הקסם שבי -פרק 2 חלק ב'-

מחבר:
תאריך: 19/05/2017
97 צפיות
ז'אנר: מדע בדיוני
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 20 דקות

כולם רצים, בין ההמון המטורף, שם גם אני, רצה עם כולם…מה אני עושה? אני אמורה להנהיג אותם…איפה הנאום שדפקתי לפני שניה? עצרתי והסתכלתי לעבר הבמה, המנהלת, הנביא ומר.ד' לא היו שם, יכול להיות שהם לקחו את הנביא למקום בטוח? או שהם ראו שברחתי והלכו לבחור מושיע חדש…מה אני מדברת? כאילו זה התוכנית עד עצם היום הזה…בחיי כל מה שקורה פה, כאילו לקחו את כל תוכניות המד"ב ופנטזיה והפכו אותו למציאות…הסתכלתי בין האשים שרצו, הם רצו כמו משוגעים, כאילו סוף חייהם רודף אחריהם כעת…

"השרפה מתפשטת!" צעק אותו שומר שהפריע לטקס ההפרדה.

ההם החלו לרוץ יותר מהר ממקודם, אני ממשיכה לעצור ולהסתכל סביב, לפתע אני רואה אור לבן בוהק מתקרב לעברי, זה היה הסוס שבחר בי…סוס שנכחד…בערך…

'אני דן סטאליין' לפתע הופיע קול.
"מה?" שאלתי "מי זה?".
'אני סוס שבחר בך' השיר הקול.
"מה?"
'חח' צחק הסוס 'אני מדברת איתך בטלפתיה, ואת גם יכולה לדבר איתי בטלפתיה, אינך חייבת לדבר בקול כמו שאר פשוטי עמך'.
'מגניבבבבבב' התלהבתי כמו ילדה קטנה.
'תעלי עליי, אני אקח אותך לאן שהוא'.

לא יודעת למה ואיך, אבל סמכתי על הסוס ועליתי על גבו.

'תחזיקי חזק' אמר.
'למה?' שאלתי.

לפתע הוא התחיל להתרומם מהאדמה, הוא החל לעוף.

"ואוו" אמרתי בהתפעלות רבה.

הוא יצא מן האולם ויצאנו דרך היערות, עף לגבהים ובמהירות מטורפת, כאילו אני באותו ונוהגת על 200 קמ"ש, אהבתי את זה, אין לי מושג איך לרכב על סוס, אין לי מושג בקסם ולא בשום דבר, אך כל זה הרגיש לי טבעי, כאילו חייתי כאן כל חיי ולמדתי הכל מאפס, אך לא ולא…לא גדלתי כאן, במקום להחזיר אותי יחד עם לוקאס, הם השאירו אותי לבד בכדור הארץ…

'מדוע הינך עצובה?' שאל בדאגה הסוס.
'תראו אותי…מדברת עם סוס' נאנחתי.
'קוראים לי דן' אמר וכחכך בגרונו.
'אני לא מאמינה שנתנו לך שם של בנאדם' אמרתי בקטנוניות.
'לא נתנו לי' אמר 'דן סטאליין, זהו בני מיני'.
'לא הבנתי' אמרתי בחוסר הבנה.
'כמו שהמנהלת שלך סיפרה, כל סוס וסוס שחיו פה, הם היו סוסים קסומים, הזן האחרון שנשאר פה ושהגיע לפה הם חדי קרן וסוסים רגילים..' סיפר בעצב רב.
'אני מצטערת לשמוע' אמרתי 'אז כל בני מינך באים למושיע או למושיעה הבאה?'
'לא' ענה 'זה רק סוג מבית מיוחד'.
'בית מיוחד?'.
'כן'.
'איזה בית?'
'ריבנקלוו'

פרצתי בצחוק ענק.

