא ראו את הנסיך, האמינו בכל ליבם התמים שבארמון העשיר והשבע, יגדל נסיך עגלגל, שיהיה חתן ראוי לבתם הדשנה. והם החליטו ששידוך זה, נאה להם. פנו ההורים לנערה,
"בתנו היקרה, הנה מן השמיים נענו תפילותינו האם תיאותי סוף, סוף לחתן זה?"
"כן הורי היקרים!" ענתה הבת, ובלבה תקווה, שחתן זה אכן יגשים את חלומה בדבר אותו אביר צנום על הסוס הלבן.
באותו לילה, חלמה בת הטוחן חלום, והנה איש שיבה ערום, בעל זקן ארוך נוטף סחי שגלש מעבר לחלציו, צץ מתוך חבית דגים מלוחים, וחרק אליה בקולו הסדוק, "אם תביאי עימך לארמון את החוט שטווית, שלך יהיה הנסיך לעולם ועד!"
אמר האיש ונעלם בהותירו אחריו צחנת דגים באושים. נרעשת הקיצה הנערה באישון הלילה והחלה מיד בגלגול החוט שטוותה לכדור כה גדול, וסיימה מלאכה זו מחוץ לבית, כי קוטרו של הכדור היה גדול ממשקוף הדלת ויותר מקומתה היא! היא לא פסקה, עד שסיימה עם עלות השחר. בעייפותה כי רבה, התיישבה על מפתן הבית, ותנומה חטפה אותה.
ובחלומה הופיע שוב הזקן המוזר ששוב חרק בקולו הצורם ואמר לה, "דעי לך נערה, שאם תמשיכי לעשות כדבריי, שלך יהיה הנסיך! אך כל זאת, בתנאי שאחרי החתונה, אלון בשכנות לחדר השינה שלכם בארמון ואסעד עמכם מדי יום, וזאת שנה תמימה מיום החתונה!" לא הספיקה העלמה להסכים לתנאי, ושוב נעלם הזקן באחת. בת הטוחן חששה כבר שצחנת הדגים הבאושים תישאר דבוקה לנחיריה לצמיתות!
עם בוקר קמו הוריה, שאלו את בתם בהשתוממות לפשר הכדור הענק. "זהו הדורון ממני לנסיך," אמרה הנערה ולא יספה. הטוחן הלך לרתום את הסוס לעגלה, ואשתו פנתה למטבח להכין את הצידה לדרך, סל נצרים מלא בלחמניות מתוקות מכוסות במפה צבעונית וכד גדול של מרקחת גרגרי יער מתוקה להפליא שרקחה בתבונת כפיה. ובעוד הוריה בעיסוקיהם, חשה שוב בת הטוחן המתמהמהת ליד הכדור, בצחנת הדגים המוכרת מחלומותיה, והנה הזדחל לו הזקן מתוך הכדור, "אמור נא לי אדוני, האם אינך יכול להורות לי את הכול באחת?" שאלה הנערה בכעס.
"הסי נערה! עשי כפי שאני מצווה! קשרי את קצה החוט אל האילן הזה," חרק בקולו בהצביעו בציפורנו המזוהמת על אילן שניצב בסמוך לטחנה, "בכל המסע לעיר הבירה, תשחררי את החוט, אך היזהרי פן יינתק החוט בדרך, כי לשווא תהיה נסיעתכם!" הזהיר ונעלם.
משפחת הטוחן עלתה על העגלה, והחלה במסעה הארוך אל הארמון, ובת הטוחן ישבה מאחור בעודה משחררת את החוט בזהירות רבה כל הדרך, והחוט באורח פלא נעלם עם מגעו באדמה. וכשהגיעו לעיר הבירה, נותר בידה אך כדור בגודל תפוח. בת הטוחן חששה שלא יוותר חוט שנועד לנסיך כשי.
ריח הדגים הבאושים עלה שוב באפה וראש הזקן ביצבץ מקרקעית העגלה, וקולו הסדוק הגיע אך אל אוזניה, "שמעי היטב נערה! לפני הגיעך אל הארמון, העבירי את החוט דרך ביתו של רופא השניים, וכשתגיעי אל הארמון, יגיע גם תורך להיכנס אל הנסיך, " אמר והמשיך, "את תהיי האחרונה בתור וכל השאר תלוי בתושייתך בלבד!" אמר, נעלם ונותרה אחריו רק עננה באושה של צחנת הדגים. הטוחן ואשתו רחרחו באוויר בסלידה.
הנערה עשתה כפי שצוותה, ומאחר שכמעט ולא נותר חוט בכדור שנועד למתנה, נטלה מאמה את כד מרקחת גרגרי היער שנותר בה מעט ממסעם. היא לא המתינה זמן רב, ואכן יצאה המועמדת המאוכזבת האחרונה, ושומר הארמון פקד על בת הטוחן להיכנס אל חדרו של הנסיך.
בת הטוחן הביטה בנסיך הצנום כקלונס, רוכב בפראות על סוס עץ לבן ומניף חרב עץ לכל הכיוונים תוך קריאות קרב חלושות, "ובכן, זהו האביר על הסוס הלבן המיועד לי," הרהרה בינה לבין עצמה באכזבה מסוימת. היא הטילה מאחת הכורסאות את חיילי הבדיל שהיו פזורים עליה, התיישבה, ובעודה מתבוננת באביר הנועז הכובש עולמות, פתחה את כד המרקחת, ובאצבעה החלה ללקק את העיסה המתוקה.
