כנפיים שחורות - פרק 12

'אין סיכויי שהוא עדיין שם...' חשבתי והמשכתי לרוץ.
הגעתי לגינה רטובה לגמריי.
"דיוויד?" שאלתי וחיפשתי אותו בעניי.
הלכתי לכיוון הברזיה.
תמונתו מדמם הדהדה בראשי.
"אני מקווה שהוא מרגיש יותר טוב..." אמרתי לעצמי.
הגשם המשיך לטפטף.
"איחרת" שמעתי את קולו האדיש מצידי.
הוא נישען על אחד מהעמודים שהחזיקו את הביתן הקטן של המגלשה. הוא כניראה עמד שם כדי לא להירטב.
"א-אני מצטערת..." אמרתי.
שתיקה.
שמעו רק את טיפות הגשם כשהן נגעו במתקני הפלסטיק.
"קר לך?" הוא לא סובב את מבטו לכיווני.
"לא" אמרתי ומיד אחר כך התעטשתי.
הוא החל ללכת לכיווני.
כל צעד וצעד שלו גרם ללב שלי לפעום יותר חזק.
הוא הוריד את הג'קט שלו והושיט לי אותו.
"קחי"
הסמקתי.
"לא... זה בסדר-"
התעטשתי שוב.
הוא נעמד קרוב אלי, הניח את הג'קט על גבי וחזר בחזרה למקום שעמד, מתחת לביתן של המגלשה.
הוא התיישב כשהוא נשען על אחד העמודים.
הלכתי אחריו והתיישבתי על הריצפה ליידו.
עוד פעם שתיקה.
"רצית להגיד לי משהו?" שברתי אותה.
הוא לא ענה.
"דיוויד?" הסתכלתי עליו.
בין חולצת הטריקו השחורה שלו לבין הג'ינס שלו נדחסה סכין.
"למה אתה צריך את זה?" שאלתי.
"כדי להרוג אותך" הוא ענה בפשטות.
"אה..." חטפתי את הסכין שלו. "מילים אחרונות זואי?" חיכיתי את קולו.
הוא העלה חיוך קטן.
"אז אתה יכול לחייך!" התפלאתי וקירבתי את ראשי אליו.
"אני לא" החיוך ירד מפרצופו ועניו התבוננו בי ברצינות.
התבוננתי בסכין.
זאת הייתה אותה הסכין מהיום ההוא. היום שהוא איים עלי איתה.
אותיות אדומות היו חרוטות עליה.
"האהבה תנצח את השינאה..." הקראתי.
"לא!" הוא קם ממקומו במהירות וסתם את פי.
הסכין נעלמה.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צעק עליי התבונן על הדמות שהתווצרה.
ידו עדיין הייתה על פי ולא יכולתי לדבר.
ממולנו הופיע שטן עם כנפיים שחורות וגדולות, קרניים על ראשו וזנב ארוך שקודקודו שפיצי.
הוא היה קירח, אך מקודקוד ראשו יצא קוקו ארוך, עם שיער שחור בוהק.
העניים שלו היו אדומות ועישוניו היו דקים, כמו של חתול.
הוא היה בלי חולצה, אך הוא לבש חצאית ארוכה ושחורה שכיסתה את כפות רגליו.
השטן הרים אותי מהריצפה דרך צווארי, כשהוא חונק אותי, והדביק אותי לעמוד.
"א-א-..." נחנקתי.
"דיוויד תשתנה ותהרוג אותה" הוא אמר בקול עבה ואדיש.
"האהבה תנצח את השינאה" דיוויד שלח.
מיד אחרי שדיויד אמר את זה השטן נהפך בחזרה לסכין ואני נפלתי על הריצפה ולקחתי נשימה כבדה.
"מהר" דיוויד הרים אותי מהריצפה. "הם יודעים שאת פה" הוא תפס את כתפיי והסתכל עלי במבט רציני.
"מי?"
"אין זמן" הוא תפס ביידי והחל לרוץ.
