משחקי השמדה- פרק 3

מחבר:
תאריך: 14/11/2017
47 צפיות
ז'אנר: סיפורי פנטזיה
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 13 דקות

#הורמאן#

השמש שקעה לה לאיטה בים הגדול החוצה בין ממלכת הוטריקליס לבין ממלכת קורוות'ר, צובעת את הים ואת ההרים הגבוהים מסביב באור כתום סגלגל.
בממלכת הוטריקליס היה חם כמו תמיד, גם בשעת בין- הערביים הזאת. לורד הורמאן הביט מתוך מקדש האלים הקדוש (בית התפילה של ממלכת הוטריקליס) על השמש הנעלמת לאיטה בים.
קול צעדים החזיר ניער את הלורד הורמאן
מהרהוריו.
הורמאן הסתובב וראה את חברי מועצת הבוגדים מתיישבים במקומותיהם. מביטים בו, מחכים שיתחיל את השיחה.
"חברי היקרים, היום, קרה דבר נורא. איבדתי את יד- ימיני גארי." אמר לורד הורמאן. קולות של תדהמה נשמעו בקרב אנשי המועצה. "הוא היה על ספינת המלוכה של המשפחה המלכותית של קורוות'ר, כדי להתנקש במלך ובמלכה. אך הוא נתפס, ושומר ראשו של המלך הרג אותו." סיים לורד הורמאן את דבריו.
"זה לא מקובל עלינו!" שאג אחד מהבוגדים.
היה זה ג'ון וואן. מי שהיה אמור להיות יורש העצר של הוטריקליס. ג'ון גורש לפני שנה מהארמון מפני ששיתף פעולה עם הבוגדים, ונשלח לגלויות. ג'ון רק ביצע משימה אחת שהטילו עליו הבוגדים: גניבה. אחרי שגורש, לקח אותו לורד הורמאן, מנהיג הבוגדים תחת חסותו.
"מה אפשר לעשות לדעתכם?" שאל לורד הורמאן.
"נהרוג את המלך והמלכה, ונשלוט בממלכה!" שאג אחד החיילים.
"נכון" אמר הורמאן. "זו אופציה. טובה מאוד. מחר עם שחר, נתגנב ונהרוג את המלך והמלכה! ג'ון, אתה מוכן להסביר לנו איך נוכל להתגנב בבקשה?"
-"יש כניסה דרך המרתפים. איש לא הולך אל המרתפים" אמר ג'ון. "נוכל להתגנב אל אולם הישיבות של אבי, וכשכל הנוכחים יצאו, נהרוג אותו." הוא אמר.
"ומה בדבר אמך המלכה?" שאל הורמאן.
"נוכל להרוג אותה בזמן ארוחת הערב. היא אוהבת לסעוד לבד" הסביר ג'ון.
"מעולה" אמר הורמאן. "אז מחר באותה שעה, נפגשים כולנו במרתפי הממלכה!"
החיילים הנהנו.
"אתם עדיין פה?" שאל הורמאן. "צאו מפה! תשאירו אותי לבד!" החיילים יצאו אחד אחרי השני, אחרון יצא ג'ון, הביט בהורמאן, והסתלק. הורמאן הביט שוב לים. השמש, כבר שקעה, והשאירה את הים חשוך…

