האביס |2| חתול ועכבר

מחבר:
תאריך: 03/03/2018
170 צפיות
ז'אנר: סיפורי פנטזיה
3 תגובות
זמן קריאה משוער: 35 דקות

עם כל היכולות המרהיבות של השרפים, היה דבר אחד שאף אחד מהם לא יכל לברוח ממנו; היכולת להרגיש שעמום. היכולת הכה בסיסית הזאת שהיוותה גם מכשול משמעותי עבורם, הותקנה בכל אחד ואחד מהם ואפילו הייתה גורם להשמדה של לא מעט שרפים. למה? טוב, אחרי מחשבה מעמיקה, קל להסיק שזה בגלל שהאל לא רוצה שהשרפים שלו יתעצלו, יעמדו מלכת ולא יעשו את עבודתם. לא, האל רצה שהשרפים שלו ינוחו רק בזמנים מינימליים ביותר ודרושים בלבד. לא פעם ולא פעמיים, שרפים מצאו את עצמם קמים משינה או אף פוסקים מלאכול או לשתות רק כי היו משועממים.
כמובן, היה מדובר בצבאו המושלם של האל – לא היה בו ולו הדופן הקל ביותר. השעמום תמיד דחף את השרפים להתקדם קדימה, לשאוף להשיג יותר, לראות יותר, לשנות ולמלא את לבם ברצון לעזור לאדונם.
עם כל זאת, לא משנה כמה פעמים לופין ראה את האביס בפעולה, הוא מעולם לא מצא את עצמו משועמם. עשרים שנים עברו במעוף, ועדין מצא את עצמו מתבונן בפליאה ברגע שהצליח לתפוס את האביס במבטו, בזמן שזה חמק ממעמקי נשמתו של האדם שלמולו.
הוא ידע שגונגהו לצידו נדרכה, מוכנה להוכיח את עצמה בפניו. היא שירתה לצידו פרק זמן לא קצר, אבל כפי שהיה צריך לעבור מבחנים כל זמן מה כדי להוכיח את הכשירות שלו לתפקיד, לפי התקן אף היא נאלצה להוכיח בדיוק את הדברים האלו. האל מעולם לא הסתפק בשרפים שלא ממלאים את עבודתם נאמנה.
מקצוות עיניו הכתומות שהתמקדו בעיקר בגונגהו, השרף התחקה גם אחרי תנועותיו של המפלץ שבקע לו מגופו הישן של בן האנוש. עוטה את דמות הסיוטים הכי מעוותים של האדם עצמו; מספר גופות אנוש עם ראשים מרוצצים ואיברים כרותים, הפיות שלהם פתוחים לרווחה, חושפים שורות שיניים משויפות ומוכנות לתקיפה. הידיים החצי מחוברות של המפלצות נאחזו בשמיכה ובסדינים ומשכו את עצמן מעלה, מחוץ לגוף המתכווץ מתחתיהן, שלא חש בדבר. הן זחלו החוצה, אחת אחת, דמויות בגודל אנושי, צבעו של עורן הירוק מחלחל למראה ועיניהן חסרות חיים.
החור הענקי והשחור שנפער מבטנו עד לחזהו של האדם החל להיסגר לאיטו בצורה מכנית. אה, כמה מפליא זה היה בעיניו של לופין.
אף אחת מהמפלצות של האביס לא הייתה מודעת לשהותם של לופין או גונגהו בחדר. הן הסתובבו שוב לעבר בן האנוש, ידיהן הרקובות נסגרו מסביב לידיו, רגליו ועורפו, מושכות אותו לעמידה ומוליכות אותו לאט לאט, בכבדות, לעבר הדלת. זה בהחלט היה אביס ברמת טרמה – הראשונה מבין שבעת הדרגות של האביסים, והנחותה ביותר.
האביס היה נחות ללא ספק אם נאלץ לצאת מגופו של בן האנוש כדי לתמרן אותו. חוץ מזה, לופין יכל לראות את הדם האדום נוזל מחתכים פתוחים על גופו של האביס. וטרמה היה הזן היחידי מהאביסים עם דם אדום.
רוב האביסים העדיפו לחדור היישר לתוך נשמתו של האדם ולזהם אותו מבפנים, להפיץ בתוכו חשכה גמורה. אז כמובן, מאחר שהסתבר שהיצור היה כל כך נחות שנאלץ לפעול בצורה הזאת כדי לשלוט בבן האדם, לופין ידע בקלות שהיה מדובר בטרף פשוט למדי.
זה לא מנע מגונגהו להיות רצינית. לפי המבט הנחוש על פניה, לא היה מהסס בעובדה שהיא הייתה מוכנה במאה אחוז לטפל בחזק מהאביסים באותו הרגע.
לופין יכל לראות איך היציבה שלה הייתה מוכנה להחריד על הקרקע; היא נעמדה בפיסוק, ידיה מאוגרפות ומרפקיה מכופפים.
לרגע מצא את עצמו חש בחסרון הפיגיון בידו, לאיך שנהג לסובב אותו במיומנות ולהמתין לתזמון הנכון, שהחור השחור שמקורו בלבו של הפרט ייחתם.
גונגהו עשתה את מה שהוא היה עושה; היא הניחה למפלצות להמשיך בדרכן, כנראה לרצוח את כל משפחתו של בן האנוש.
הן כשלו לאטן, הלכו בכבדות וסחבו את בן האנוש במגושמות. גונגהו הותירה לעצמה להתקרב אליהן ולופין בעקבותיה; ריח של אלכוהול סמיך הכה באפו בבת אחת. הוא המתין, ספר את השניות עד שהחור סוף סוף נסתם והתפוגג לאוויר.
לופין צפה בגונגהו שעה שלקחה עוד כמה צעדים קרובים לעבר בן האנוש, חטפה אותו מידיהן של המפלצות המרקיבות, משכה את ידיו לעברה ושיספה את הורידים שלו באבחה בעזרת הטלפיים שנחבאו בכפפות שלה. היא שמטה אותו, וזה נפל על הרצפה הקרה שעה שהמפלצות התעמעמו ונעלמו לחלל האוויר.
לופין הנהן בינו לבין עצמו. זה לא הפתיע אותו, עם כל הפגמים והטעויות ביצירתה של גונגהו, היא בהחלט הייתה ראויה לתפקיד.

