זיכרון של כפור ואבק (משחקי השמדה 3) פרקים 8+9

מחבר:
תאריך: 14/05/2018
65 צפיות
ז'אנר: סיפורי פנטזיה
2 תגובות
זמן קריאה משוער: 31 דקות

#ג'ון#

ג'ון נשא את מבטו מזרחה. השמש זרחה. אך לא האירה- אלא הייתה ככתם לבן בשמיים האדומים, טוב- לפחות חלק מהשמיים היו אדומים. כעת כבר פיסות גדולות מהשמיים חזרו להיות בהירות, והן היו כחולות.
הדרקונים הם דבר רע. חשב. וחייבים לשים להם קץ.
"לאן נשים את פעמינו?" שאל חרש את תיאודור.
"נתחלק לשתי קבוצות. קבוצה אחת תצא לקורוות'ר, להחזיר את השלטון, והקבוצה השנייה
תסרוק את הוטריקליס, כדי למצוא את ניקולס."
ג'ון הנהן. התוכנית של תיאודור הייתה תוכנית טובה.
ג'ון עלה על החומה יחד עם תיאודור.
"צבא הממלכות המאוחדות!" קרא תיאודור בקול. "החלטנו להתחלק לשתי קבוצות!" השלים אותו ג'ון.
"קבוצה אחת, אותה אני אוביל, תצא אל קורוות'ר, שם, נפיל את שלטון הדרקונים." אמר תיאודור.
"הקבוצה השנייה- תלך בעקבותיי. אנחנו נסרוק את ממלכת הוטריקליס, נהפוך כל אבן עד שנמצא את ניקולס." הוסיף ג'ון.
"אנחנו נהרוג את ניקולס?" שאלה אליזבת בחשש. –"אם יהיה צורך בכך."
לוחמי הארמון, צ'או מינג, קלרה, הורמאן, טרה וליאורון יצאו יחד עם ג'ון אל הוטריקליס.
התושבים, לוחמי המחתרת, ליאון, אליזבת ואלכסנדר יצאו עם תיאודור אל קורוות'ר.
הקבוצה של ג'ון התקבצה. "איפשהו, כאן בממלכה הזאת, נמצא ניקולס. אנחנו צריכים למצוא אותו."
"כמה ימים המסע הזה יכול לקחת?" שאל הורמאן.
"אני לא יכול לדעת בוודאות. אנחנו יכולים למצוא אותו בתוך יום, אבל אולי נמצא אותו רק בעוד שבוע…" אמר ג'ון.
"מה נעשה לו כשנמצא אותו?"
"ננסה להחזיר אותו למה שהיה קודם, אם הוא יסרב, נהרוג אותו."
הקבוצה יצאה למסע. הכתמים הכחולים בשמים החלו להתרחב. השמש עברה באחד מהכתמים. הכל זהר לפתע בצהוב.
השמש הופיעה שוב בצבעה הרגיל, והוטריקליס נראתה שוב כפי שנראתה פעם.
אך השמש המשיכה במסלולה וחזרה לשמים האדומים, שם, חזרה להיות כתם לבן בשמים.. אך התקווה בלבבות כולם נשארה כשהייתה. כולם קיוו שהשמש תעבור דרך כתם כחול פעם נוספת… תחילה, בדקו בכפר מסביב לארמון- בו גרו אנשי הממלכה.
בתוך הבתים לא נותרו עוד אנשים. כולם יצאו יחד עם תיאודור אל קורוות'ר ברגע זה.
חיילי הארמון התפזרו בכפר, פותחים דלתות ומחפשים.
"הוד מעלתך" שני חיילים יצאו מבית פשוט והחזיקו בידיהם דמות מכוסה ברדס שחור. הם פנו אל ג'ון. "אתה מכיר אותה?"
ג'ון הביט טוב.
"אמא?" טרה שאלה בפליאה.
"זאת אמא שלך?" שאל צ'או מינג.
טרה הנהנה, למרות שאולי טעתה, מפני שקשה היה לראות את פנייה של הדמות מתחת לברדס.
"טרה".. הדמות שלחה יד שברירית ומקומטת אל טרה. "זאת באמת את?"
מטיליה, אמה של טרה הסירה את הברדס מעל
ראשה, וחשפה פנים מקומטות, מבחילות.
טרה לא ידעה בדיוק בת כמה הייתה אמה, אבל היא הסיקה שיכלה לחיות יותר זמן מאשר אנשים רגילים.
"מה שלום אחיך הגדול?" שאלה מטיליה.
טרה נמלאה עצב. מאז הייתה תינוקת, אחיה הגדול, שמר עלייה. הוא היה בן שמונה עשרה אז.
כאשר הגיעה לגיל שתים עשרה, היה בן עשרים ותשע, זה היה הגיל בו גילה שהוא יהפוך להיות לוחם לב.
אמם גרה רחוק מהם, והיא עזרה לגרש את שליטי הדרקונים מהארץ, מבלי לדעת שאחד מהם היה בנה.
במהלך שנות הגלות, עזב את שליטי הדרקונים יחד עם שאר לוחמי הלב שהיו, והם התגוררו במערה בודדה.
טרה נשארה לבדה.
"מה איתו?" שאלה מטיליה.
"הוא.. לוחם לב." אמרה טרה.
ג'ון הביט מהצד, מבין רק חלק מהשיחה שלהן. כאשר מטיליה פרצה בבכי, ניגש וניחם אותה.
"מה אתה חושב שצריך לעשות איתה?" שאלה טרה.
"ניקח אותה אתנו." אמר ג'ון.
טרה הנהנה.
זה היה המעשה הנכון לעשות.
הם המשיכו במסעם – אל תוך היער. היער, היה עצום.
הם פילסו את דרכם בין העצים העבותים; אז נשמעה היללה..

