אם תהיי איתי - פרק 8

"מריאן.."
שמעתי מישהו לוחש את שמי.
"מריאן.." שוב הקול חזר על עצמו.
פתחתי את עיניי וראיתי את האדם במסכה "אהה.." קמתי בבהלה ובטעות הבהלתי גם את האדם זאב שקם במהירות מעל מיטתי.
"הערתי אותך כפי שביקשת." הוא השפיל את מבטו.
התנשמתי בכבדות ועצמתי את עיני "אני מצטערת!" השפלתי את מבטי "תודה.." קמתי מהמיטה ולקחתי את התיק שלי "אני מודה לך על שאירחת אותי, כשקיילי תתעורר תמסור לה את תודתי." התקדמתי במהירות לעבר המדרגות בלי להביט לאחור.
"את תחזרי?" הוא אמר לי בעודו יורד באיטיות אחרי.
קפאתי, פחדתי בגלל מה שקרה אתמול, כשראיתי כמעט את הסוף וידעתי שאני משחקת באש "אני אחזור." אמרתי לבסוף ויצאתי מביתו.
חזרתי הביתה והחלפתי בגדים במהירות האפשרית, הכנתי לעצמי את האוכל וראיתי שהשעה רק 6:40.
"למה את ערה עכשיו?" אבי התעורר והסתכל עליי במבט מוזר "למה את כבר לבושה? את צריכה להיות בבית הספר מוקדם?" הוא נראה מבולבל.
"לא, לא.." חייכתי "רציתי להקל עליך ולעזור לך".
הוא חייך "אחח..איזה ילדה מקסימה יש לי." הוא נשק למצחי כמו לילה בת 5 ונכנס לאמבטיה.
כשהגענו לבית הספר השעה הייתה בערך 7:50. נכנסתי לכיתה וראיתי שם את כולם. כרגיל ראיתי את ריקה ו3 הבנים בסוף הכיתה ולא הבנתי מתי הם באים לבית הספר? ואיך הם תמיד נמצאים פה לפניי.
התקדמתי לשולחן שלי ומייק קם מהכיסא "לא זה בסדר, אתה יכול לשבת אם אתה רוצה..אני ישב ליד אן עד שיתחיל השיעור." חייכתי ושמתי את התיק שלי ליד השולחן.
"איך ישנת בלילה?" ריקה פצחה איתי בשיחה, 3 הבנים הסתכלו עליי.
"ישנתי מצויין." חייכתי וניסתי להסתיר את העייפות.
"זה נראה כאילו לא ישנת בכלל.." היא המשיכה.
"בוקר טוב גם לך ריקה." חייכתי והתקדמתי לכיוון שולחנה של אן.
"בוקר טוב.." אן חייכה אליי וחיבקה אותי.
"בוקר טוב.." התפלאתי מאושרה.
"מריאן, אתמול מיירון בא אליי הביתה והביא לי את השרשרת הזאת." היא הצביעה על צווארה ושם נגלתה אליי שרשרת קריסטל בצורת לב שנראתה מצנצנת באופן בלתי רגיל.
"ואוו..זה ממש יפה."
"תודה.." היא נראתה מרוצה.
"תלמידים.." מר אדיסון נכנס לכיתה כמו רוח סערה ושם את הדברים שלו על השולחן "אין לי הרבה זמן..תתיישבו במקומכם מהר בבקשה." הוא נראה נורא.
"קרה משהו?" אחד התלמידים שלא הכרתי שאל אותו.
"כן..שבו ומייד אפרט." הוא הסתכל על כולנו ואני התקדמתי במהירות לעבר מקומי. ג'ייסון אפילו לא הסתכל עליי.
"אז קודם כל בוקר טוב." הוא נאנח "אני צריך לספר לכם משהו לא קל.."
"מה קרה?" מיירון ועוד כמה תלמידים האיצו בו להמשיך.
"כפי שאתה רואים, רינה לא באה לבית הספר כבר כמה ימים.." הוא השפיל את מבטו "אביה היה חולה לוקמיה ולצערי אתמול הוא נפטר.." הוא הסתכל על כל הכיתה שנראתה המומה, גם אני הרגשתי צער גדול על האובדן שלה, חשבתי לעצמי מה היה קורה אם אבי היה עוזב אותי כך? ונתקפתי כאב גדול אף יותר.
"מי שרוצה יוכל לצאת ללוויה שתיערך ב13:00. אני יודע שהיא זקוקה לכם רבותי." לפתע הטלפון שלו צלצל והוא התנצל ויצא מהכיתה.
"ואיי..איזה סרט." אריק הסתובב לעברינו והסתכל על ג'ייסון המופתע "אתה תלך?"
ג'ייסון הסתכל עליו במבט מפחיד מאין כמוהו וענה במהירות "מובן שאלך."
"כן, כך תיארתי לעצמי." אריק הפנה את מבטו אליי "ואת?"
היססתי מעט.
"מריאן?"
"אני אלך." אמרתי לבסוף.
"גם אני אבוא..מסכנה, מה שהיא בטח עברה ולא סיפרה לאף אחד."
"אני שונאת את זה." ריקה הסתובבה לעברינו "אני שונאת לוויות, תמיד כולם בוכים שם ולבושים בשחור."
"מה ציפית שירקדו וישמחו?" הסתכלתי עלייה במבט עצבני.
"לא דיברתי אלייך." היא הרימה את קולה מעט.