החורף של קליפורניה הקפיא את עצמותיהם של בני האנוש, כרגיל. לופין מצא את עצמו שוב תוהה בדבר הרגשות שהם חשים ומרגישים כשהתבונן בהם מתכווצים מרוב הקור שעה שהתהלכו ברחובות.
השרף התהלך ביניהם, נדחק בין המוני האנשים שיצאו לרחובות בזמן שחזרו להם משעות ארוכות של עבודה מתישה – פשוט מאחר שנאלץ לצאת למספר סידורים – מה שהיה עשוי להיות טעות, לאור כמות האנשים ברחובות.
מאחר שבני ארץ תת לא חשו את הקור כפי שהם הרגישו אותו, או יותר נכון – לא ביטאו את התגובה שלהם לקור באותו אופן, הוא לא נרעד במיוחד. כמובן שגם לשרפים היה קר. אבל אצלם זה היה אחרת – מעין מדקרות של אי נעימות שהאיצו בו למצוא מקום בטמפרטורה הגונה או ללבוש שכבה נוספת.
הוא ידע שהיה ממש קר כשלא יכל להרגיש את ידיו מרוב מדקרות כאב והנשימות שבקעו מפיו הפיקו עננת אדים שהתפזרו להם עם הרוח כל פעם מחדש וחוזר חלילה.
השרף קבר את ידיו בכיסי המעיל השחור שלבש. הוא ידע שהמעיל הזה היה יקר במיוחד ויוצר במקום יוקרתי שכזה כמו צרפת או בריטניה. גונגהו דאגה לקנות לו אותו לפני חמש שנים, כשהחורפים עוד היו ממש קרים ונוקשים והוא עדיין הקפיד להיוותר בשלו, מקפיד שלא להיבלע בין כל בני האנוש בעקשנות מתמדת אך לבסוף נכנע לתוך הנעימות שהביא עמו המעיל. השרפית תמיד טרחה להדגיש את העובדה שזה גורם לו להיראות כמו מלאך המוות וכמה זה שעשע אותה – עוד באג שהיה לה במערכת, באג מיני רבים. אך זה, כמובן, לא העסיק את ראשו של השרף נכון לאותו הרגע.
לא, השרף היה עסוק בהסטת עיניו לפינת הרחוב ברגע שאנרגיה מוזרה מילאה את המקום ההומה. אדם מוזר למראה התקרב לעברו. אדם בעל מראה כה מוזר, שהיה בלתי אפשרי שלא להבין שהוא התאים בשלמות לפרופיל שהוענק לו על ידי הנציב ומאמנו לשעבר של לופין.
בינגו.
השרף כמובן לא יצא מגבולות משרדו לדברים רבים. ישנן סיבות מעטות במיוחד מדוע שרף בדרגת זהוב בודד יצא ממשרד המושל שלו, ועוד ללא גיבוי. אך, ישנם דברים שהוא נאלץ לעשות לבדו. הנציב על היבשת השלישית שמתחתיו שירת לופין פקד עליו ישירות לנהל את המשימה לבדו.
לא היה קל להתעלם ממראהו הייחודי של האדם שהתהלך לעברו; אמנם פניו נראו שגרתיות ממבט ראשון, אבל ממבט שני כבר היה אפשר לראות את שני הלהבים השחורים שקועקעו מתחת לעיניים המלוכסנות קלות שלו, על גבי העור השחום. בנסיבות אחרות, ללא הברק הסגול בעיניים שסימן בקלות את העובדה שהיצור אינו היה בן אנוש שגרתי. כמובן, העובדה שעיניו היו סגולות רמזה בקלות שהיצור היה חוזה – צבע לא אנושי בעיניים שהיה ממקור טבעי תמיד אמר שהיצור המדובר היה מודע לעולמות שמעבר לארץ תת.
בנוסף לכל מראה פניו הבזארי, מצב שיערו היה מוזר גם כן; ספק אפור ספק בעל גוון כסוף
במידת מה, ארוך כל כך שלמרות שאסף אותו עדין נסחף מאחוריו עד שכמעט והגיע עד אחוריו.
הכשף לא ניסה כלל להיבלע בין שאר בני האנוש, כי למרות שצבעו המקורי של עיניו כמובן לא היה נראה בעיניים אנושיות, בגדיו היו בלתי ניתנים להתעלמות; מעל למכנסיים שחורות וקרועות, חולצה שחורה וקולר בעל תליון צלב, הוא עטה מעיל אפור כהה שהשתפל לו עד מעל לברכיו, בעל חגורה לבנה אלכסונית שהתחילה בכתפו האחת ונגמרה במותנו השנייה. המעיל היה כמובן מתוך לבושם הפורמלי של מרב הכשפים, וכמות הקרעים והטלאים בו תמיד סימנו בשבילם בצורה מוזרה את פרק הזמן בו הכשף תפקד תחת תפקידו. המעיל של הכשף המדובר היה בלוי במיוחד למראית עין והחגורה שלו ישנה למראה. לורד הניח שגילו היה ישן בהתאם.