יללות נשמעו מיער הוטריקליס. "פגשת הירקליון?" גארי לא האמין.
"כן. הוא ניסה לתקוף את הורמאן. אבל אבא שלי הציל אותו. ואז הכניס אותו לכלא." אמר ג'ון.
"אל תדאג ג'ון. אנחנו עוד נחלץ אותו."
"אני מקווה שאתה צודק."
"אנחנו נתגייס כולנו. עד אחרון הבוגדים. נתכנן מבצע חילוץ מהכלא." אמר גארי. "אבל התוכנית לא נגמרת כאן. נציע לכל אסיר שנמצא בכלא להצטרף לבוגדים. מי שיסרב- יומת במקום."
"אתה מדבר פה על רצח." אמר ג'ון.
"זו הדרך בה פעלנו מאז ומתמיד."
"אני מעולם לא רצחתי."
לאחר שתיקה ממושכת, גארי דיבר. "ובכן, לכל דבר יש פעם ראשונה"…

גופו קפא. הוא נעצר באחת. ידיו רעדו. הוא שמע את היללה הזאת מקרוב רק פעם אחת בחייו.
הוא הצטמרר.
אלו לא היו נביחות של זאב. זה חייב להיות הירקליון.
ג'ון נזכר במראה האימתני של ההירקליון שראה. גופו היה גדול, זרועותיו היו חזקות משל זאב. ועיניו.. בעיניו ייכל ג'ון לראות את הצימאון לדם.
"ג'ון?"
הוא לא שמע את הקריאה.
הוא לא שמע דבר. הצמרמורת לא עזבה את גופו. "ג'ון!"
דבר אחד הוא כן שמע. יללה נוספת. קרובה יותר.
"מה זה?" הייתה זו ליאורון.
"זה הירקליון!" מישהו צעק.
ג'ון הביט מולו. בין העצים, עמד יצור גדול, פרוותו אפורה, אך מלאה בכתמים אדומים, שג'ון זיהה כדם.
למרות המרחק הרב בין השניים, ג'ון הריח את הבל פיו המסריח.
"ג'ון…" הוא שמע לבסוף.
"אל תדאגי ליאורון." הוא אמר. "הכל יהיה בסדר"…
ידו הונחה על נדן חרבו.
הוא שלף אותה לאט. היצור העצום נהם.
אז, שררה שתיקה ביער. ג'ון חיכה, אוחז את חרבו בחוזקה.
אז- היצור זינק.
"תיזהר!" צעקה ליאורון בבהלה.
ג'ון הניף את חרבו. ההירקליון תפס את הלהב בשיניו.
ג'ון ניסה למשוך את החרב, ללא הצלחה.
משום מקום- קלרה הנחיתה את חרבה על צווארו של היצור.
ג'ון משך פעם נוספת את חרבו, והיא השתחררה. היצור פלט גרגור של כאב, בעוד דם אוזל בכמויות מגופו.
"וואו." לא היו בפיו של ג'ון עוד מילים להגיד לקלרה. "וואו"…