"זה לא משנה!" התרגזתי וקמתי מהכיסא שלי "לאבד אב או אם זה אחד הדברים שהכי קשה להתגבר עליהם. אני מבטיחה לך שכל מי שתשאלי כאן יגיד לך שהוא שונא לוויות, ומי אוהב אותם? יש לדעתך מישהו שיכול לשמוח שאדם שהוא אהב כל כך, פתאום נעלם מחייו?"
"מה התנפלת עליי? בסך הכל אמרתי שאני לא אוהבת את זה!" היא הסתכלה עליי במבט עצבני.
"אז אם את לא אוהבת את זה, אל תבואי!" הזזתי את השולחן בעצבים ויצאתי מהכיתה. יצאתי החוצה וראיתי את השמש בשמיים אבל האווירה עדיין הייתה קרירה, הרגשתי את האוויר נושף על פניי והתיישבתי על הספסל שמחוץ למבנה, מסתכלת לעבר השמיים הכחולים הגדולים האלו שלא נגמרים.
"למה התפרצת עליה ככה?" קולו של ג'ייסון נשמע לצידי.
סובבתי את ראשי לכיוונו ולא האמנתי למראה עיניי "מה אתה עושה כאן?" הסתכלתי עליו מבוהלת לחלוטין.
"מר אדיסון ביקש שאחזיר אותך..כרגיל." הוא נאנח.
הפניתי את ראשי לצד השני "תחזור לכיתה, אני תכף אבוא.".
"את מוכנה להסביר לי למה התפרצת ככה על חברה שלי?" הוא היה נשמע עצבני.
השפלתי את מבטי ופחדתי שאבכה, לא רציתי בשום אופן לתת לעצמי לבכות שוב לידו "פעם עשיתי טעות שכמעט עלתה בחיי." נאנחתי "כשאמא שלי נפטרה, הייתי רק בת ארבע וראיתי את כל האנשים בחליפות השחורות וכולם החזיקו מפית נייר וקינחו את אפם ובכו כל כך הרבה. כולם הסתכלו על אימי ובכיים אף התגבר., הרגשתי את הדמעות מציפות את עיני "ראיתי את עיניו האדומות של אבי, אבל הוא לא בכה, לא הסכים לבכות ליידי." נאנחתי פעם נוספת "שאלתי אותו "למה כולם בוכים?" והוא לא ענה. שאלתי אותו "למה אמא לא מתעוררת?" ואבא אמר שהיא רק ישנה, ישנה הרבה זמן." הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מסתכל עליי במבט מופתע "כששאלתי אותו אם היא תתעורר, הוא לא ענה ורק חייך ונשק למצחי. כשסגרו את הארון שלה והורידו אותה לאדמה ראיתי את אבי עוצם את עיניו ומשפיל את מבטו ושאלתי אותו "למה הם שמים את אמא מתחת לאדמה?" הוא אמר שהיא הולכת לישון הרבה זמן ושם יש חושך והיא תירדם טוב יותר." ניגבתי את הדמעות שזלגו על עיניי "בגן שלי הייתה קופסא כזאת שיכלתי להיכנס לתוכה. חפרתי עם חברים מהגן בור באדמה ואמרתי להם שנשחק משחק ושאני יכנס לתוך הבור עם הקופסא והם יסגרו אותי בתוך החול."
"מה??" הוא נראה בשוק לפתע.
"כן.." גיחכתי "נכנסתי לתוך הקופסא והם כיסו אותי עם המכסה שלה וכיסו את זה בחול. אחרי בערך 3 דקות כבר התחלתי להרגיש שנגמר לי האוויר ופחדתי כל כך, ניסיתי לצאת אבל תמיד נכנס חול לתוך הקופסא ולא יכולתי להרים את המכסה. התחלתי לבכות ולצרוח שישחררו אותי והגננת ששמה לב שאני איננה החלה לחפש אותי בכל אזור. עד שלבסוף היא הגיעה אליי. מאז הייתי בטראומה בגלל זה, אין לך מושג כמה בכיתי."
"ניסית להיות כמוה" הוא חייך "היית ילדה קטנה, וזה היה ממש מזמן.".
"אני, מאותו היום, שנאתי את האנשים האלה שבכו, שנאתי את האנשים שקברו אותה ושנאתי את אבי ששיקר לי ואמר שהיא ישנה עד שבשלב מסוים הצלחתי להבין למה הוא עשה את זה."
"התגובה שלה הייתה לא במקום, אבל גם התגובה שלך הייתה טיפה מוגזמת."
"התגובה שלי הייתה מוגזמת כי התגובה שלה הייתה מטומטמת, איך אפשר להגיד "אני שונאת את זה כי כולם בוכים ולבושים בשחור?" היא חברה לכיתה שלה. אני בקושי מכירה אותה ואני רוצה ללכת ולחזק אותה כמה שאפשר" התרגזתי.
"אני יודע, אבל היא לא התכוונה לזה היא אמרה שהיא לא אוהבת להיות שם בגלל האווירה..לא אמרה שהיא לא תבוא.." הוא ניסה להצדיק אותה.
"ג'ייסון..." הסתכלתי עליו במבט מעט עצבני "אל תגן עליה כי היא חברה שלך בסדר?" התרגזתי.
"אני אגן עליה כמה שארצה.."
"בסדר.." אמרתי באנחת עצבות קלה והסטתי את ראשי לצד השני.
"בואי נחזור לכיתה, עומד לפנינו יום לא קל.." הוא הושיט לי את ידו במטרה לעזור לי לקום. אבל אני קמתי מהספסל בלי לגעת בו והתקדמתי כמה שיותר רחוק ממנו, רציתי לשכוח אותו אחת ולתמיד.