'מה מצחיק?' התפלא.
'זה לא הארי פוטר' השבתי והמשכתי לצחוק.
'ומאיפה את חושבת שהיוצרים האלה של "הארי פוטר" חשבו על השם הזה?'
'מה זאת אומרת?'.
'לפני כמה זמן, כמה שנים, בא לכאן אדם, בן אדם מכדור הארץ, הוא התחיל לחקור כל דבר ודבר, ואז הוא קיבל רעיון, ליצור לעצמו ספר שנקרא "הארי פוטר", הוא התחיל לעבוד על ספרו, התחיל לחקור כל דבר ודבר לעומק, ממש הוא חשף דברים שאפילו חכמי העיירה לא ידעו ואז כאשר הוא סיים את מלאכתו, הוא חזר לכדור הארץ, אך הוא לא פרסם את ספרו לאור' סיפר.
'על מה אתה מדבר? הארי פוטר הוצא לפני שנים והוא הפך ללהיט' השבתי.
'אכן כן, אך הוא לא היה הסופר האמיתי, הוא סיים לכתוב את ספרו לקראת מותו, אך הוא מת כאשר הוא סיים לכתוב את ספרו ולפני שהוציא אותו לאור, ומי שמצא את הספר השמיט מלא פרטים שהיו כתובים שם והוסיף דברים אחרים'.
'בבקשה אל תמשיך לספר לי על זה, אני לא רוצה לקרוא לכותב גנב או משהו כזה…' אמרתי באכזבה.
'כרצונך' השיב.

המשכנו לעוף, האוויר הרגיש כל כך נעים אך אט אט הפך לחמים, הבטתי לפנים, ראיתי את העשן, את האש. עצים נראו כשחורים משחור, כשרפה שאי אפשר לכבות.

'לאן אתה לוקח אותי?' לכבות את השרפה.
'איך בדיוק?' שאלתי בלחץ.
'בקסם שלך, את לא צריכה ללמוד להשתמש בקסם, זה נמצא בך' אמר.
'מה?!?'.
'הייתה תקופה שהיית קטנה שהמשפחה שלך בכדור הארץ השאירו אותך בבית תחת השגחת מישהי לא אחראית והם נסעו לבקר את אב אימך החורגת שגסס, הם לא יכלו לקחת אותך ובמקום להשגיח עלייך היא חזרה לביתה והשאירה אותך לבדך, אז באתי והבאתי אותך לכאן ואימנתי אותך בקסמים וכישופים, אך במהלך הזמן את גדלת וידעתי שיקראו לך משוגעת אם תספרי על כל זה אז דאגתי שתשמרי את הזיכרון הזהכ..'
-'כחלום…' השלמתי אותו.

לכן הכל הרגיש לי מוכר, כאילו אני יודעת הכל מאפס, אך מישהו אחר יודע על זה? ידעתי שהחלום הזה היה יותר מידי מציאותי, אין מצב שהייתי זוכרת דבר כזה כרק חלום, אני אפילו לא זוכרת מה היה הסיוט הכי נורא שלי אז חלום כזה ילדותי אני אזכור?
המשכנו לעוף והוא התכונן לנחיתה.

'החזיקי חזק עלמתי' אמר ורכן את ראשו למטה.

החזקתי אותו חזק והאש נראתה גדולה יותר…

'מה עליי לעשות?' אמרתי ונעמדתי מול השרפה.
'פשוט תתרכזי חזק, תחשבי על הפתרון הכי טוב שלך לכבות את הלהבה'.

עמדתי זקוף, עצמתי את עיניי והושטתי ידיי לפנים. התחלתי לחשוב על פתרון טוב עד ש…

"פלורנסיה!" נשמע קולו של מר.ד'.

הבטתי לכיוונו, הא דהר על סוס ולצידיו המנהלת ויקטוריה ושאר הכפר.

"תתרחקי משם, זה מסוכן" הורה עליי.
"לא, הבטחתי שאגן עליכם וזה מה שאעשה!" השבתי.

הרגשתי גאווה שעצמי אך ידעתי שאני מתנהגת בטיפשות.
*פלורנסיה*
"אה?" הבטתי לפנים, הרגשתי כאילו הלהבה קראה לי.
*היכנסי*

הלהבה באמת קוראת לי…
התחלתי לצעוד קדימה…

"אל תעשי את זה!" צעק לעברי לוקאס והחל לדהור על סוס לכיווני.

