סתם חלום רע- חלק 4

התעוררתי כשמעליי הוריי המומים.
"אלוהים אדירים! אני כבר מבוהלת! מה קרה לך אלכסנדרה?!" קראה אמא שלי וחייכתי אלייה " לא יודעת אמא, אני מקווה שלא משהו גרוע".
אמא שלי נדבקה אליי והייתה דבוקה אליי במשך כל הטיול שלנו.
לבסוף כשנכנסנו למכונית, אמא התיישבה לידי "דיי אמא!! את מפריעה לי בכל הטיול!! למה את דואגת לי כל כך?! אני כבר בת 14 אני אוכל לנסוע איתכם מאחורה לבד!!" צווחתי עלייה.
אמא שלי נראתה פגועה ואמרתי לה סליחה בליבי וקיללתי את עצמי, היא קמה והתיישבה במושב הנהג כשאבא נאנח.
כל הדרך הבייתה חשבתי על איזה מפתח הם מדברים, חיפשתי בכיסים של המכנסיים שלי משהו ומצאתי פתאום מפתח, שלא נראה כמו סתם מפתח. לרגע חשבתי שהוא חייך אליי חיוך מרושע, לא..סתם דמיינתי.
כשהגענו הבייתה, שמתי את המפתח בתוך הקופסה הסודית שלי שהייתה במחבוא הסודי שלי. זהו זה, בלי המפתח אין לי לאן ללכת, חייכתי לעצמי וירדתי לאכול ארוחת ערב.הלילה נעשה קריר ואפל, העננים נעלמו להם פתאום ורק שחור ללא צבע נוסף הפך מתכלת לצבע אחר.אני אוהבת לאכול ארוחת ערב עם אמא ואבא, אמא תמיד מבשלת עם אבא וזה תמיד יוצא אוכל שהוכן באהבה.
לקחתי את המפתח ליתר ביטחון ושמתי אותו בכיס של הג'קט, אני מקווה שאני שוב לא ייעלם לאנשהוא, אני עדיין מבולבלת מכל הסיפור הזה ואין לי כוח לחשוב על זה.
פתאום כשירדתי במדרגות נעלמתי ממקומי והגעתי לאיזה מקום חשוך.
-----------
"תראה מה עשית!" שמעתי קול עבה וגברי.
"מה כבר עשיתי?! אני לא יודע להשתמש בזה מה אתה רוצה?!" שמעתי עוד קול דומה לקודם.
"יודע מה?! אני לא צריך אותך! לך הבייתה!" קרא הקול הקודם.
התחבאתי מאחוריי איזה עץ והצצתי אל שניי נערים בני 15-16 שרבו על משהו, זה נראה כמו ה-2020 או ה2025 כי הכל עוד כמעט היה כאן.
אני מכירה את המקום הזה, כשהייתי קטנה גרנו פה בסביבה, פה בכרמל אבל אני עכשיו הייתי בהר הכרמל, אוף זה דיי מוזר שפתאום מהבית אני מגיעה לכאן, ואל תחשבו שאני עדיין לא מבולבלת!.
פתאום דרכתי על איזה ענף ושני הנערים הסתובבו אליי, ציחקקתי כדי להיראות לא שייכת ושניהם הביטו בי כאילו מכירים אותי.
"מי את?" שאל אחד מהם. שניהם היו תאומים כנראה כי לשניהם היה שיער חלק אותו הדבר ועיניים זהות זו לזו, שתיהן היו כחולות ועור עורם היה לבן.
"באיזה שנה אני?" שאלתי וניגשתי אלייהם מנערת את הליכלוך שהופיע עליי.
"את בשנת 2020" ענה הנער השני, ידעתי שאני איפושהוא פה.
"אוקיי תקשיבו זה ישמע לכם מוזר אבל אני באתי מהעבר" אמרתי והייתי רצינית לגמריי והם התחילו לצחוק כמו שניי מטומטמים "זה לא מצחיק!" קראתי ורקעתי ברגליי "אתם לא מבינים שזה אמיתי?!" קראתי ושניהם הביטו עליי.