"מי אתה;"
האדם הזקן שיפד את השומר בכניסה לארמון. הוא פתח בסערה את דלתות האלון הכבדות.
הוא צעד פנימה.
"סליחה, אישי הזקן, אינך אמור להיות פה.." אמר שומר נוסף.
"תתרגלו לכך שיש מלך חדש מהיום." אמר האיש. "היכן נמצא גאוראדון? מצאו אותו ואמרו לו לגשת אל אולם הכס."
החיילים שעמדו סביבו לא נעו.
הזקן הניף את ידו באוויר. אחד החיילים תפס את גרונו בשתי ידיו, משמיע קולות של חנק.
"שחרר אותו! אנחנו נקרא לגאוראדון!" זעקו אחדים מהשומרים.
אך הזקן לא פסק.
השומר המשיך להיחנק. "בב..קשה.. שחרר.. אות;"
הזק הוריד את ידו בבת אחת. השומר נפל על הקרקע.
הזקן ניגש אליו. הוא שלף מבין כיסי גלימותיו שק עור.
מתוכו שלף חופן קשקשי דרקון.
"מה אתה עושה…?" מלמל השומר.
בידו השנייה, כישף את השומר כך שפיו יהיה פתוח לרווחה.
הוא פיזר את הקשקשים אל תוך פיו של השומר-
שבלע אותם.
"מה שמך, נערי?"
"אייד."
"אייד…" גלגל הזקן את השם על לשונו. "ובכן אייד, אני שמח לבשר לך, שהצטרפת לצבא הדרקונים."