לוקאס נפל וכן סוסו, היה סביבי מגן, הבטתי קדימה, אני כבר במרחק נגיעה מהאש.

'פלורנסיה, עצרי, זה מסוכן' אמר בדאגה.
'אבל אתה הבאת אותי לכאן, זו לא המטרה?'
'לא' אמר 'המטרה היא שתכבי את האש זו לא משימת התאבדות'

עצתי את עיני, האש התקרבה, אני בתוכה.

***
"פלור קומי!" נשמע קול בוכה "התעוררי בבקשה, אנחנו צריכים אותך! אני צריך אותך!" זה היה נשמע הקול של לוקאס.

פקחתי את עיני אט אט, ראיתי מטושטש, אור בוהק האיר מעל עיני.

"מר דאנקן היא התעוררה!" צעק לוקאס למר.ד'.

הוא התקרב לכיווננו, התיישב ליד גופי השרוע על הדשא, ראשי הונח על רגליו של לוקאס, לא הרגשתי את גופי כלל וכלל. הרגשתי את אותו אוויר נעים שחשתי על גבו, השיחה על הארי פוטר ועל הסופר עדיין הדהדה במוחי, זיכרונות מן העבר הציפו את עיני בדמעות. גופי עדיין לא הורגש כלל, ניסיתי לדבר אך ללא הצלחה, השמש סינוורה את עיני ויותר ויותר עדשנעצמו מרוב אור.

"אל תשני, אני צריך אותך" אמר בבכי לוקאס.

הוא התנהג כאילו זה סופי, או שאני באמת מתה…

"מדוע אתה בוכה עליה כך? מושיעים תמיד מתחלפים" אמר מר.ד' בקרירות, אך היה נשמע בקולו עצב.
"אני והיא גדלנו יחד, אמנם עזבתי בגיל צעיר אך תמיד המשכתי לחשוב עליה יום יום, במהלך היומיים האלה הרגשתי רגשות לא מוכרים, טכנית כן מוכרים אבל לא הרגשתי אותם מאז הפעם אחרונה שראיתי אותה" אמר וניגב את דמעותיו.
"נערי, אתה מאוהב" אמר בקול מתוק מר.ד'.

מר.ד' תמיד דאג לכל תלמידיו ובכללי לכל ילדי העיירה כילדיו.

"כן, אני מאוהב בה והיא אפילו לא יודעת, ואני לא מוכן לאבד מישהי שאני אוהב" אמר והמשיך להוזיל דמעות.
"א…אנחנו צרי…צריכים לקח…לקח…לקחת את…את…את הגו…גו…גופה" מלמל אחד השומרים בבכי מר.

ניסיתי לדבר, אין מצב שאני גופה! פשוט אין מצב!!!!

"לוק…" לבסוף לחשתי.
"מה?" שאל לוקאס והפנה את פניו למר.ד'.
"לא אמרתי כלום" השיב מר.ד' והניד בראשו.
"לוקאס…" לחשתי שוב.

לוקאס הביט אליי, ראה אותי מנסה למצמץ ולהוזיז שפתיים.

"היא חיה!" צעק לוקאס בשמחה.
"מהר טפלו בה!!" ציווה מר.ד'.

***
"איפה אני?" שאלתי כשפקחתי את עיני.
"במרפאה" אמרה האחות שטיפלה בי.

הבטתי סביבי, ראיתי את לוקאס ישן על אחד הכיסאות שהוצבו על יד מיטתי ולידו את מר.ד' ישן גם.
שפשפתי את עיני, הרגשתי חלשה, הבטתי על גופי אין עליי אף כוויה אפילו לא שריטה.

