הדם שבוורידים - פרק שני

טיה הגיעה לחדרה הגדול. מיטה גדולה ונפוחה ממצעים עבים וכריות נוחים מאוד יצאה מתוך הרצפה בלחיצת כפתור האבטחה. "השינה זה הזמן הכי מסוכן.." מלמלה טיה.
את החליפה השחורה שהייתה תלויה על הוו בכניסה לחדר טיה לקחה וזרקה אותה על משענת הכיסא שליד שולחן האלומיניום הגדול.
היא פשטה את בגדיה, והפעילה את החימום. היא נכנסה למיטתה והתכרבלה בין המצעים.
אם יש משהו שערפדים שונאים יותר מאלומיניום, זה עור האדם.
זו הסיבה שהם תמיד מפוצצים את איבריהם בגופם ולא מושכים אותם החוצה.
טיה רצתה לישון, היא הייתה עייפה. אך הרגישה אשמה על זה שהיא אפילו חושבת על ללכת לישון. היא הושיטה יד אל שידת הלילה ופתחה את המגירה. היא הוציאה את התצלום הממוסגר באלומיניום, והביטה בשתי הילדות. אחת בעלת שיער שחור, עיניים זהובות בוהקות. היא הייתה גבוהה לגילה, וחיבקה באושר ילדה גדולה יותר ממנה. שיערה היה בלונדיני ועיניה היו ירוקות ובהירות.
"טיה, קומי." נשמע פתאום מהרמקול הקטן שהוצמד לגב המיטה. טיה התעוררה, שערה סבוך. היא קמה מהמיטה וצעדה על רצפת האלומיניום הצבועה בכחול, ונכנסה לחדר האמבטיה. היא שנאה להתקלח. להרגיש את המים זורמים על גופה, להיחשף ערומה לכל ערפד מזורגג שבוודאי יכול לראות אותה מבעד לקירות. גם העובדה שאחרי מקלחת היא תמיד מרגישה לחות חמה על גופה הרגיזה אותה.
לאחר המקלחת היא לבשה בגדי בית עבים, וירדה לחדר האוכל. כל מעון 14 כבר היה שם.
אך כשטיה נכנסה, השתררה דממה. כל המבטים הופנו אליה.
"ג'ק, הארייט, היום אתם על השמירה. יוהן, ג'ים, אתם מסייעים. האחרים – התפקידים הרגילים שלכם." פקדה טיה ברוגז כשהיא לוקחת ספל קפה. ארבעת האנשים שציינה קמו בחופזה ממקומם ורצו אל המקומות המיועדים להם. האחרים ארגנו מהר את דברים ועזבו את חדר האוכל.
"טיה." אמר יוהן ונעמד מאחוריה. שיערו השחור הוסט על פניו ועיניו הגדולות והחומות דאגו.
"מה אתה רוצה, יוהן?" שאלה בחוסר סבלנות.
"אני צריך אותך רגועה היום. את לא הולכת להרוג אותם. האגֶס יכעס מאוד." אמר יוהן, מנסה לומר זאת באיטיות כדי לא להעיר את הכעס בטיה.
"מה אכפת לי מהאגס? שיקפוץ לי." אמרה טיה ללא פחד, ויוהן בבהלה מהירה סובב אותה אליו וסתם את פיה בכף ידו. ספל הקפה נשמט מידיה של טיה אל הרצפה, וכל הקפה נשפך.
"אני לא צוחק, טיה. האגס אמר שאם תהרגי עוד אחד מהם, את בחוץ."
למילים הללו הייתה משמעות אחת.
'את בחוץ'. משמעותו שטיה כבר לא תשרת בתור מפקדת במעון 14. היא תיזרק לעולם הפתוח. ללא כל הגנה, נשק.
הערפדים פשוט יבואו ויקרעו אותה לגזרים. אחד – אחד.
עיניה נפערו, והיא סטרה בידו של יוהן שכיסתה את פיה, מעיפה אותו ממנה באגרסיביות.
"זאת לא אשמתי, טיה." אמר יוהן כשטיה הלכה מחדר האוכל בעצבים.
היא לא ענתה לו. המשיכה ללכת ברוגז לכיוון המעלית.
יוהן נשף במיאוס, ורץ אליה במהירות. הוא חסם לה את הדרך למעלית.
"תעוף ממני!" אמרה לו.
"טיה, את צריכה לאכול." שינה פתאום את הנושא.
"אני לא רעבה." סיננה.
יוהן שלח אליה מבט מטיל ספק.
"יוהן, אני נשבעת לך, לא כדאי לך להתעסק איתי כשאני כועסת. אתה עובד איתי רק שנתיים. זה לא מספיק, כדי, להכיר אותי." ניסתה טיה לרסן את הכעס שלה.
