פרק 15-ביי ביי עולם
איך יכול להיות שביום אחד יהיה אפשר להיות כה שמחים אך בו זמנית כה עצובים? כולנו מנסים להראות ולהפיץ שמחה בעוד שכל אחד באופן אישי מרגיש כאב וצער.
אני בת 18, אני אמורה להיות שמחה ואני כן אך גם בו זמנית לא. כולם מחייכים לידי ומאחלים לי 'מזל טוב' עם חיוך חם וגדול אך עיניהם מסגירות אותם, הן מראות כל כך הרבה רחמים וצער, גופי מקבל את הרחמים ואפילו אני מרחמת על עצמי.
כולם אירגנו באופן חגיגי את ההכנות. קישוטים, עוגה ומוזיקה קיצבית למסיבה שיקרה בערב. כולם מארגנים את זה בסיגנון של מסיבת יום הולדת אך בתוך תוכנו כולנו יודעים שהמסיבה הפכה להיות מסיבת פרידה והיא תיהיה בצורה הכי יפה שיש.
על גופי מונח שמלה פירחונית וחגיגית קצרה, בעלת כתפיות שחורות ודקות ורגלי נועלות נעלי בובה שחורות. אם הייתי יכולה הייתי לובשת הכל שחור ואת פני הייתי מכסה עם פני האמיתיות, עם רגשותי האמיתיים אך אני יודעת כמו כולם שאני צריכה להראות מסיכה שמראה שהכל בסדר איתי.
״את מוכנה?״רון שואל בדאגה בזמן שקטע את המחשבות שלי.הסתובבתי והנהנתי בחיוך מזוייף. סקרתי את גופו הלבוש בחליפה בצורה מהודרת וגופו המחוטב נראה בברור תחת אותה חליפה שחורה עם חולצה לבנה חלקה מתחת. חיבקתי אותו חזק מבלי לחשוב פעמים. להרגיש לב פועם וגוף חם ודואג רק לעוד פעם אחת, להיפרד בצורה הטובה ביותר.
זרועיו עטפו את גופי שמרגיש קטן ביחס לגופי ואפו הורגש בשקע צווארי ליד אוזני, "את נראת יפייפה" לחש בשקט על מנת לא להרוס את הרגע האינטימי והכואב והינהנתי "גם אתה" לחשתי ואחזתי בידו בעודינו יוצאים באיטיות ובזהירות כלפי חוץ.
כולם נראו נפלא ובצורה מהודרת. לחשוב שעד לפני שבאתי הנה לא הייתי מקבלת יחס כזה חם ואוהב מכל כך הרבה אנשים ועוד כאלה שלא מכירים בי כל כך. אני לא מבינה למה כולם לבושים חגיגי בשבילי, הרי זה לא מגיע לי כלל. או שאולי אני כן יודעת.
'זאת לא מסיבת יום הולדת, זוהי מסיבת פרידה' מוחי הזכיר לי ונשמתי עמוק, אני סורקת את מבטיהם השבור והכאוב וחייכתי לכולם את החיוך הכי כנה שלי, הם תומכים בי והם משתתפים בכאבי, נחמה טהורה ונחמדה.
שמלתי מעט נמתחה מטה בעדינות מתוקה והורדתי את ראשי לעבר הילד הכי חמוד ומתוק שיצא לי לפגוש, עוד מהרגע הראשון בו כף רגלי דרכה במקום הזה שאני היום יכולה לקרוא לו בית. יונתן הקטן.
חייכתי לכיוונו בחיוך הכי רחב שלי ועיניו הכחולות נצצו באושר ותמימות, "שמעתי שיש לך יום הולדת היום" אמר במתיקות וכופפתי את כל גופי אליו, מגיעה לגובה שלו והינהנתי עם חיוך חסר שיניים. ידו הקטנה התקרבה יחד עם ראשו לעבר אוזני על מנת ללחוש דבר מה ונתתי לו ברצון, משכיחה כל מחשבה.
"גם לי יש היום יום הולדת" הוסיף בלחישה ואחזתי בגופו הקטן, במוטניו והרמתי אותו כלפי מעלה.
"אז שיהיה גם לך יום הולדת שמח" אמרתי וחיוכו הפך לרחב וחשף שיניים לבנות וישרות קטנטנות. חיבקתי את גופו במעט חוזקה וזרועותיו הקטנות ליפפו את צווארי, שיערו החום דיגדג את עורפי וסובבתי את שתינו במקום.
אני גורמת לצחוק מתגלגל לצאת מפיו ובאופן אוטומטי ולא רצוני, גם צחוקי התנגן יחד איתו ויצר מלודיה של צחוק טהור שסחף גם את כולם.
"מה מצחיק בדיוק?" קול שקט, צרוד ומקפיא נשמע וגרם למלודיה הטהורה להפסק. חששות עלו במעלה גופי וליבי פעם בחוזקה.
הבטתי ביצור הקטן והתמים שנמצא בין ידי, חיוכו ירד והיה נדמה שגם הוא יודע בדיוק מה קורה. חיבקתי אותו בחוזקה וידענו שמפה זוהי פרידה לתמיד. הורדתי אותו ופניתי לאימי ולבעלה לשעבר בחשש.
"אני מחכה" קולו שוב העיר את כולנו מתרדמת אך לא יכולתי לראות את האדם בעל הקול המקפיא. גוף חם הוטח בגופי ואחז בחוזקה, ריחו המוכר והמנחם של רון הורגש וחיבקתי אותו ברצון.
אני לא רוצה שהרגע הזה יגמר, אני לא רוצה להיות בת שמונה עשרה, אני עוד רוצה לחיות את חיי. אני רוצה את הזמן שנלקח ממני, אני עוד רוצה לחיות, אבל הרגע הוא רגע בו החלטותי לא נקבעות על ידי.
חיבקתי את כולם וידעתי במוחי בזמן שאני מחייכת לכולם בחיוך גדול שהגיע הזמן.
תגובות (0)