הזקן

ישבתי בפינת החדר שקוע בכורסה, על שולחן עץ כבד היו כמה כוסות ריקות ובקבוק וויסקי יקר עמד כמעט ריק במרכזו.
זקן מחויך נכנס אל החדר, היי, אני מכיר אותו, ראיתי אותו אתמול בכניסה לשוק.
הוא אמר "שלום" והתיישב על הספה. שערו היה ארוך וזקן כיסה את פניו. הוא מזג לשנינו מנות גדולות של משקה ושאל "נשתה?"
"בטח" עניתי לו, איזו שאלה מיותרת.
לקחתי לגימה ושאלתי "מי אתה?"
הוא נתן בי מבט עמוק וענה "קוראים לי עמנואל. אבל זה לא מה ששאלת."
"נכון. אתמול הסתכלת עלי ועכשיו אתה כאן מתנהג כאילו אנחנו מכירים."
הוא צחק וליטף את הזקן, "אז מה השאלה?"
איזה ליצן העמנואל הזה, איזו שמחת חיים. "די עמנואל, תענה לי."
"אתה לא זוכר."
"לא זוכר מה?"
"אתמול לא היתה הפעם הראשונה שראית אותי, כבר דיברנו."
"באמת? מתי?" האמנתי לו, הוא לא סתם אומר, אבל איך יכולתי לשכוח?
"בזה אתה צריך להיזכר לבד."
ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי. "לא מצליח. תזכיר לי."
"לא. אני לא רוצה להרוס. נשתה עוד?"
החצר בחוץ היתה שקטה ודרך חלון המטבח ראיתי שהיער כבר חשוך וירח גדול מאיר מעליו. שתיתי עוד קצת והדלקתי סיגריה. שיר רוק ישן התנגן והסאונד היה נהדר.
"אני מת על השיר הזה" אמר עמנואל והתרווח על הספה, עוצם את עיניו ומקשיב. גם אני הקשבתי, זה היה שיר מצוין.
"אתה אוהב מוזיקה?" שאל כשהשיר נגמר.
"אוהב, אבל לא מקשיב הרבה."
"למה לא?"
"אני מעדיף להקשיב לשקט, זה מנקה את הראש."
"גם מוסיקה טובה יכולה לנקות את הראש."
"ניסיתי, זה מעורר בי מחשבות. בשקט אני שומע אותן טוב יותר."
"אז אתה מקשיב למחשבות שלך?"
"לא. להפך. אני משתיק אותן."
"אתה יכול לעשות את זה עכשיו?"
"אני חושב שכן." אמרתי וחייכתי בגלל האירוניה.
עצמתי את העיניים והתכנסתי בתוך דמיוני. נתתי למחשבות לעבור דרכי בלי תגובה עד ששקט פנימי נכח.
"מצוין," אמר עמנואל בקול שקט, "עכשיו תיזכר מתי פגשת אותי לראשונה."