* * *

למחרת היום, נפגשו כל חברי המועצה בכניסה למרתפי הארמון הגדול. כשהיה בדרך, לורד הורמאן ראה את ארמון הוטריקליס בפעם הראשונה. צריחים מפוארים בעלי כיפות זהובות קישטו את פינות הארמון, חומה גבוהה ומרשימה הקיפה את הטירה הקסומה. צריח אחד גדול התנשא גבוה מעל שאר הצריחים, שומרים נראו הולכים לאורך החומות, והורמאן חשב בראשו: 'עוד מעט כל זה יהיה שלי'!
ג'ון הוביל את החבורה אל תוך הארמון. עוברים בשקט, הורגים כל משרת שבדרך, התקדמו הבוגדים אל חדר הישיבות של המלך תיאון. המלך ויועציו ישבו באולם ודיברו ביניהם.
הורמאן הקשיב לשיחה.
"דרקונים?" שאל אחד היועצים. "כאן? בארצנו?"
-"אצלנו ואצל קורוות'ר" אמר יועץ אחר. "ראיתי בעצמי דרקון אחד!"
הוא אמר.
"מספרים שהוא בקע מתוך הקרח בים החוצה בינינו לבין קורוות'ר" אמר תיאון המלך.
"מה אפשר לעשות?" שאל יועץ אחר. "אנחנו בסכנה גדולה!"
"תירגעו, העובדה שהדרקונים חזרו, לא אומרת שאיתם באו גם שליטי הדרקונים האיומים" אמר תיאון. "אומרים שהם נעלמו מהעולם כבר מזמן!" הוא אמר.
"כך גם אמרו על הדרקונים! אך הנה הם חזרו!" אמר היועץ הראשון.
-"עד שלא תהיה הוכחה לכך ששליטי הדרקונים חזרו גם הם, אין סיבה לפחד. תודה לכם, אנחנו סיימנו להיום" אמר תיאון.
היועצים יצאו מהחדר. תיאון סידר את גלילי הקלף שעליהם כתב את הדיונים בערימה, והתכוון לצאת, כששמע רעש מהכניסה לחדר. תיאון מיהר אל היציאה ובדק מה יש שם. לא היה שם אף אחד.
כשהסתובב תיאון ראה את בנו הבכור ג'ון, עומד מולו. "אתה" אמר תיאון.
-"הרבה זמן עבר, אבא" אמר ג'ון.
"אל תקרא לי כך ג'ון. אתה בגדת בי. בי ובכל הממלכה. ממש כמו חבריך הבוגדים." אמר תיאון.
"רציתי לדבר איתך בנוגע אליהם" אמר ג'ון. "הם פה" הוא אמר.
תיאון לא הספיק להסתובב כשהורמאן תקע סכין בגרונו של תיאון. הדם הנשפך מסביבו, הפך לשלולית אדומה באמצע הארמון.
עכשיו, נשארה רק המלכה…

* * *

השמש החלה לשקוע, כשהמלכה סופיה התיישבה לאכול את ארוחת הערב.
הורמאן פלט אנחת רווחה. סוף- כל סוף התיישבה לאכול. הם נאלצו לחכות ארבע שעות עד שסופיה הואילה בטובה לשבת לאכול.
סופיה אכלה בשקט את ארוחת הערב שלה שכללה חזיר מבושל, סלט ירקות, לחם ודג.
האור היחיד בחדר היה אור השמש השוקעת לאיטה במערב. לפתע, צל כיסה את האור. המלכה הביטה למעלה. בנה הבכור, ג'ון, עמד שם.
"ג'ון?" היא שאלה. "חזרת אלי?"
"לא בדיוק" אמר ג'ון.
"מה אתה עושה פה?" שאלה סופיה.
"רציתי לדבר איתך על משהו שעומד לקרות בקרוב בממלכה"
"ספר לי" התעניינה סופיה. "מה עומד לקרות?"
"מהפכה," אמר ג'ון. "חבורת הבוגדים עומדים לחולל מהפכה. והצעד הראשון שלנו היה, להרוג אותך ואת אבא"
"איפה תיאון?" שאלה סופיה.
"כבר איננו" אמר ג'ון. "וגם את"
חרב עברה לאורך גרונה של המלכה סופיה, וראשה הכרות נפל על הרצפה, יוצר שלולית דם על הרצפה, בדומה למלך תיאון.