"לאן מתקדמים מכאן?" שאלה ליאורון.
"צריך לחשוב לאן ניקולס הלך." אמר ג'ון.
"ובכן, אתה מכיר אותו יותר טוב מכולנו." אמרה אחותו.
היא צדקה, כמובן. כאשר היו ילדים היו מבלים המון יחד. הם דיברו הרבה, והפכו לחברים כמעט הכי טובים.
"כשנפגשנו איתו הוא רצה לגלות דברים חדשים על גורלו.. אז ייעצתי לו ללכת להרי הנביאים. אבל משם הוא המשיך למקום מסוים.. איפה שהוא הפך להיות שליט דרקונים.. ואז הוא חזר לפה ובא להוטריקליס." אמר ג'ון, מנתח את הפרטים. "הוא יכול ללכת שוב אל הרי הנביאים." האופציה הייתה יכולה להיות הגיונית.
"מה יש לו לחפש שם פעם נוספת?"
זה נכון.. מה הוא יכול לעשות פעם נוספת אצל הנביאים?
אבל עדיין! ג'ון הרגיש שניקולס הלך לשם.
"אני לא יודע. אבל יש לי הרגשה שהוא שם." אמר ג'ון.
"הרגשה?" צעק אחד החיילים. "הרגשה?! אנחנו –
אמורים לצעוד דרך עמק החשכה בגלל ההרגשה שלך?!"
"אני צריך להזכיר לכם עם מי אתם מדברים?!" צעק פתאום הורמאן. "אתם מדברים עם המלך העתידי של הוטריקליס!"
"הוא בגד בממלכה!" צעק אחד החיילים.
"בדיוק כמוך, רג'ינלד! אתה היית אחד הבוגדים!"
שתיקה מביכה.
"אתם עומדים לעקוב אחרי, ג'ון, לא משנה אם הוא הולך רק לפי תחושה!" הורמאן לא הפסיק לצעוק.
ליאורון צעדה ליד הורמאן וג'ון. "אנחנו צריכים לעבוד ביחד, כדי למצוא את ניקולס וכדי להציל את הממלכות!"
"בשביל שיהיה שלום בארץ!" זאת הייתה קלרה. אף היא צעדה קדימה.
"כעת אתם תחליטו!" צעקה טרה שצעדה אף היא עם אמה ליד החבורה.
צ'או מינג בא אף הוא. "אתם יכולים לבוא אתנו, להציל את הממלכות.. ואתם יכולים לעזוב, ולתת לצבא הדרקונים ללכת!"
נשמעו מלמולים בין החיילים. אז, כולם עזבו באחת.
כולם, מלבד חמישה חיילים.
"חמישה חיילים?" מלמל ג'ון.
"כולם עזבו!"
"אנחנו אתכם". אמר רג'ינלד, אחד מחמשת החיילים שנשארו.
אחד החיילים הנוספים חבש קסדה. איש לא ייכל לראות מי זה.
החייל הוריד את הקסדה. "אנחנו נילחם אתכם. עד הסוף."
"מה? מה את עושה פה?!" צעק הורמאן. "מריאן!"
זאת הייתה אהובתו של הורמאן.
"אתה שלחת אוותי למלחמה מול המורדים. הגעתי לחצר, התאחדתם לצבא אחד, ויצאתי אתכם." היא אמרה.
"אני שלחתי אותך כי לא ידעתי שזאת את! את חבשת קסדה!"
"זה לא משנה עכשיו! אני נשארת כאן."
"את רוצה להציל את הארץ שלנו?" שאל הורמאן.
מריאן הנהנה.
"כמו כולנו.." מלמל ג'ון.

"רג'ינלד? אתה מסכים?" שאל גארי.
"הכל כדי להגדיל את הצבא שלנו. ולהציל את הורמאן." השיב רג'ינלד.
ג'ון לא ייכל להאמין. הוא עומד להילחם בפעם הראשונה לצד הבוגדים.
להרוג.
הוא באמת רוצה לעשות את זה? –הוא באמת לא ידע.
מצד אחד- הוא רצה להציל את מנהיגו, את חברו, הורמאן, ולנקום באביו.
מצד שני- הוא לא יכול להרוג את מי שיסרב להצטרף אליהם!
"ג'ון?"
הגיע התור שלו להחליט אם להצטרף, או לא. הוא היה האחרון שעדיין לא החליט. הוא ביקש להיות זה שיחליט אחרון.
"אני יכול לקבל עוד זמן לחשוב?" שאל.
"לא. אנחנו יוצאים עכשיו אל הכלא." אמר גארי.
ג'ון חשב. תחשוב טוב. הזהיר אותו קול במוחו. אל תהיה פזי; "אצא אתכם." אמר, מבלי להקשיב לקול שבראשו.
גארי חייך. "אם כך.." אמר. "רבותיי, אנחנו יוצאים אל הכלא!"