כמובן, היה מדובר בכשף. זה לא היה דבר שהנציב טרח להסביר לו. הוא רק פקד עליו להביא את האדם שפניו היו על המסמכים ושמו היה בפיו; לורד אאורום. שם לא שגרתי. לופין הניח שנשא במקביל שם אנושי כדי להתנהל בין בני האנוש.
הם המשיכו להתהלך זה לעבר זה. לורד, מצידו, בחוסר ידיעה לבאות. כלומר, זה מה שלופין חשב עד שבמפתיע, כשהם היו קרובים זה לזה, הכשף הרים את עיניו ממכשיר הפלאפון שבידיו ונעץ מבט ישיר בלופין, גורם לשרף לעצור במקומו במהירות.
חיוך ענקי נפרש על פניו של הכשף כשתחב את הפלאפון שלו אל כיס פנימי במעילו, עיניו בהקו כשהסיט אותן לעבר לופין. לורד הזיז את ראשו בחדות לשני הצדדים ועצמותיו השמיעו קול "קנאק" כשנע.
אנשים נתקלו בגבו של לופין, סיננו קללה ואז נדחפו והברישו את כתפיו, גורמים לו להרגיש חלחלה. במקביל, אותו דבר קרה עם לורד, שלא העניק יותר מידי תשומת לב למתרחש ברחוב ההומה.
"הנציב, נכון? הוא אמר לך לבוא." הוא פצה את פיו לראשונה וקולו נשמע מבשר רעות. הוא היה רך ועדין, היה אפשר לחשוב שאפילו יותר מידי. לופין היה בטוח שהיה מאחוריו איזה עוקץ כלשהו שאולי האטימות השרפית שלו מנעה ממנו לקלוט כמו שצריך.
היה לקולו טון חתולי בצורה מוזרה כלשהי, ובמחשבה אחורה, לופין הסיק שהאישונים הקטנים מהרגיל גרמו לעיניים של הכשף להיראות חתוליות להחריד.
לופין לא היה בטוח איך להגיב, אז הוא נשאר דומם. ראשו תוהה בדרך הפעולה שינקוט כלפי היצור. הוא נראה די צופן רעות.
לורד הטה את ראשו בשעשוע. "אתה לא יודע איך לדבר?"
"אני יודע." הוא השיב.
"אז התעלמת מהשאלה שלי?"
לופין משך בכתפיו.
"מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?" אכן, קולו של הכשף נשמע מסוכן לחלוטין, ללופין לא היה ספק.
לופין העדיף שלא להגיב. הוא פשוט לקח צעד אחד קטן קדימה ומבלי להזהיר את הכשף ולו לרגע שלח את ידו קדימה ולפת בזרועו באחיזת ברזל.
הכשף, שנותר רגוע, לא המתין ומיהר להקיש באצבעותיו.
ללופין לקחו כמה שניות להבין שהוא השתמש בזמן-חלל; האנשים מסביבו כולם קפאו באחת בעת שהלכו מסביבם. ממש באמצע הדברים הכי קטנים; הצצה חטופה בפלאפון, פיהוק או חיטוט באף. העיניים של רובם נותרו פתוחות וחסרות כל תנועה, כמעט חסרות חיים אם לא היה אפשר לראות את הברק הקטן מאחורי העיניים שלהם. העולם פתאום נראה אחרת; השמים שעטו גוון כחול מוזר הטילו על הכל צל סגלגל חולני ומחזה של עשן סמיך שאפף את הרחוב ברך את פניו של לופין. כשהרים את מבטו, יכל לראות שעיניו של הכשף זהרו בעוצמה.
השרף לא הבין שהיה נוקשה בפני עצמו עד הרגע בו ידו של לורד עלתה על ידו, שתפסה בו ומשכה בחוזקה את זרועו מאחיזתו של לופין, מצליח להשתחרר ממנו בניסיון ראשון.
כמובן, לופין היה שרף. היה קשה להשתמש עליהם בקסמים, ולא כולם היו אפקטיביים במיוחד. למרות שהדבר גרם לגופו לקפוא למספר שניות, הוא ניער את הכישוף מעליו במהירות ושב לנוע בעקבות הכשף, שהחל לחמוק ממנו.