יוהן עדיין לא זז, ועמד על שלו שטיה תירגע ותאכל ארוחת בוקר.
טיה הביטה בו, ונתנה לכעס שלה להתפרץ.
היא תפסה בזרועותיו של יוהן, מסובבת אותן במאה שמונים מעלות אל גבו. נשמע קול שבר, ויוהן נאנק מכאבים. ברגל ימין בעטה טיה בקרסוליו, וזה התקפל מכאב.
היא שיחררה את ידיו, ליפפה את ידיה סביב מותניו כאשר גבה פונה אל בטנו.
היא הרימה אותו על גבה, משחררת את ידיה ומפילה את יוהן על הרצפה. הוא עצם את עיניו בחוזקה ובכאב.
"אני אשלח עזרה ראשונה." אמרה טיה בקול קודר, והלכה, מותירה את יוהן נאנק מכאבים.
היא רצה בכביש הרטוב מגשם. נעליה רעשו מהחיכוך במים, ודרך המשקפת המיוחדת היא הבחינה ביצור שרץ לפניה. אני אתפוס אותך, חתיכת..
הקללות עליו רצו במוחה.
היא דרכה את אקדחה, וכיוונה אותו קדימה, אך פתאום, הוא נעלם. הערפד נעלם כלא היה. טיה לא יכלה לראות אותו אפילו במשקפת. היא בלמה את עצמה בבת אחת, פעורת עיניים.
"כוח חדש?" שאל אחד הפרופסורים בכנס במעון 14.
"אנחנו עדיין לא יודעים. אנו סבורים שממוטציות רגילות הם פשוט.. הפכו לעוד מוטציות." אמר המרצה.
"אז איך אפשר לתפוס אותם?" שאל עוד פרופסור מהקהל.
"אנחנו צריכים למצוא דרך. אין באפשרותנו להמציא כרגע כלי שיוכל לגרום למגנים שלנו לרוץ במהירות שהם רצים." השיב המדען שעמד ליד המרצה.
"אז תמצאו אותה כבר!" התפרצה טיה מהקהל. "זה לא עוד מכשיר משוכלל שיעביר את זמנם של האנשים. אנחנו לא מנסים להמציא פה אייפדים! אנחנו מנסים למצוא פה דרך איך לעצור את החלאות האלה!"
כל המפקדים, פרופסורים, הביטו בטיה.
"אני מסכים עם דעתך, גברתי המפקדת, אך להמציא מכשיר שכזה לוקח זמן.." ניסה להרגיעה המדען.
"ומה בזמן הזה, שאתם מנסים למצוא דרך, קורה? ליבם של אנשים מתפוצץ, הדם שלהם מתרוקן, והמפלצות האלה רק מתרבים, מתרבים ומתרבים!" טיה הרימה את קולה.
פתאום עוד פרופסורים מהקהל החלו למלמל דברים. חלקם מסכימים עם טיה, חלקם לא. הדיון הזה החל לסעור ולהפוך להמולה.
המדען והמרצה ניסו להרגיע את הקהל ולהסביר בפעם המאה מה שבאפשרותם לעשות, עד שקול עמוק קטע את כל המריבות.
"שקט." קרא הקול. כולם עצרו את שטף הדיבורים, והפנו את פניהם לדלת שעמדה גבוה.
מולה עמד איש חסון, גבוה. לבוש חליפת אלומיניום יקרה שדמתה לטוקסידו שחור. מאחוריו עמדו ארבעה שומרי ראש.
האיש צעד במורד המדרגות, באיטיות, משאיר רושם על כל הקהל.
כולם התיישבו, והשתתקו.
"אני רוצה לראות." פקד על המרצה.
המרצה הנהן וסימן לאחד המתמחים שעזר לו להביא דבר כלשהו.
לאחר כמה שניות נכנס דלת דלתות מתכת מכל אלומיניום, שתוכנו אדום.
אך במבט שני... הוא לא היה לגמרי אדום.
"זה אדוני, הוא ערפד שהמפקד טוד הארי תפס לפני יומיים. ככול הנראה הוא לא מצויד ב- "כוח החדש" " אמר המדען.
לפתע, מתוך החלון השקוף הקטן צף לו שלד. על הגולגולת היו רק שתי שיניים. חדות.
זה אומנם היה שלד, אך המראה היה מפחיד.
הוא הניע את גולגולתו לצדדים באיטיות, בוחן את כל הקהל. שקעי עיניו נעצו מבט על כל אחד ואחד. עד כמה שזה נשמע הדבר הכי לא הגיוני.