"את יודעת זה לא קורה הרבה, ת'אמת זה לא קורה בכלל" אמרה האחות.
"מה?" שאלתי בתימהון.
"את לא זוכרת?" שאלה.
"לא, מה היה?" שאלתי בקלות ראש.
"את נכנסת לתוך השרפה וכיבית אותה, האש בלעה אותך ולא יכלו להגיע אלייך, הצבת מולך חומת מגן ולא יכולנו להתקרב אלייך עד שהאש בלעה אותך וכיבית אותה" אמרה האחות בהתלהבות יתר.

וואוו, אני אפילו לא זוכרת שזה קרה.

'אפילו אני פחדתי' שמעתי את קול הסוס.

הבטתי לפנים, ראיתי אותו מבעד לחלון הגדול.

'פחדתי עלייך עלמתי, אך גם אותי הצבת מול חומת המגן' אמר באכזבה כי רצה לעזור.
'זה נכון מה שהאחות אמרה?'
'כן, ובזכותך תפסנו כמה עוגים וטרולים, חלקם היו אלה שהציתו את השרפה'
'ומה קרה לי?'
'כיבית את השרפה, ראינו אותך מותשת, ופשוט איבדת הכרה, רצנו אלייך כשחומת המגן הוסרה, היא הוסרה כשאת איבדת את ההכרה, לא היה לך דופק וכבר התחלנו לחשוב כי האש הרגה אותך ומתת כגיבורה, אך לא, כמו תמיד את מפתיעה, הראית לנו לקראת איבוד תקוותינו לגבי חייך סימני חיים' סיפר.
'באמת?' התפלאתי מעצמי.
'אין לי סיבה לשקר לך'.

הבטתי על לוקאס ועל מר.ד', אני זוכרת שהם דיברו על משהו כשבקושי הצלחתי לדבר, על מה הם דיברו? אני לא זוכרת…

"פלור?" אמר לוקאס כשהתעורר משינה.
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך רחב.
"התעוררת!" קרא בקול מרוב אושר וקם לחבק אותי.

הוא חיבק אותי למשך דקות ארוכות, הוא לא הרפה, הרגשתי משהו מוזר, הלב שלי החל לפעום מהר.

"את זוכרת משהו?" שאל במבוכה.
"לא.." התאכזבתי.
"כלום?" שאל בהלם מוחלט.
"חוץ ממה שהאחות סיפרה לי" אמרתי בתמימות.
"מה היא סיפרה לך?" שאל והסמיק קלות.
"שכיביתי את השרפה, כיביתי אותה כשהייתי ממש בתוכה, ושכמעט מתתי אבל בסוף הראיתי סימני חיים וזהו" עניתי.
"איזו הקלה" נשם לרווחה.
"למה?" שאלתי בהתעניינות.
"סתם" אמר והסמיק שוב.

התחלתי לצחוק והוא התחיל לצחוק צחוק נבוך אחריי.

"אוייייי לשמוע שוב את הצחוק המתגלגל שלך" אמר מר.ד' כשהתעורר משנתו.
"סליחה אם הערתי אותך" אמרתי בחוסר נוחות.
"זה בסדר, העיקר שהתעוררת ואת מרגישה טוב" אמר בחיוך.
"כמה זמן הייתי רדומה?
"שבועיים" ענה לוקאס בעצב.
"שבועיים שהיינו פה" אמר מר.ד'.
"ומה עם הבתים שנפגעו מהשרפה?" שאלתי בהתעניינות.
"אז לא סיפרו לך הכל" אמר לוקאס.
"למה לא?" שאלתי.
"כי כאשר כיבית את השרפה את תיקנת את הבתים, את השתמשת בכוחות קסם עצומים, יותר גדולים מהקוסם הכי חזק שקיים" אמר מר.ד'.
"וזה מרלין?" שאלתי בגיחוך.
"היי, קמלוט זו אגדה אמיתית" אמר מר.ד' ברצינות.
"אה…סליחה" אמרתי במבוכה.
"זה בסדר…" אמר ונאנח מר.ד'.

ראיתי שלוקאס לא הפסיק לבהות בי, ומר דאנקן לא הפסיק להסתכל על לוקאס בחיוך רחב, האם פספסתי משהו? קרה משהו בזמן שהייתי בשינה?