לורד נאנח והוסיף לקחת עוד מספר צעדים אחורה, גופו עובר מבעד לאלה של בני האנוש שקפאו בדרכו, כאילו הם לא עמדו שם כלל. הכשף לא נראה יותר מידי מוטרד מהעובדה שלופין העיף מעליו את הכישוף בקלות. "חשבתי שתקפא גם."
לופין משך בכתפיו פעם נוספת והתחיל להתקדם לעבר הכשף, יכול להרגיש את הכוויה השורפת שעה שהצלקות לגבו נפתחו כדי לתת לכנפיו מקום לצאת. "אני שרף, אחרי הכל."
"יצורים נוראיים." הכשף אמר בצער חסר כל כנות. "אלימים מידי."
ללופין לא הייתה שום תגובה ראויה. אחרי הכל, מחשבותיו של הכשף לא העסיקו אותו יותר מידי; כמובן, הוא היה יצור נטול רגשות. הוא נותר לחלוף לו בין בני האנוש הקפואים במקומם, הולך בעקבותיו של הכשף, שהקפיד לשמור איתו על קשר עין, כנראה למקרה שיחליט לתקוף אותו בהפתעה.
לשרף לא היה ולו צל של ספק שמשהו פתאומי היה עתיד להגיע. הכשף לא נראה כמו מישהו שנופל בקלות, והעובדה שהיה ברק מסוכן בעיניו העיד על זה שמשהו –
הו, כמובן.
עיניו של הכשף בהקו שוב ורגליו נפרדו מהאדמה, גופו נסק במהירות פתאומית לעבר השמיים. השרף, במקביל, הרים הילוך; כנפיו של לופין בקעו מבעד לשכמותיו והוא מיהר אחר השובל הסגול שהכשף הותיר בעקבותיו.
הרוח הכתה בפניו של לופין במעופו, אך הוא נאלץ להגביר את המהירות שלו עוד ועוד בעקבות קצב מעופו המשוגע של הכשף בין הבניינים הגבוהים שבעיר – אבל ברגע שההבנה הכתה בו, הוא עצר באחת באוויר ובהה בכשף שהמשיך במסלולו המקורי והלא הגיוני כלפי מעלה.
המ.
אם לורד היה חזק מספיק בשביל להקפיא את ממד הזמן ולעוף בשמים במהירות כזאת במקביל, הוא כנראה היה יכול להרשות לשגר את עצמו בקלות.
מה שכנראה אמר שלכשף היו תוכניות קצת שונות ממה שלופין תיאר בראשו.
הכשף, שכנראה חש בזה שלופין כבר לא דלק בעקבותיו, נעצר גם כן והסתכל מטה, לעברו. בנקודה הזאת הוא כבר נראה די רחוק, אבל לא מספיק מכדי שלופין לא יוכל לראות אותו כמו שצריך.
"חבל שקלטת מאוחר מידי, שרף." הוא השיב מתחת לאפו עם חיוך אדיב על פניו שלא צפה את הבאות; הכשף שינה בצורה דרסטית במיוחד את כיוון הטיסה שלו וכיוון אותו ישירות לעבר לופין… רק שהמהירות הייתה בערך משולשת מהמהירות המקורית שלו.
לופין לא הספיק למצמץ לפני שהרגיש כבר את הפגיעה. המהירות המפתיעה של השרף הייתה כה עוצמתית שלמרות שלופין הדף אותו מעט, הוא לא הצליח לעצור את המהלומה לחלוטין ומצא את עצמו מוטל אחורנית בחוסר שליטה, גופו של לורד שהוטח קדימה יחד איתו מונע ממנו לבלום.
לצערו או לשמחתו של לופין – זה היה נתון בשאלה – הבניינים היו גבוהים מידי באותו אזור של העיר, והעובדה הזאת גרמה לו לעוף בחוסר שליטה היישר לתוך חלון של בניין משרדים סמוך ולסיים על הרצפה בבליל של איברים יחד עם לורד. הזכוכיות השבורות הותירו חתכים עמוקים וצורבים לאורך כנפיו, גבו, ידיו ואולי אף על גבי ראשו, הכאב המסמא קטע כל חוט של מחשבה קוהרנטית אל מוחו של השרף.
לורד נאנח מעליו כשהזדקף. ראייתו של לופין הייתה מעורפלת קלות מהזעזוע, אבל הוא יכל לראות בקלות שהכשף לא סבל מפציעות קשות למדי.