החבורה הקטנה והמצומצמת צעדה בשטחי הפרא של הוטריקליס.
שטחים עצומים ומרהיבים של שדות, הרים ובתים מבודדים.
פה ושם נראו נהרות ונחלים שהתאחדו בסופו של דבר לכדי נהר אחד, שנשפך ממפל עצום ומרהיב.
הכתמים הכחולים הלכו והתרחבו.
השמש עברה דרך אחד החורים פעם נוספת. הכל נצבע באור בהיר ויפה.
הם המשיכו לצעוד. הם לא נעצרו אף לרגע קט בשביל מנוחה.
אם ימשיכו לצעוד בקצב הזה, יגיעו אל עמק החשכה לפני רדת הלילה.
בסופו של דבר, יחצו את עמק החשכה, יגיעו אל הרי הנביאים וימצאו את ניקולס.
המלחמה מתקרבת אל סופה.
כך הם כולם חשבו. אך כמה טעו… היא רק מתחילה…

#ניקולס#

העולם הסתובב סביב ראשו של ניקולס. בחילה תקפה אותו, והוא ניסה לדכא את רצונו להקיא. הוא ידע כעת הכל: אחותו נמצאת בעולם בו הוא עצמו נמצא, האדם הזקן הוא בעצם זה שגרם לו לבלוע קשקשי דרקון, גאוראדון הוא אחיו הגדול, חברו ג'ון וכל האנשים שאתו, מחפשים אחריו ברצון להרוג אותו- כל זה, היה כעת במוחו של ניקולס.
אבל דבר אחד בלט מעל שאר הדברים שקרא כעת- לוריין בסכנה.
"אתה בסדר? שאל אותו ניק.
לקח לניקולס זמן עד שהנהן. "אני בסדר, אבל אחותי בצרה."
הוא לא עומד לתת לאחותו למות. הוא חייב למצוא אותה.
-אבל היכן היא נמצאת?
"אתה מתכוון לחפש אותה?" שאל ניק.
שוב, ניקולס הנהן. "אצא מיד לדרכי. לא אתעכב בשביל שום דבר."
-"ניקולס, העולם שבו אני חי הוא עצום, איך תדע שהיא בכלל נמצאת באותה עיר?, באותה ארץ?"
ניקולס חשב. "שנינו עברנו דרך אותו חור תולעת. כלומר מן הסתם הגענו לאותו מקום, מה שאומר שהיא לא יכלה להתרחק יותר מדי."
ניקולס צץ באמצע כביש. הוא ניסה להיזכר מה ראה ליד. כל מני בתים גבוהים, חנויות, שהזכירו מאוד את הדוכנים בשוקי קורוות'ר, אבל ניקולס לא זיהה לעומק מה כל דבר סימל או מה היה בכל דבר.
הוא זיהה רק ספר. תמונה של ספר הייתה מודבקת על קיר של בניין גדול. כאשר ניקולס צץ בכביש, הוא מיהר להציץ דרך דלת הזכוכית וראה שם ספרים.
לוריין אהבה ספרים יותר ממנו. אבל השאלה היא אם לשם היא נלקחה. ניקולס קרא שוב את הדפים שסיפרו על לוריין:
סביבה וסביב לואיסר היו המון מדפי ספרים.
ניקולס חייך. הם עומדים להתאחד מחדש. הוא
פנה אל עבר ניק. "היה שלום ניק."
-"אתה משוגע אם אתה חושב שאתה עוזב בלעדי." אמר ניק. "אני בא איתך, אני רוצה לראות כיצד הסיפור יתפתח. אני גם צריך להמשיך את הספר לפי מה שקורה לך וללוריין."
ניקולס הנהן. "טוב ויפה." אמר.
מה יהיה הלאה? מה יקרה לאחר שימצא את אחותו ויציל אותה? הוא עוד היה צריך להתייעץ עם ניק, לראות אם יוכל להסיר את הקשקשים מעל ליבו…
ניק פתח את הדלת ואפשר לניקולס לעבור.
ניקולס צמצם את עיניו כאשר נחשף לאור המסנוור…