מישהו רץ שם, במעבר החשוך של המסדרון.
שניים. שני אנשים. צעירים כנראה.
"רוץ אחריהם!" צעק הורמאן על ג'ון. ג'ון פתח במרדף אחר השניים. הם יצאו מהארמון והחלו לרוץ ברחבי הבתים של הממלכה. לא נותר כעת כל זכר מהשמש, פרט לאור כתום עמום שנשאר מהשקיעה. שאר השמים לבשו צבע סגול כהה.
השניים נכנסו ליער. ג'ון זינק עליהם והסיר את הברדסים מראשיהם. "ליאורון? אלכסנדר?" שאל ג'ון המום ממראה אחותו ליאורון ואחיו אלכסנדר.
-"שלום לך ג'ון" אמרו שני האחים התאומים, נימה קלה של בוז נשמעה בקולותיהם.
"אשחרר אתכם! רוצו! אחרת גורלכם יהיה דומה לגורלם של אמא ואבא" אמר ג'ון.
"מה קרה להם?" שאלו שני האחים התאומים.
"לא ידעתם?" שאל ג'ון, המום. "ההורים שלנו מתים" הוא אמר.
מבטי זוועה עברו בפניהם של התאומים, ואז התפשטה על פניהם ארשת כעס. "זה היית אתה נכון? אתה והבוגדים שלך!" הם אמרו בכעס.
"כן" הוא אמר בצער. "זה הייתי אני".
אלכסנדר שלף את חרבו, חרב ארוכה, נדנה
שזור זהב, וכיוון את חרבו אל ג'ון, אולם אחותו, ליאורון, סימנה לו להחזיר את החרב למקומה.
"תשחרר אותו, שירוץ, אחרת גורלו יהיה דומה לגורלם של אמא ואבא" היא אמרה, בנימת בוז.
ג'ון החל לרוץ בחזרה אל הארמון.
מתחיל להבין, שלקח חלק ברצח של הוריו.
מזועזע, הוא נכנס בשער הארמון, חושב איך יסביר להורמאן, שנכשל במשימתו…
* * *
הורמאן ישב על כס המלכות העשוי זהב, מתענג על הרגע. ג'ון נכנס לאולם מתנשם ומתנשף.
"אני מקווה שיש בפיך חדשות טובות." אמר הורמאן.
"נמלטו. שניהם" אמר ג'ון, מנסה להסדיר את נשימתו ללא הצלחה. "יש לי בקשה ממך"
"אתה סתם בוגד פשוט. אתה לא יכול לבקש משהו מהמנהיג!" אמר הורמאן.
"אני עדיין יורש העצר של הממלכה הזאת" אמר ג'ון. "אני דורש את המלוכה"
"אתה לא הולך לקבל שום דבר!" אמר הורמאן. "אם תמשיך ככה, הדבר היחיד שתקבל הוא מוות!" אמר הורמאן.
"אני דורש את המלוכה!" ג'ון שלף את חרבו.
"עם הגישה הזאת תגיע רק לפגישה עם התליין שלנו!" אמר הורמאן, כעסו נשמע עכשיו בבירור בקולו.
"אם אין לי את הכס, מצדי להיפגש עם התליין." אמר ג'ון.
"אז זה מה שיהיה!"

* * *
מספר שעות לאחר מכן…

השמש החלה לזרוח.
קול תופים נשמע. החיילים של הארמון עמדו בלי נוע והביטו אך ורק בג'ון. כל אנשי הממלכה עמדו בכיכר, מביטים, לחוצים.
הורמאן עלה על הבמה. "התכנסנו כאן היום, כדי לציין שני דברים: הראשון: אתמול, נרצחו המלך והמלכה" הוא אמר.
כל אנשי הממלכה החסירו פעימה באחת. קולות לחשושים נשמעו פה – ושם. "אני אחליף אותם" אמר הורמאן. מבטי כעס ניצתו בפני אנשי הממלכה, וקולות בוז נשמעו מקרב כל הקהל. "אם עוד מישהו אחד יגיד בוז, אני אתלה אותו!" אמר הורמאן בשאגת כעס. "הדבר השני, היום, ג'ון, הבן הבכור של המלך והמלכה המנוחים, ייתלה!" הוא אמר.

ג'ון עלה על הבמה.
קול התופים השתתק, בזמן שג'ון החל להתקדם אל עבר מתקן התלייה. אפילו הציפורים לא צייצו. אפילו הן, הביטו, מחכות לראות מה יעלה בגורלו של ג'ון.
פניו של ג'ון היו נפולות, חסרות צבע או חיים.
שתי דמויות מכוסות ברדס בקהל התלחששו
ביניהן, והחלו ללכת מסביב לקהל.
הן פילסו את דרכן בין האנשים אל השורה הראשונה והביטו.

ג'ון הכניס את ראשו אל תוך חבל התלייה וחיכה שזה יקרה. התופים נשמעו כעת שוב בקצב מהיר.
התליין משך בידית העץ, ורצפת העץ מתחת לרגליו של ג'ון נפתחה. כולם פערו את פיותיהם.
עורב, שהביט במתרחש, התרומם ועף אל השמים…


דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
פשוט כלום 0
מחבר:
תאריך: 20/11/2017
ז'אנר: סיפורי חיים
בתוך 0
מחבר:
תאריך: 20/11/2017
ז'אנר: שירים
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!