הגשם רק הלך והתחזק מרגע לרגע.
רצתי אחריו כשהוא לא עוזב את כף ידי.
"ממי אנחנו בורחים?!"
הוא לא ענה.
"דיוויד!" צעקתי.
הוא המשיך לשתוק.
סובבתי את מבטי אחורה.
אחרינו רצו חמישה אנשים. לא הצלחתי לראות את פרצופם או את גופם בגלל החושך.
"מי אלה?" סובבתי את מבטי בחזרה.
דיוויד ניתר ניתור קטן וכנפיו הופיעו כשהן קורעות את חולצתו.
עפנו לתוך החורשה.
הוא עף מהר מדי וכל הענפים של העצים הגבוהים פגעו בי.
"דיוויד, תאט!!" צעקתי.
לבסוף ידי החליקה בגלל הגשם.
נפלתי אחורה עד שגבי פגע בריצפה.
הרגשתי כאב.
הרגשתי כאב עצום.
סגרתי את עניי בחוזקה.
רציתי שהכל יהיה רק חלום.
אבל זה לא היה.
פתחתי אותן.
מעליי ראיתי במטושטש את דיוויד נלחם עם חרבו בחמשת האנשים שרדפו אחרינו.
הם נפלו אחד אחרי השני על הריצפה.
לבסוף הוא הופיע מעליי.
"שקט" הוא לחש והרים אותי.
עדיין הייתי קצת מטושטשת ונתתי לו לסחוב אותי אחריו.
הוא הצמיד אותי לאחד העצים והתקרב אליי.
"מה את-"
"שש" הוא השתיק אותי.
גופי נגע בגופו.
היינו כל-כך קרובים והלב שלי פעם בחוזקה.
הסמקתי, אך הוא נישאר אדיש כמו תמיד.
"איפה הם?!" נשמעה צעקה מהצד השני של העץ.
"הריח נעלם. הם כניראה ברחו לכיוון השני" מישהו השיב לו.
"מהר!" קולותיהם נשמעו מרחוק.
דיוויד התרחק ממני.
"זה היה בגלל הריח" הוא סובב את מבטו. "הם יכולים להריח מלאכים"
"הם? מי זה הם?" שאלתי.
הוא לא ענה.
"דיוויד מי זה 'הם'?!"
הוא סתם את פי והסתכל אחורה.
לפתע מישהו משך אותי מכתפיי בחוזקה וקשר את ידי.
שני אנשים הופיעו מאחורי דיוויד והפילו אותו על ברכיו כשהם אוחזים בידו.
טוב הם לא ניראו כל כך כמו אנשים רגילים.
היו להם כנפיים שחורות, קרניים מחודדות וזנב.
אני לא מבינה איך לא ראיתי את זה אז...
ראשו של דיוויד היה מורכן לריצפה אבל עיניו התבוננו בי.
הבחור שקשר את ידי הרים אותי על כתפו כמו מטען.
הם הרימו את דיוויד מהריצפה באלימות, קשרו את ידיו והחלו ללכת כשהוא אחריהם.
אחרי כמה זמן של הליכה בחורשה ובגשם, הבחור הוריד אותי מגבו ונעמדתי על האדמה.
לפנינו היה שער שחור.
"מי אתם?" שאלתי.
"זואי שקט" דיוויד שלח.
"מה אתם רוצים ממני?!"
"תשמרי על הפה שלך" אחד הוציא את חרבו.
"זאת לא המטרה שלך" דיוויד אמר ובכך עצר אותו מלפגוע בי.
הוא הסתובב לכיוונו של דיוויד.
"אתה יודע מה המלך הולך לצוות עליך. חשבתי להקל עליך. ברור שאתה לא מסוגל לעשות את זה"
"אתה לא האחד" דיוויד אמר.
לפתע השער החל להיפתח מעצמו.
"תיכנסו!" הבחור הכניס את חרבו בחזרה לנדן שלה.
כולנו עברנו בתוך השער.
"אין... מצב" עניי נפערו.