"הספר הזה".. אמר ניקולס. "אבי לא נותן לי לקרוא בו…"
אמו, אליזבת, ישבה לידו על מיטת הנסיך. "לפעמים, אביך עושה מעשים שאולי נראים לך מוזרים, או מעצבנים.. אבל הוא עושה את זה כדי לשמור עליך!"
"לשמור עליי מפני מה?"
"ובכן.. ישנם הרבה דברים שאנחנו דואגים שלא תדע עליהם, שלא תתקרב אליהם.."
"אז, למה היה את הספר הזה בספריית הארמון מלכתחילה אם אסור לי להתקרב אליו?" שאל ניקולס.
"ישנם עוד אנשים בארמון, שרוצים לקרוא את
הספר.." אמרה אמו.
"אז למה הוא היה מכוסה באבק? אם משתמשים
בו אז הוא אמור להיות נקי…"
אמו שתקה.
לבסוף היא דיברה: "עזוב את הספר. אל תתקרב אליו יותר."
"אבל";
"אתה מקשיב לי?!" צעקה אליזבת. "התרחק מהספר הזה." קולה התרכך באחת "לילה טוב ניקולס."
הרצון שלו לפתוח את הספר לא נעלם. הוא רק הלך וגדל עם כל יום שעבר…

"ספרייה". אמר ניק. "אתה בטוח?"
ניקולס הנהן. "היו שם המון מדפי ספרים, את זה אני יודע בוודאות."
"אני מבין." אמר ניק. "אני יודע על איזו ספרייה אתה מדבר. בוא אחריי".
ניקולס מיהר בעקבותיו. העיר הייתה גדולה ורועשת. המון אנשים היו שם, ומכוניות.
כמובן שניקולס לא ידע מהן מכוניות.
"מה אלו הדברים האלה?" שאל ניקולס והצביע על אחת המכוניות.
ניק בהה במכונית- לא מבין את השאלה, ואז צחק. "אלה? אלה הן מכוניות."
"מה זה מכוניות?" שאל.
"אלו הם כלים המשמשים את בני האדם למעבר מהיר ממקום למקום."
"כמו כרכרות מחוברות לסוסים?" שאל ניקולס.
"מה?" צחק ניק, ואז נזכר שחברו הגיע מאחת מארצות הפנטזיה הללו שבהן יש בני מלוכה שיושבים בכרכרות שמובלות על ידי סוסים. "כן… משהו כזה.. רק מהיר יותר. הרבה יותר…"
"הוא גם יותר מהיר מדרקון?" שאל ניקולס.
"דרקון?" ניק היה מופתע. "זה תלוי"…
"תלוי במה?"
"אם הדרקון הוא זקן".. אמר ניק.
"דרקון צעיר יחסית." אמר ניקולס, לא יודע בוודאות מה גילו של קרח.
"כן. דרקון כזה מהיר יותר ממכונית."
אישה שהלכה לידם ברחוב העיפה מבט על בגדיו של ניקולס. היא נדהמה.
"למה היא מסתכלת עליי?" לחש ניקולס.
"אנשים כאן, לא רגילים ללבוש הזה.. אנחנו מתלבשים טיפה… שונה."
ניקולס הנהן.
"אנחנו מתקרבים לספרייה." אמר ניק.
הוא עומד לפגוש שוב את אחותו. הוא עומד להציל אותה.
לשמור עליה מפני כל סכנה. הוא צחק. זה בדיוק מה שהיא אמרה לו, פעם.

"לא אתן לאף אחד לפגוע בך יותר! אני אשמור עליך מפני כל סכנה!" הכריזה לוריין בשצף – קצף.
ניקולס צחק, ונאנח בכאב.
הצחוק הכאיב לו- גופו היה מכוסה פצעים, סימנים כחולים ושריטות, כאשר צחק, נתקף כולו
כאבים.
הוא הלך מכות עם אחד הבריונים, בנם של לורדים מנופחים, כמו הרבה לורדים בקורוות'ר.
הוא חזר לארמון, מלא פצעים. הוא היה הנסיך, ועדיין התנהגו אליו בזלזול.
"למה הרביצו לך?" שאלה לוריין.
"דיברתי על חדי – קרן." אמר ניקולס. "ראיתי ציור של חד – קרן פעם… בעיניי זה הדבר היפה ביותר בעולם. אז אמרתי את זה, והם צחקו עליי. הם אמרו שחדי – קרן הם לא אמתיים, ושאני צריך להתבגר."