שניהם ניגשו אליי, אחד מהם חייך אליי בהתנצלות "קוראים לי ירון ולו נרי" אמר ונרי חייך אליי גם בהתנצלות "אז בת כמה את ואיך קוראים לך?" שאל ואני חייכתי אלייהם חיוך נחמד ומתוק "קוראים לי סנדרה ואני בת ארבע עשרה" אמרתי. למרות שנורא אהבתי את השם שלי הוא נשמע לי לרגע דיי מוזר.
"אוקיי, אז סנדרה...מה בעצם הביא אותך לפה?" שאל ואני הוצאתי מהכיס של הג'קט שלי את המפתח ושניהם נראו המומים.
"מה קרה לכם?! אף פעם לא ראיתם מפתח קסום?!" קראתי אליהם, טוב לפחות הם לא כמו השאר שפגשתי.
"זה לא סתם מפתח! מחפשים אותו כבר משנת 2017! זה מפתח מיוחד שאבד ממקומו" אמר נרי.
"רגע, רגע, רגע אתם אומרים שכל הקסם התחיל כבר ב-2017 והמפתח הוא חלק מזה?!" קראתי ולא האמנתי עדיין שאני פה מדברים עם שני נערים שיותר קטנים ממני טכנית ואני נמצאת בהר הכרמל.
"אמ..לא ממש, הוא התחיל ב-2016 כשמדען בשם "אלכסנדר דיי דה" מצא את השימוש בקסם ואז כל העולם התחיל להשתמש בו לדברים שונים" אמר נרי וירון נראה כאילו חיפש מה להוסיף.
"מעולה! אתם לא מאמינים עד כמה עזרתם לי! המפתח הזה של האלכסנדר הזה?!" שאלתי ושניהם הינהנו.
"מעולה!, יש מצב שניפגש כאן מחר בשש בערב בדיוק?" שאלתי אותם ועוד הם הינהנו.
"יופי מעולה, אתם לא ראיתם אותי ולא שמעתי עליי" חייכתי אליהם ונעלמתי פתאום.
----------------
כשחזרתי לחדר שלי היה כבר חושך והשעה הייתה אחד לפנות בוקר, עכשיו נראה לי כבר ידעתי איך להשתמש בדבר הזה ולמי אני צריכה ללכת אלכסנדר דיי דה, הנה אני באה.
----------------
למחרת היה עדיין חופש, כי זה היה החופש הגדול ועוד מעט חוזרים ללימודים ויש דיי הרבה דברים שאני צריכה לפתור, אבל עדיף שאני לא אחשוב על זה עכשיו ואני אנוח בחופשה הזאת.
מה שהכי מעצבן בחופשות שהורים יודעים איך להעיר אותנו. היום כשהתעוררתי אמא ישבה ואכלה ארוחת בוקר בזמן שדיברה בטלפון וכתבה לעצמה משהו, כשסיימה חייכה אליי והלכה לעבר המטבח, במטבח יש מדף מיוחד לכל מיני ספרי בישול וכו', ומשם היא הוציאה שקית אחת ונתנה לי אותה ביד "זה כדי שלא רק תנוחי" אמרה אמא וידעתי למה היא מתכוונת, כל אמא אומרת את זה בחופשות.
אני לא מבינה מה הבעיה אצל המבוגרים! למה הם רוצים שאנחנו נלמד בחופש?! זאת חופשה! אוח..! אני מקווה בעתיד כבר ההורים הבינו את זה!.
הצצתי לשקית וכן, היו שם ספרי לימוד להכנה, הבטתי לעבר אמא במבט של "לא שוב!" והיא פשוט חייכה אליי, נו באמת! " אהה..תודה" אמרתי והיא ידעה שאני לא באמת מתכוונת לזה "אני רוצה לראות לפחות חוברת אחת שיש בה לפחות עשרה עמודים מלאים" אמרה אמא.את יכולה מתישהוא לתת לי חופש?!.

המשך יבוא...