"אני שמחה לראות שהתעוררת" אמרה המנהלת ויקטוריה.
"היי" אמרתי ונופפתי לשלום.
"מה שלומכם יקיריי?" שאלה "וגם אתה לוקאס" נזכרה.
"למה אמרת אותנו בנפרד?" שאלתי.
"כי שאלתי אותך בגלל מה שהיה ואת בעלי שליווה אותך כאן שבועיים ומרוב עייפות לא שמתי לב ללוקאס" השיבה.

אין מצב!!!!!! המנהלת ויקטוריה ומר דאנקן נשואים?!?!?!

"מה את בהלם?" שאל לוקאס ושלושתם צחקו.
"מה את אומרת?" אמרתי בהלם מוחלט.
"קפה או סרט?" אמרה בצחוק מתגלגל המנהלת ויקטוריה.
"וואוו, באמת פספסתי הרבה" אמרתי בקטנוניות.
"כן, לבינתיים" אמרה ויקטוריה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"רגע…אינך יודעת?" שאלה בפליאה.
"אינני יודעת מה?" שאלתי בהתעניינות.
"את לא רק תיקנת את הבתים ההרוסים ולא כיבית רק את השרפה" ענתה
"מה עוד עשיתי?" שאלתי בלחץ.
"את הרחבת את גבולות העיר ובעזרת כוחותייך הוספת והחזרת הרבה דברים לעירנו" ענתה.
"עירנו? לפני שניה זו הייתה עיירה" אמרתי.
"לפני שנים, הרבה שנים, זה היה כפר, מכפר זה התפתח לעיירה, מעיירה זה התפתח לעיר ומעיר זה חזר לעיירה בגלל המלחמה שקרתה לנו בהולכתך לכדור הארץ" הסבירה.

מה פאקינג גוד קורה פה??? מה לעזעזל פספסתי?

"גברת ויקטוריה" אמר אחד מתלמידי בית הספר. הוא נראה חסון וחמוד מאוד.
"כן אדון רוס" השיבה המנהלת.
"מחכים לך במשרדך" ענה.
"ובכן תודה, הישאר פה אם תרצה ותודה שהעברת לי את ההודעה מהמזכירה" אמרה ויצאה מן החדר.

רוס הסתכל עליי בעיניו המהפנטות, עיניו היו בצבע זהוב, ממש כמו דבש ושיערו שחור חלק, גופו חסון וחיוכו כובש.

"נעים להכיר העלמה פלור, אני רוס" אמר והושיט את ידו.
"נעים מאוד" השבתי בחיוך רחב והושטתי את ידי בחזרה.

ללוקאס היה מבט מאוכזב על פניו.

"טוב…זה נראה כמו תחילת ידידות מופלאה" אמר מר.ד' בעצבות.

היה נראה כי לוקאס ומר דאנקן יודעים במה מדובר.

"הכל טוב?" שאלתי בדאגה.
"הכל מעולה" אמר לוקאס ויצא מן החדר.

מר דאנקן יצא אחריו ורק אני ורוס נשארנו בחדר.

"אפשר לספר לך משהו?" שאל אותי רוס בנימה מובכת.
"בטח" עניתי.
"אני התאהבתי בך מהרגע הראשון שהגעת לכאן, אני יודע שזה פתאומי אבל, תסכימי להיות חברה שלי?" אמר והסמיק.

אהה? אני רוצה להגיד כן כי הוא נראה מתוק מקסים והוא בעל אופי מדהים ומצד שני אני בקושי מכירה אותו, אבל מצד שלישי אני מרגישה כאילו אני מאכזבת פה את לוקאס…למה אני מרגישה כך?

"את מסכימה?" שאל והסתכל עליי בצפייה שהתשובה תהיה חיובית.


תגיות:
רציתי להוסיף:
מקווה שתאהבו, אני יודעת שזוהי לא דרך לסיים ככה פרק...
דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!