הספרייה.
בניין גבוה, עם מדבקה של ספר שדבוקה לקיר המזרחי שלו.
"כן. זאת הספרייה." אמר ניקולס בהחלטיות.
ניק הנהן. "אם כך, בוא וניכנס."
הם צעדו במעלה המדרגות המובילות אל הכניסה. הדלת נפתחה מעצמה.
"מה זה?" ניקולס נדהם. "איזשהו סוג של קסם?"
ניק החל לצחוק, אך מיד השתתק. הספרנית הביטה בו במבט מאיים.
"אין כאן קסמים! זאת דלת אוטומטית! היא נפתחת בכל פעם שהיא מרגישה בעזרת החיישנים שלה שאדם מתקרב."
"למה אתה מדבר בשקט?" שאל ניקולס בקול.
"ששש!"
ניקולס הביט בספרנית.
"זאת ספרייה!" אמר ניק. "צריך לשמור על השקט!"

"גאוראדון!" אמר הזקן.
"כן, אדוני?"
"קח גליל קלף, וכתוב הודעה לשאר לוחמי הלב. אנו זקוקים להם. שיבואו לכאן."
גאוראדון הנהן. "בשמחה, אדוני."
גאוראדון רשם את ההודעה, חיבר אותה לרגלו של עורב שחור, שהביט בו במבט חודר, ואז נפנף בכנפיו ויצא לדרכו.
גאוראדון רצה את הכס. הוא ידע שהוא אמור לשבת כעת שם. להיות המלך.
הוא בנם הבכור של המלך והמלכה של קורוות'ר. לא ניקולס.
הוא עוד ינקום בו. הוא עוד ינקום בכולם…

"הספרייה מאוד גדולה!" אמר ניקולס בהשתאות. ניק חייך. "כן…"
"כבר עברנו את רובה?" שאל ניקולס.
"אנחנו התחלנו לחפש לפני שלוש דקות. רוב הספרייה עוד לפנינו."
הם הגיעו לאגף ספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני. שם, בפינה חשוכה, ישב בכיסא נער, בגילם של ניקולס.
הנער הביט בניקולס.
"אתה מחפש את אחותך." אמר.
גופו של ניקולס נתקף צמרמורת. הקול הזה היה –
מוכר לו, אך מעולם לא שמע אותו בעבר.
"כן." אמר ניקולס.
הנער חייך. "אני ראיתי אותה לא מזמן. היא הלכה ליד גבר משונה, הוא שידר לי אווירה רעה."
ניקולס ידע שהנער צודק. הוא ראה דרך הספר שהיה עם לוריין מישהו.
"אני מקבל את ההצעה לעזרה."
הנער קם והושיט את ידו בפני ניקולס. "נעים מאוד לפגוש אותך סוף כל סוף באמת, ניקולס."
"איך אתה…"
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע"…
ניקולס הביט בעיניו של הבחור. הוא ידע שהוא קשור אליו איכשהו, אך לא ידע איך.
"אני גם יודע," פתח הנער "שאתה מסתובב עם הנער הזה כי אתה חושב שהוא יכול לרפא את לבך."
הנער צדק בהכל.
"נכון." אמר ניקולס. "אתה יודע אם הוא באמת יכול?"
הנער חייך. "זה תלוי".
"במה?"
הנער השתתק. שתיקה שררה שם למשך מספר שניות. "אתה מרגיש שהוא יכול?"
ניקולס הסיט את מבטו אל ניק, שנראה נבוך מכל הסיטואציה.
"לא". אמר לבסוף ניקולס, לאחר שפעל בקסמו על ניק. "הוא לא יכול."
הנער חייך. "הוא אומנם אוחז בספר, אבל הוא לא
יצר אותו. ניק, אתה מעוניין לספר לנו איך השגת את הספר?"
ניק שתק למספר שניות. "הספר הזה צץ במרכז הבית שלי, כמו משום מקום!"
"אני מניח שאתם רוצים לגלות למה הספר הופיע שם." אמר הנער.
"אנחנו מקשיבים." אמר ניקולס.
"הספר, הוא תוצר של התערבות שקרתה לפני כחודשיים." אמר הנער. "הייתי חייב ליצור ספר פנטזיה תוך חודשיים, ולתת אותו לארבעים אנשים, שיגידו מה הם חושבים עליו. כך אנצח בהתערבות."
"אתה כתבת את הספר?"
"במו ידי." הנער חייך.
"הצילו!"
נשמעה צעקה מהמשך המסדרון.
"זאת לוריין!" קרא ניקולס ויצא בריצה. הוא חייב להציל אותה.
"לוריין!" הוא קרא. "אני בא להציל אותך!"
לבסוף הגיע אל סוף המסדרון.
"הוא אמר שלא אפגע!" צעקה לוריין. יד גברית הצמידה אותה לקיר.
"לואיסר דאסט הוא לא אני."
לוריין התחילה להשמיע קולות חניקה.
"עזוב אותה!" צעק ניקולס וזינק על הגבר שחנק אותה.
"ניקולס! אתה כאן!" לוריין קראה בשמחה.
ניקולס לא ייכל לענות לה. הוא היה חייב להרוג –
את הגבר.
הוא נתן לו אגרוף בפנים.
"תהרוג אותו ניקולס!" לוריין קראה. ניק והנער הגיעו.
ניק הצטרף לקרב גם הוא. הנער נשאר בצד.
ניק וניקולס הצמידו את הבחור לקיר. הוא התעצבן, והעיף ממנו את הנערים.
הוא ריתק אותם לקרקע.
מספר ספרניות הגיעו. ברגע שראו מה קורה שם, הן מיהרו בריצה לכיוון ממנו באו.
"תעזוב… אות.. אותי.." ניקולס נחנק.
הנער הקיש באצבעותיו פעם אחת. הגבר הרפה מהנערים, העביר את ידיו על גרונו, ולחץ.
הוא השמיע קול חנק, ונפל מת על הקרקע.
הנער הקיש פעמיים. חור תולעת נפער ברצפה. "לוריין, את באה?" שאל ניקולס.
לוריין חייכה, הנהנה ומיהרה אל אחיה.
"תודה לך;"
"ינון." אמר הנער. "שמי ינון."
ניקולס הנהן. "ינון."
הוא ואחותו קפצו דרך החור, לפני שכל העולם התהפך סביבם, הם ראו אותו קורץ קריצה אחת קטנה…




זיכרון של כפור ואבק (משחקי השמדה 3) פרקים 8+9
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים
Facebook Twitter Google Email

תגובות (2)

19/05/2018 22:17
Dr_Ellert

אהבתי את הקטע עם הזקן, היה מגניב.

תן לי להבין – בספריות של קורוות'ר לא צריך לשמור על שקט?

אני מבין שאתה אוהב לשבור את הקיר הרביעי בסיפור שלך? יותר נכון, גילית את הקסם של שבירת הקיר הרביעי?

יש בפרק כמה בעיות בעריכה, חוץ מזה היה נחמד. לא כ"כ אהבתי את הפתיחה, מצאתי אותה קצת "נגררת" כזה. ת'כלס רק החלק של ניקולס היה מעניין, סורי.

    20/05/2018 10:03
    ינון9999

    תודה על הביקורת (למרות שאני די בטוח שנמאס לך לראות את המילים האלה אחרי כל פרק)…

    זכותך המלאה לא לאהוב כל פרק בספר שלי, זה קרה לי בכל ספר שקראתי עד היום, פרקים שלא כל כך הלהיבו אותי…
    חג שמח!:)

סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
ארץ הבלונים הקסומה 0
מחבר:
תאריך: 25/05/2018
ז'אנר: תחרות סיפורים
עתה 0
מחבר:
תאריך: 25/05/2018
ז'אנר: שירים
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!