ידיו של הכשף אחזו בזרועותיו ורגליו ריסנו את אלה של לופין, ודאגו להצמיד אותו אל הרצפה בעוצמה מרשימה. כשראייתו של לופין התחילה לחזור לעצמה, לכמה רגעים הוא מצא את עצמו מתמקד בקולרו של לורד; התליון הכסוף בהק לו בגאון שעה שהשתלשל לו מצווארו. לאחר שסיים לבהות בקולר, הרים את עיניו אל פניו של הכשף ונתקל במבט סגול, קר ומלא בזעם.
"תמסור לנציב משהו אחד, שרף." ברגע שלופין התעשת, הכשף דיבר שוב. הוא התעלם מהשרף המתפתל מתחתיו והסיט את ראשו בטבעיות מדהימה על מנת להתחמק מאחת מכנפיו של לופין, שאיימה להעיף אותו מעליו. אחרי שהתייצב שוב מעל גופו של לופין, דאג לרתק אותו אל הרצפה וגרם לדקירות צורבות להתפשט לאורך גבו וידיו כשחש בזכוכיות שננעצו בגופו חודרות עמוק יותר ויותר. "אני והעוזרים שלי לא עומדים להפסיק להרוס לכם את התוכניות. אני לא יכול לתת לכם להרוג את כל בני האנוש שאביסים משתלטים עליהם, זה יכחיד את המין האנושי."
לופין לא השיב, שוב. לא הייתה לו סיבה לענות לו. קודם כל, לא היה לו שמץ במה מדובר. ושנית כל – הוא לא תכנן לעזוב ללא הכשף, הוא רק נאלץ להמתין שיתיש את עצמו, מאחר שלא תכנן להיפצע עוד בדרך.
התוכנית שלו הייתה בכיוון הנכון כשהכשף סוף כל סוף הסכים לעזוב אותו וקם מעליו, ניגש אל החלון שלופין שבר בצעדים אטיים ואדישים, לא מסכים להסיט את מבטו מכיוונו הכללי של לופין רק למקרה שיפתיע אותו.
כשקם לישיבה בנוקשות, לופין, שהסיט את עיניו ימינה ושמאלה, יכל לראות בקלות שהמשרד היה מלא באנשים קפואים. היה קל להסיק שהכשף התחיל לאבד את האנרגיה שלו – וותיק ככל שהיה, להקפיא אזור שלם בעיר מתנועה היה עשוי להיות יותר מידי לכל אחד.
זאת כנראה, גם הסיבה שהוא נותר במשרד ולא זינק מחוץ לעדן החלון. כשלופין גם הסתכל טוב יותר, הוא כבר יכל לראות איך הנשימה של הכשף הפכה ללא סדירה ושמבעד לבלורית שיערו האפור, שכבה של זיעה התחילה לבצבץ על מצחו למרות הקור המחריד של נובמבר שבקע היישר לתוך החדר מהחלון הפתוח – כלומר, הפרוץ.
אחרי שהסיט את הזכוכיות הצידה משני צידיו, הוא נשען אחורנית, על גבי ידיו. מתעלם מתחושת הזכוכיות שפילחה את גופו ומניח לתהליך ההחלמה לטפל בגופו. עיניו נותרו נעוצות לעברו של הכשף בתהייה לגבי הצעד הבא שלו.
"ככה זה עומד להיגמר?" הוא מצא את עצמו שואל.
"למה אתה מתכוון, ככה?" הכשף מלמל בקול של אדם שרץ מרתון בזה הרגע. הו, לופין ידע שהוא התקרב לסף הכוחות שלו. הכשף ניסה להפחיד אותו עם כשפים גדולים ומפוארים, חבל שהוא לא הסיק לשמור את מרב כוחותיו למאוחר יותר.
"רק באזהרה שאתה זורק לעברי?" הדגיש את השאלה הגדולה שעלתה למוחו. לורד היה מוזר בהחלט ולופין הניח שהוא לא באמת יוכל לעמוד על קנקנו בזמן כה קצר, אבל הייתה לו תחושה שהוא יודע שהכשף מוביל אותו לעבר סוג כלשהו של מלכודת. "זה נשמע מוזר, לא?"
"אני לא כמוכם, שרפים. אנחנו לא הורגים ללא פואנטה." הפטיר, לופין יכל להרגיש סוג של כעס ועלבון שבקע מכיוונו של הכשף.
אבל, הוא ידע שהכשף חש נינוח, הוא ידע שהוא לא ציפה לדבר, בטיפשותו האנושית. אחרי הכל, מתחת לכל המעטה העל-אנושי הסתתר לו בן אדם שחי בין בני האדם וכל מה שעשה היה לחתום בחייו עסקה עם שד.
והוא לא ציפה שכנפיו של לופין ינועו ויעניקו לו בדיוק את התנופה שהיה זקוק כדי להעיף את שניהם אל מחוץ לחלון.
הכשף סינן קללה ונאחז בדש מעילו של לופין כשנפלו במהירות לעבר האספלט. לופין לא ידע אם לנפילתם תהיה השפעה כלשהי על בני האנוש, אבל ממילא הוא היה זקוק ללורד בחיים.
לכן, לא במרחק רב מבני האנוש, לופין הניח לכנפיו להיפרש ומזווית אנכית שינה למאוזנת. הכשף עדין סירב להרפות ממנו כנראה בידיעה שהכוחות שנותרו בו באותו הרגע לא יספיקו כדי למנוע ממנו ליפול באכזריות.
כשהתנגשו הפעם במבנה, זה לא היה חלון שריכך את הנפילה, אלא קיר לבנים חסר כל אמפתיה. לורד נאנק בכאב מנגד לגופו של לופין ולקח נשימה חדה שגרמה ללופין להבין בקלות מה הוא הרגיש.
לכמה רגעים, הם נותרו בשקט. שניהם מתנשמים בכבדות. אבל אז קצוות פיו של הכשף התעקלו לכדי חיוך, זרזיף קטן של דם זלג מזווית פיו ועיטר את פניו באדום. "הנציב לא חשב על משהו אחד."
"ו…מהו?"
"לך הוא אמר להביא אותי בחיים, נכון?" הוא שאל בטון ברוטאלי והרפה מאחיזתו בלופין. כעת, הדבר היחיד שהחזיק אותו באוויר היו הידיים של השרף שמשכו בבגדיו וריתקו אותו למקומו.
הכשף הסיט את מעילו הצידה, מוציא דבר מה מהכיס הפנימי שלו ומסתיר אותו ישירות בשרוולו. "לי לא אכפת להרוג אותך." העיניים שלו בהקו בגאון.
לופין הטה את ראשו, לא יכול להיות פחות מסוקרן או מעוניין לגבי העניין מצד אחד, אבל מצד שני… לראות את הכשף המוזר הזה ככה. זה גרם למוחו להתעורר לפתע, ממש. הוא התעשת על עצמו במהירות, עם זאת. "חשבתי שאתם לא הורגים ללא פואנטה?"
"חד." השיב בגיחוך, אבל עיניו נותרו חסרות כל הומור. "הייתי אומר שיש יוצאים מן הכלל, אבל יש לי יותר מידי סיבות להרוג אותך. באת לקחת אותי, נכון?"
לופין פשוט הסתכל עליו ולא הגיב, כהרגלו. שרפים לא אמורים להרגיש חסרי מילים, אבל הייתה תחושה כזאת שלורד פיזר באוויר, כאילו יש לו מעין החלטה מושלמת לגבי כל דבר שקורה. למרות שלופין היה האחד שהייתה לו היכולת להחליט מה לעשות עם הכשף המותש שהחזיק באוויר, הייתה תחושה כזאת שלורד ידע בדיוק מה עומד לקרות.
לורד נאנח בכבדות. "אתה חייב להתחיל להגיב או שזה פשוט יהיה משעמם."
ולופין לא ידע מה גרם לו בדיוק לעשות את זה, אבל הוא התרחק קלות מלורד, השאיר אותו דבוק לקיר ופשוט הסתכל עליו בפליאה.
הוא לא ידע למה, אבל הכשף גרם לו לחשוב.
לא חשיבה אסטרטגית פשוטה שניתנה לו על ידי האל, אלא החשיבה המעמיקה הזאת שהייתה לו, החשיבה האנושית.
אם הייתה לו היכולת לחוש פחד, השרף ידע שליבו היה מתמלא בו עד שהוא לא יכול לנשום בידיעה גמורה שהכל עשוי להילקח ממנו שוב. שוב הרגיש כאילו הוא נמצא בדרך הרעה, להיות משרת מקולקל לאדונו, להרוס את תדמיתו כשרף מכובד מן השורה.
הוא הרפה באחת מלורד וזה החליק על הרצפה באנקת כאב. ידיו ירדו בחוסר חיים לצד גופו והוא זיכה את לורד רק במבט אחד נוסף לפני שירד לאיטו על האדמה, הניח לכנפיו להיבלע שוב בתוך גבו, הסתובב ופנה משם. מותיר את הכשף המבולבל מאחוריו, על הרצפה.
הסגול על השמים והערפל באוויר נבלעו כלא היו מספר שניות לאחר מכן.
וזהו זה, לכשף כנראה נגמר הקסם.
אבל, היו דברים שלופין לא יכל להרשות לעצמו לעשות. אנושיות מעולם לא באה בחשבון.