לפתע חדל הנסיך מהתשת סוס העץ ותר בעיניים מצועפות אחר הניחוח המתוק שהגיע אל נחיריו. הוא הושיט ידו אל הכד. "תני לי!" דרש הנסיך מהנערה.
"לא תקבל, הכד שלי!" אמרה בת הטוחן, וקשרה את קצה החוט שנותר מהכדור אל הכד. אז חשה הנערה שהחוט מושך את הכד מידיה. היא הניחה את הכד על הרצפה, וראה זה פלא, החל הכד לנוע בכוחות עצמו אל מחוץ לחדר, הנסיך ירד מסוס העץ הלבן, שעט בעקבות הכד אל חצר הארמון. משער הארמון פנה הכד אל הרחוב שבו גר רופא השיניים והנסיך אחריו. מאחורי הנסיך הצנום אצה בת הטוחן ברגליה השמנמונת, ואחריה התנשפו הטוחן ואשתו. ומיד אחריהם בשיירה המוזרה, המלך הצולע ומלכתו. ונגררים מאחור, עקבו יועציהם ושומרי הארמון. הכול ראו את הנסיך נכנס לביתו של רופא השיניים המלכותי. הכד עבר בין רגלי הרופא ועצר מאחוריו. הנסיך השתוחח לעבור אף הוא, סגר הרופא את רגליו, והנסיך עמד אובד עצות.
"אני רוצה!" פעה הנסיך.
"קודם נסתום את החורים בשיניך הוד מעלתך, ואחר כך תקבל את הכד," אמר הרופא.
נאלץ הנסיך לקבל את הדין, והרופא טיפל בשיניו, יום ועוד יום. כך חלפו שלושה ימים, וכל העם עמד והריע לבת הטוחן שחוללה את הנס.
כאשר סיים הרופא את מלאכתו, קם הנסיך ושאל, "עכשיו מותר?"
"כן!" צהלו הנוכחים.
והנסיך רכן כדי לאחוז בכד, משאת נפשו, אך הכד ראה זה פלא נרתע מידיו כאחוז תזזית, ויצא מבית הרופא. רדף הנסיך אחריו. וככל שהאיץ הנסיך בצעדיו, נס ממנו הכד חיש, וכשהאט, האט מעשה כשפים! אף הכד את תנועתו. כך נמשכה התנועה בין ריצה קלה לבין צעידה איטית. בדבקות במטרה ובאטימות, לא שת הנסיך ליבו לקורה מאחורי גוו. מסע השיירה נמשך ככה. בראש, עגלת משפחת הטוחן, אחריה מרכבת המלך, אחריה מרכבת היועצים מלווה בפלוגת פרשים מחיילי המלך. אחריהם סקרנים מנתיני המלך. לבסוף, ליד טחנת קמח נושנה כשכל החוט שטוותה העלמה כרוך סביב גלגלה, כאן נעצר הכד, והנסיך המאושר זכה במרקחת המתוקה אשר נפשו כה יצאה אליה.
הנסיך החליט להישאר במקום וסירב לחזור לארמון לעד כי ראה בטחנת המים, את הצעצוע הגדול והיפה ביותר בעיניו! או אז נערכה להם חתונה עליזה. כשהכלה הצעירה מבינה שלא הכול מצליח בצורה הכי מושלמת. מקץ תקופת חינוכו הממושכת של הנסיך בדרכי אדם וחוה ומקץ תשעה חודשים נוספים, נולדו לזוג, תאומים בריאים, בן שמנמן ובת צנומה.
רוב גיבורי אגדה זו לא זכו ממש בכל משאות נפשם.
בת הטוחן, לא זכתה בנסיך על סוס לבן, אלא בנסיך צנום מפגר במקצת, אך משעשע.
הנסיך, היה מאושר! הוא זכה לזלול מרקחות נהדרות שחותנתו רקחה לו. הוא נתגלה גם כבעל ידיים נבונות, ורתם את כוח טחנת המים לייצור צעצועים נפלאים כיד דמיונו הטובה עליו. צעצועים שנמכרו בכל רחבי הממלכה בהצלחה רבה, וזאת במקום רק לשחק בהם.
הטוחן ואשתו, זכו שבתם תינשא, אך חתנם נותר צנום למרות האבסתו על ידי חותנתו. אכזבה נוספת נכונה להם בניתוק מסורת המשפחה, בסירובו הפסקני להפעיל את הטחנה כטחנת קמח. הם רק התנחמו מהעובדה שהכנסתו ביצירת הצעצועים השתלמה יותר.
המלך והמלכה, זכו סוף, סוף לזכות ולראות בנישואי בנם, אך אוכזבו קשות מוויתורו העקשני על משרת יורש העצר, ותמיכתו העזה בשינוי המשטר המלוכני האנכרוניסטי, לרפובליקה פרלמנטארית מתקדמת, דבר שכמובן שימח מאוד את העם.
הענק המזוהם שהשתולל בצפון המדינה, חלה בטיפוס המעיים ואושפז. כאשר הבריא, חזר ללא שוב לאגדה ממנה בא.
ולבסוף, הזקן המטונף המדיף צחנת דגים באושים, לא זכה בחדר בארמון מטעמים מובנים. מאוכזב מהתוצאות, החליט למצוא את מזלו בחו"ל, ולהגר למדינות הים.


תגובות (1)

אהבתי מאוד!
ברוך הבא לאתר, וכתיבה ממש יפה (:

14/04/2012 11:50
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך