הדם שבוורידים - פרק ראשון

הנערה הלבושה בשחור קפצה מהבניין האחד לאחר, נוחתת בדממה כמו חתול.
החושך העלים אותה מעיני האנשים שטיילו לאיטם בחצות, ואפילו העניק לה את ההזדמנות השנייה לנסות את ראיית הלילה שלה.
ניו יורק הייתה שקטה. בכל יום היא הייתה שקטה. מהרגע שהשעון הורה 00:00, 1.1.2073
באותו הרגע יותר ממחצית תושבי אמריקה השליכו את עצמם לכל מקום אפשרי.
המקום ה"פופולארי" ביותר היה הים, כשלרגלם קשורות משקולות במשקל של טון.
המקום שאחריו היה כל מקום, כשחבלי פלסטיק מחוספסים תלויים על צווארם.
המקום האחרון ביותר, היה הפיות.

למרות כל המכשירים והמנגנונים שהמציאו, דבר לא גרם לתושבי אמריקה להפסיק לפחד.
גם לא צבא המגנים, גם לא המחשבים וגדרות האלומיניום.
באותו רגע אמריקה כולה, במיוחד ניו יורק, הפכה לתוהו ובוהו.
כל צעד של נער או נערה, איש או אישה, ילד או ילדה, היה גורר אחריו עוד צעד בהפרש של שבריר שנייה. כל נפש חיה תמיד רצה, וליבה פעם במהירות, מה שהגביר את הלחץ.
רק 90% מכלל האנשים שתמיד יצאו כדי לקנות אוכל, או כדי לאסוף את הדואר, חזרו.
העשרה אחוז האחרים, פשוט נשחטו באכזריות ובעינויים, כשהרוצחים רק רוצים שליבם ימשיך לפעום, כדי שהם ירגישו את הכאב הכואב ביותר.

אותה נערה השייכת לקבוצת המגנים האיצה את רציתה ושלפה את האקדח. "כדאי לך לעצור." סיננה חרישית וכיוונה את האקדח קדימה, אל האוויר שנראה ריק.
בשנייה אחת ירתה באקדח, וניצוץ סגול וכהה הוטח באוויר במרחק של מטרים ספורים ממנה.
"חתיכת.." מלמלה לעצמה והכריחה לשמור את הקללה בבטנה. לאט לאט הדמות החלה להתבהר, יוצאת ממצב ה"לא נראה". איש נאה התגלה מלפניה, מתפתל מכאבים על גג הבניין.
"אמרתי לך לעצור." הוסיפה הנערה.
היא חרקה את שיניה, והאיש הנאה רק המשיך לייבב בכאב. עיניו הכחולות התגלו בבירור בכל פעם שפקח אותן לשבריר שנייה. עורו היה לבן כסיד, ושיערו שחור כפיחם ושפתיו היו כמעט כחולות מהקור ששרר בו.

הנערה שוב נשכה את שפתיה והרימה את ראשה מן האיש והביטה את החלל.
"יוהן, איפה אתה לעזאזל?" אמרה אל תוך חולצתה.
"טיה, תישארי שם. אל תהרגי אותו. חכי עד שהצוות ייקח אותו." אמר קול ברור מתוך האוזנייה שהייתה תפוסה באוזנה.
היא לא רצתה לחכות. היא הביטה בגועל באיש ששכב מולה. נראה שכוחו עומד לחזור אליו.
"אתה מגעיל אותי, אתה יודע את זה? אתה וכל המין המגעיל שלך פשוט מנוולים מגעילים. כולם שונאים אתכם, אתם צריך להיכחד מהעולם הזה. אתם מוטציות מפגרות שחיה יצרה. אז לכו כבר לגיהינום!" הטיחה בו. האיש הביט בה. לא אומר מילה. נראה שהוא מתאפק לא לומר דבר.
"יודע מה? לעזאזל עם החוקים." אמרה טיה. האיש פער את עיניו בבהלה קלה.
בבת אחת טיה הטיחה את ידה הפתוחה אל תוך צווארו של האיש. שום דם לא נזל מהחור הענק שיצרה בו. לאחר כמה שניות שנשמע קול שבר, היא החלה למשוך את השלד מתוך גופו של האיש.
שיערו של האיש החל פתאום לנשור ולהפוך לבן, קמטים רבים החלו להופיע בפניו, ועורו פשוט נזל על ידיו וגופו כולו. לכמה רגעים הוא נראה איש זקן וקשיש, עד שהתהליך המשיך, וכל העור התרקב והחל להעלם, והדבר היחיד שהחל להישאר הייתה רק הגולגולת שלו. העור על פניו שקע והראה את גומות העיניים, האף והשיניים שהחלו להתפורר. זה היה כמו לצפות בתהליך הזדקנות, מוות וריקבון מהיר.
לבסוף, כשסיימה טיה להוציא את כל השלד בשלמותו, הניחה אותו בצד והביטה בהנאה בגולגולת שנשארה. שתי השיניים היחידות שנשארו הכעיסו אותה. רק גרמו להבין שאפילו אחרי מוות היצורים האלה, השיניים עדיין נשארות. בכעס רב היא תפסה באחת השיניים ונסתה למשוך אותה, לשבור אותה מהגולגולת. אך דבר לא עזר. שני הניבים החדים המשיכו להיות לבנים ומקובעים חזק בגולגולת.
לפתע נחת לידה בשקט מופתי אדם הלבוש כמוה. נראה שזה לא הפתיע אותה. "באמת טיה?" שאל. טיה הביטה בו. "אני שונאת אותם, יוהן." אמרה וקמה, משפשפת את ידיה ליצירת חום, ולקחה את השלד וגררה אותו אחריה.

"טיה, אני לא צוחק. זו הפעם השלושים לפחות שאת הורגת אותם. את יודעת שאת צריכה לחכות!" גער בה יוהן כשהיו כבר במעונות המגנים.
"לא אכפת לי שאני צריכה לחכות! זה פשוט מרגיז אותי וגורם לי לרצות לשבור להם את המפרקת, אם זה היה אפשרי." ענתה טיה בכעס ולקחה ספל קפה מהמכונה.
הם היו בחדר האוכל העצום. מעון 14 היה שכון מתחת לאדמה. בנוי ממתכת ומאלומיניום.
חדר האוכל היה צבוע בסגול עמוק ובורק, בתוכו מצוי שולחן גדול ומעגלי בצבע שחור, מולו קופסאות אלומיניום שחורות ששימשו ככיסאות. הבר הארוך שנמשך מקצה קיר אחד עד לקצהו השני הכיל במשך הבוקר ירקות וחלב, בצהריים בשרים ופחמימות, ובערב מוצרי חלב ודברים קלים לעיכול.
"טיה, את לא יכולה לעשות כרצונך בנוגע אליהם. יש כללים ואת צריכה לדבוק בהם." אמר יוהן ואחרי טיה התיישב ליד השולחן המעגלי.
"תשמע יוהן, לא אכפת לי מהכללים. החזירים המנוולים הבני -אתה יודע מה- הרגו את אחותי."
אמרה טיה, מנסה לשמור על איפוק.
"טיה, אני יודע את זה אבל את צריכה לחכו - "
"למה?! הם חיכו?! הם חיכו לפני שמצצו את כל הדם שלה ופוצצו לה את הלב בתוך הגוף?! אם הם לא חיכו אז אני לא רואה סיבה שאני אחכה כדי להרוג אותם!"
טיה קמה מהשולחן ויצאה מחדר האוכל במעלית השקופה. המעלית זהרה לכמה שניות ובשבריר שנייה עפה בעוצמה כלפי מעלה, עוברת דרך התקרה בצורה חלקה.