גונגהו הייתה שרפית בעלת מראה יוצא דופן – כשנוצרה, האימפריה הסינית הייתה בתאוצה ולכן המראה שלה הושפע מאסיה הרחוקה; פניה עטו את הצורה הסינית האידיאלית, הפנים העגלגלות והאף הסולד, עיניה הורודות – שכל אחת מהן הייתה בגוון אחר של ורוד בגלל טעויות מכניות ביצירה שלה – שתיהן היו מלוכסנות וגדולות. עורה היה שחום במידת מה וגוון שיערה היה שחור לא אחיד ורוצף בצבעים סגולים וורודים שלעולם לא טרחו לתקן מאחר שהייתה אב טיפוס של שורות אחרות, ולכן משמעות שמה הייתה 'ריקנות'. זה היה שם זמני שסימן את זה שהיא פשוט לא חיונית וחסרת תועלת. למרות שהייתה אמורה להגיע להשמדה כמו כל שאר אחיה, גונגהו הפכה את עצמה חיונית במידת מה ונותרה היחידה לשושלת גונגהו שעדין חיה. עם התועלת שלה, לגונגהו היו לעיתים את המעידות שלה. היא לעיתים נכנעה לבאגים שלה והגיעה למצב שהיא פועלת בחוסר היגיון.
לופין לעיתים תהה אם היה עדיף להשמיד אותה בכל מקרה, אבל הניח שהיא הייתה שימושית מספיק.
(עם זאת, כשחשב בשקילת ראש אם צריך להשמיד שרפים אחרים ללא להניד עפעף, הבין לראשונה שהוא נרפא לחלוטין מהבאג שלו עצמו וכמעט ויכל לחוש בהקלה אנושית מחרידה)
הפעם, למען האמת, הוא לא חשב שהיא הייתה מיותרת. לא, הפעם גונגהו עזרה. הודות לקשר החזק שלה עם תרבות אסיה הרחוקה, היא הקריצה משום מקום משחה שברגע שפגשה את עורו של לופין הקלה על כל החבורות מהחלפת המהלומות עם לורד.
לופין נשכב בסרבול על מיטתו והניח לשרפית לעסוק במלאכתה.
כן, לופין אמור לרפא את עצמו, אבל כוחו של שרף מגיע לקצהו בשלב מסוים לפני שהרפואה מתחילה לכלות את הגוף. הוא העדיף להותיר את הפצעים היותר קלים ולשמור את האנרגיה שלו לשלב מאוחר יותר.
הוא אמנם שכב על בטנו, אבל עיניו התחקו אחר תנועותיה העדינות כשאצבעותיה הברישו את כנפיו החבולות, פניה נותרו חתומות כשהתעמקה במלאכתה.
הדממה הייתה טובה לו. לופין חזר להסתכל על הקיר למולו, המעוטר בציורים קדומים ומפורטים וקיבל מראה צהבהב לאור הנרות שגונגהו הדליקה. אבל אז עצם את עיניו, מתרכז בפצעים המחלימים שלו ובבד הסטן מתחת לידיו.
לא נדרשו מילים בין שרפים, לא פקודות, לא הוראות. הדברים הכי פשוטים והגונים באו כמובן מאליו, מחווה פשוטה. גונגהו יכלה להריח את פציעותיו מקילומטרים אז היא כבר ידעה איך לפעול. לופין עקב בעקבות תנועות ידיה הפשוטות. נדרש משהו יותר מזה?
בני האדם, כמובן, היוו דוגמה שפלה לדברים שלופין נטה לעברם. הטעות הנוראה, חטא גן עדן.
לופין עצם את עיניו בתקווה שגונגהו לא תראה דבר מהמחשבות שחוללו בראשו וקיווה שהכל יעלם כשיפקח אותן שוב.


