ניבירו - פרק הקדמה

וכך מצאתי את עצמי, לוחץ על אח שלי במכונית בדרך אל מצפה הכוכבים המשעמם שככל הנראה ירדים אותי כיוון שבשעות שבהם נצפה בכוכבים אני צריך לישון.
לא מספיק שעד מכתש רמון אין לנו מה לעשות חוץ מלצרוח זה על זה במכונית ולשגע לאבא את השכל עד כדי כך שהוא יבטיח לתת לנו עונש שנחזור הביתה, לא ממש ידעתי מה נעשה.
הדבר היחידי שפיתח אצלי תקוות הייתה העובדה שאם נתנהג יפה נגיע בקיץ לאילת, אז זה הספיק לי בשביל שאני אעשה את הכל לא להפריע לאבי היקר במהלך הנסיעה.
במהלך הדרך הבטתי לשמיים. השמיים היו כחולים, מחוסרי עננים. קרני השמש חדרו דרך החלון החצי פתוח.
"אבא, יואב מרביץ לי!" התלונן אחי הקטן, גל.
"לא אני לא!" מחיתי.
"יואב, אילת בסכנה" אמר לי אבא.
"גל, בוא נעשה ברית" לחשתי לו באוזן.
"לא! אני לא מוכן לשתף איתך פעולה!" צעק גל בכל הכוח. בחיי, הוא מעצבן לפעמים.
"אנחנו נסתובב אחורה ונחזור הביתה!" הזהיר אבא.
"קדימה, בוא נחזור, אין לי כוח לשום מצפה כוכבים" אמרתי.
"נראה לך?!" שאל אבא "שילמנו על המצפה כל כך הרבה כסף, אתה לא יודע להעריך כסף, נכון?"
"ברור שאני מעריך" אמרתי בקול מונוטוני משועמם "אבל אמרתי לכם מראש שאני לא רוצה לצאת לטיול הזה."
"יהיה כייף" הבטיחה לי אמא.
בהיתי בבואה שלי בחלון. "כן" אמרתי לעצמי.