המסע למארינדיאה פרק 13 ~ספיישל~ (פרק ארוך במיוחד!)

וכמו שסבתא הבטיחה, בתוך הקופסא מצאתי, מטאטא פצפון שכנראה הכינו לבובה, דף ריק, ספר כשפים עבה במיוחד, ותיבת תכשיטים בצבע ירוק בהיר. לקחתי את הקופסא בידי, וירדתי אל ג'רדי ומריסה שחיכו לי בחנות הקטנה. "חזרת!" קידם ג'רדי את פניי. "מתברר שכן...." עניתי לו באדישות. "טוב... נו מה מצאת שם?" שאל והתקרב לעברי. " מצאתי את הקופסא הזו וכמה דברים מסבתא." עניתי לג'רדי. "אהה....." אמר. ואז פנה אל מריסה ושאל "מריסה, יהיו לך פה דברים למכשף הראשי של המלכה?" שאל בהתנשאות, ניחשתי שכנראה בזמן בו הייתי למעלה, הם הכירו. " אתה צוחק עלי?!?!?!" שאלה מריסה ופרצה בצחוק מתגלגל. " זאת חנות של דבריי קסם!" אמרה. "נו נערי, מה אתה צריך?" שאלה. "אני צריך כל מה שקוסם מתחיל צריך." השיב לה ג'רדי. "טוב, בואו אחריי" אמרה. ג'רדי הלך אחריי ואני הלכתי בעקבותיו.
היא נתנה לו, גלימה (ואני מציינת, הגלימה נראתה כמו חלוק שחור מוזר...), שרביט, ספר קסמים, מטפחת, ועוד כל כך הרבה דברים עד שאני כבר הפסקתי ללכת אחריהם, וסתם התיישבתי על שטיח. ישבתי וחשבתי, חשבתי על ג'רדי, על מריסה, על המכתב של סבתא, ועל כל המקרים, אני לא האמנתי שבפחות משבוע חי השתנו עד ללא היכר. ישבתי וחשבתי, ולפתע, הרגשתי שאני לא יושבת על הקרקע, אלא מרחפת באוויר, הסתכלתי אל מעבר לשטיח, וראיתי שאני חמישה מטרים מעל לאדמה. נבהלתי, אחזתי בשטיח ולחשתי לו : "תעצור, תעצור, רד למטה!". אך השטיח לא הקשיב. "הצילו" צעקתי אל עבר החנות, מריסה וג'רדי בהו בי בתמיהה. אך לפתע מריסה רצה אל מדף ולקחה נייר צהבהב וקטן, היא זרקה אותו אליי. טפסתי, והחלתי לקרוא בקול רם את המילות הראשונות, ואז הן החלו לזרום מפי, כאילו זאת לא שפה מוזרה ומשורבטת, אלא שפת האם שלי. דיברתי לאט וברור, והשטיח ירד למטה, לאט, לאט. כשהשטיח נחת לו בנחת על ריצפת החנות ג'רדי ומריסה רצו אליי בדאגה "את בסדר?" שאל אותי ג'רדי, "איך הצלחת להעיף אותו? כבר שנים הוא שוכב בחנות ולא זז!" אמרה מריסה בפליאה. " לא יודעת איך הצלחתי להעיף אותו, פשוט ישבתי ולפתע הוא התרומם!" אמרתי אני מתאוששת. "טוב, אני חושבת שעלינו ללכת?" אמרתי לג'רדי. "כן" ענה בפשטות. יצאנו מהחנות לעבר ביתו של אדון קורדינגייל. הרוח החורפית נשבה בקרירות האופיינית לה, והלכנו לנו בשקט, לפתע עץ אלון גדול שצמח בגינת הבית שלידו עברנו החל להתנדנד, העץ החזיק את הבית ולכן התנדנדותו הייתה מסוכנת. לפתע ג'רדי נזרק עליי, והעץ נפל סנטימטרים ספורים לידינו. אבנים מהבית המתפורר החלו ליפול כמו גשם, וג'רדי הגן עליי. לאחר ש"מפולת האבנים" נפסקה ג'רדי ואני קמנו, והמשכנו ללכת. בדרך ראיתי שרגלו של ג'רדי פצועה ומדממת, וגבו שרוט ומדומם, אך הוא לא התלונן, לא יילל ולא יבב, הוא היה אמיץ ולא הראה שמץ של כאב.

הגענו לביתו של אדון קורדינגייל, הרמתי את ידי כדי לדפוק, אך הרגשתי בכאב. "אייי!!!!!" רציתי לצעוק, אבל לא צעקתי, שמרתי את זה בתוכי, כדי לא לפגוע בג'רדי. הרמתי את היד השנייה, ודפקתי. "מי שם?" שמעתי קול שואל " אני קטרינה, באתי לפגוש את אדון קורדינגייל!" השבתי. הדלת נפתחה, ומאחוריה עמדה אישה נמוכה ושמנמנה, עם חיוך על הפנים. ברגע שראתה את ג'רדי נבהלה, והכניסה אותנו מהר ככל האפשר לבית. "שבו לכם בסלון, אני תכף באה, עם אדון קורדינגייל!" אמרה. התיישבנו ואז מול האח החמימה, ואז פתאום ג'רדי התעלף. "אה! הוא התעלף! מישהו הצילו!" צעקתי בבהלה. גבר גבוה ואלגנטי, והאישה ירדו מהר במדרגות לעברי וג'רדי המעולף. "ג'ינה! הביאי מהר את הערכה שלי!" צעק הגבר. "כן, כבר מביאה!" אמרה ורצה לה. בנתיים האיש פנה אלי, "את בטח קטרינה?" שאל "כן!" עניתי "אני אדון קורדינגייל, קטרינה, תקשיבי לי, אני אצטרך לרפא אותך קודם ורק אחר כך את חברך, משום שאם אני אטפל בך לפניו, הטיפול בו יהיה אכותי יותר!, מכיוון שבפצעייך קל יותר לטפל, ופצעיו קשים יותר, ואת מאבדת דם מלכותי, שאם תאבדי אותו כל היצורים הקסומים ירגישו בכך! ואם בך נטפל קודם תאבדי פחות מהדם, ושאר היצורים לא יהיו בסכנה. אם אני אטפל בך קודם, אז כל היצורים ירגישו בטוב, ורק אחר כך אטפל בו, בטיפול איכותי וטוב!" אמר לי אדון קורדינגייל. "טוב..." אמרתי לו. הוא חבש את ידי, ואמר שזה רק נקע. לאחר מכן עבר לטפל בג'רדי שכל חולצתו הייתה ספוגה בדם ושינתה את צבעה, מלבן לאדום.