תגיות: , , , , , , , ,

האביס |2| חתול ועכבר
דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (3)

04/03/2018 22:50
Dr_Ellert

אני יודע שהערתי על זה גם פעם קודמת – שוב, הפתיחה אבסטרקטית לי מדיי. יותר מדיי הסברים ודברים שלא קורים באמת. רק… רק הסברים. הייתי שמח לראות קצת יותר פעולה או התפתחות. אם כי ההוק של השורה הראשונה נחמד מאוד.
בנוסף הייתי ממליץ לנקד חלק מהמילים, כי אני לא תמיד בטוח איך לקרוא אותן. כאילו…
גונגהו …. Gongho?
אביס …. Abyss?
טרמה …. Terma?

קצת לא בטוח, זה הכל.

אובר-אול: לדעתי האישית, הפרק יותר מדיי עמוס במידע. עכשיו, זה לא שהוא עמוס במידע של הגיבור (איך הוא מרגיש, איך הוא רואה את העולם [אם כי יש מזה קצת]) זה בעיקר "הנה מה שהגיבור רואה" ואז פסקה עם הסבר. כאילו… אני יכול לחיות בלי לדעת מה קורה, כל עוד יש דגש על התקדמות עלילתית על פני הסבר.
ולרקורד – אני אחד שממש אוהב LORE. אני אפילו חושב שה-LORE שלך באמת מעניין. אבל אני גם רוצה סיפור, וזה מרגיש לי חסר לא פחות.

"מדקרות של אי נעימות" – אהבתי.
חייב לציין שעם פתיחת הפסקה החדשה הבנתי שאני לא כ"כ אוהב את לופין. יכול להיות שזה מכוון, אבל חשבתי שראוי לציין. מזכיר לי קצת את הגיבור מ-"לקסיקון השדים".

"לורד הניח שגילו ישן בהתאם" – לופין הניח אולי?
רגע מה… אז הוא השאיר את הכשף מאחור? אחריי שאנחנו יודעים טוב מאוד שהוא צריך לקחת אותו? איך זה עובד בדיוק? ועל הדרך – הכשף יכול היה להרוג את השרף… אבל רק בסוף החליט שכן? למה, כי השרף "עצבן" אותו? הנה מקום שבו קצת LORE לא היה מזיק.

הסיום נחמד, סוג של פתוח כזה.
הפרק הרגיש לי קצת איטי, ורק באמצע מתחיל הריל-דיל. חבל, כי בלב שלו הסיפור ממש מעניין – כל המידע הזה שזורקים יכול להפוך את המצבים אליהם הדמויות נקלעות להרבה יותר מעניינים… אבל לא כשזה בא על חשבון הקצב. יש כאן קרבות בין שדים למלאכים! זה אפי! LORE צריך למלא את החלל הקטן ולהסביר דברים שהם לא ברורים, ולא פשוט להפוך את הסיפור לאנציקלופדיה.

חוץ מזה היה מגניב, אבל אני עדיין לא בטוח כ"כ איך המלאכים עובדים.

    Angie's shit
    13/03/2018 19:14
    Angie's shit

    אוווווווווווווווקי
    אז קודם כל, תודה רבה על הביקורת! אני מעריכה את זה מאוד, ממש חשוב לי להשתפר ואני שמחה שאתה כל כך נקודתי, כי זה סיפור מאוד חשוב בשבילי:)
    וווווומה שכן, אני מנסה מאוד להסביר… איך העולם הזה עובד, ואני מרגישה כאילו הפרקים האלו הם הפרקים הכי עמוסים מבחינת מידע וכו' בסיפור, ככל שהמידע נכנס יותר טוב לראש של הקורא, ככה הסיפור ממשיך ונהיה קל יותר וככה התיאורים מופשטים יותר וכל הברבורים פשוט לא נמצאים, כי אין צורך בהם. מה שכן, לשמוע שאתה אומר שזה הופך את הסיפור לכבד גורם לי לחשוב, ואני אנסה לקצץ ככל האפשר בתקווה שזה לא ישאיר סימני שאלה:O
    והכוונה הייתה להשאיר שאלה במקום הזה. הסיבה שלופין השאיר אותו באה מהמקום האנושי שלו, והוא לא מחובר אליו בכלל.

    וההסבר היותר מורכב על מלאכים יבוא בהמשך~

Angie's shit
13/03/2018 19:14
Angie's shit

אוווווווווווווווקי
אז קודם כל, תודה רבה על הביקורת! אני מעריכה את זה מאוד, ממש חשוב לי להשתפר ואני שמחה שאתה כל כך נקודתי, כי זה סיפור מאוד חשוב בשבילי:)
וווווומה שכן, אני מנסה מאוד להסביר… איך העולם הזה עובד, ואני מרגישה כאילו הפרקים האלו הם הפרקים הכי עמוסים מבחינת מידע וכו' בסיפור, ככל שהמידע נכנס יותר טוב לראש של הקורא, ככה הסיפור ממשיך ונהיה קל יותר וככה התיאורים מופשטים יותר וכל הברבורים פשוט לא נמצאים, כי אין צורך בהם. מה שכן, לשמוע שאתה אומר שזה הופך את הסיפור לכבד גורם לי לחשוב, ואני אנסה לקצץ ככל האפשר בתקווה שזה לא ישאיר סימני שאלה:O
והכוונה הייתה להשאיר שאלה במקום הזה. הסיבה שלופין השאיר אותו באה מהמקום האנושי שלו, והוא לא מחובר אליו בכלל.

וההסבר היותר מורכב על מלאכים יבוא בהמשך~

סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
והכל סותר 0
מחבר:
תאריך: 17/06/2018
ז'אנר: שירים
נאנו 1
מחבר:
תאריך: 17/06/2018
ז'אנר: מדע בדיוני
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!