Violet Blood-פרק 6

במקום מרוחק, התנהלה שיחה על ויולט.
"אווה! סוף כל סוף חזרת! מה שלומה?"
"שלום מי?" אווה התלוצצה.
"זה ממש לא הזמן לשטויות שלך, מה שלומה?!" פיטר חזר על שאלתו.
אווה נשפה בבוז, "גוססת! למה שלא תלך אליה בעצמך?"
"הסברתי לך כבר, אני לא רוצה שיראו אותי. רגע, מה זאת אומרת גוססת?!"
"היא בבית חולים, יש לה חום גבוה ולפי מה שהבנתי היא שקועה בתרדמת." אמרה בזריזות.
פיטר נע מצד לצד וחשב בעצבנות, אווה כקוראת שפת גופו, ניחשה על מה הוא חושב, "פיטר, אתה לא רוצה שהיא תמות נכון? לך והבא לה בקבוק, אתה אשם בזה." פיטר הפסיק לכרסם את ציפורניו וצעק: "זה לא מה שרציתי, לא רציתי שהיא תמות ו..." אווה קטעה את הרהוריו:"אוי...פיטר! כמה טיפש אתה יכול להיות?! ויולט זקוקה לדם!", במקרה אחר פיטר היה צועק עליה בחזרה אך כעת הוא הנהן ושתק.
אווה ניסתה להרגיע את עצמה ונשמה עמוק, "פיטר, לך ותביא לויולט הגוססת דם!" היא הדגישה את המילה-"גוססת" פיטר התעשת, תפס בבקבוק מוסווה[אחד שמודבקת עליו תווית"מיץ תות"] והחל לרוץ ריצה מהירה להפליא, אווה חייכה והתגאתה בעצמה.

בבית החולים, הרופאים המשיכו להלחם על חייה של ויולט, ויולט גססה ונשמה כה באיטיות כך שבין נשימה לנשימה הרופאים היו בטוחים שכבר קרה לה משהו.
פיטר נכנס לתוך בית החולים בריצה וכמעט זינק על שולחנה של המזכירה, שהביטה בו בתיעוב.
"איפה ויולט אמון?!" שאל בהתנשמות, המזכירה הצביעה ימינה וסידרה את שיערה שהתנופף ממשב הרוח שפיטר יצר.
פיטר עמד בצד וראה זוג הורים בוכיים, "אפילו אבא שלה כאן." חשב, הוא חיכה מספר שניות ולפתע בעט בדלת וזו נפתחה.
הוא רץ פנימה ודחף החוצה את הרופא, "היי, מה אתה עושה?! צא מכאן!" פיטר נעל את הדלת, "אני קורא לאבטחה!" צעק הרופא, פיטר מיהר אל ויולט ולפתע קפא במקומו, כה רזה, כה חיוורת הייתה. בנוסף מונשמת ע''י מסכה משונה, פיטר הוציא מתיקו את הבקבוק, פתח את פקקו וטפטף שתיי טיפות אדמדמות על שפתיה של ויולט, פיטר המתין ובהה בה במתיחות מאבטחים החלו לדחוף את הדלת, "ילד! תפתח כבר!" צעקו לו.
ויולט החלה לנוע באיטיות, דבר שהחזיר אליה את מבטו של פיטר, הוא טפטף ארבע טיפות נוספות והיא פקחה את עיניה למחצה, "קראי את הפתק הזה כמה שיותר מהר! אמר לה והניח את הפתק תחת הכר, לאחר זאת הוא זינק החוצה דרך החלון והסתלק.
רק בשעה שמונה בערב ויולט הצליחה לקרוא את פתקו של פיטר, לאחר שהרופאים קבעו שמצבה התייצב, הזריקו לה זריקה, האכילו אותה והוריה חיבקו אותה.
"ויולט היקרה!" קראה לעצמה, "אני מתנצל על מצבך הקשה, כל זאת באשמתי. ליד מיטתך, מתחת לשידה החומה, יש בקבוק דם, עליך לשתות אותו. את כולו.
הביני, החדרתי מעט דם לתוך העוגה שאכלת כמה ימים קודם לכן, ועכשיו את...מצטער." ויולט בהתה בהלם ברצפה והוציאה את הבקבוק ממחבואו, "שלום." נשמע קול מוכר, ויולט כה נבהלה וקפצה ממקומה.
פיטר ישב על אדן החלון והביט בה במבוכה, "אני שוב מתנצל, אני יודע שלעולם לא תסלחי לי." שאלות רבות התרוצצו בראשה של ויולט, "זו לא מתיחה נכון?" שאלה בהיסוס קל, פיטר הניד את ראשו.
ויולט קמה ממיטתה והלכה הליכה מהירה לכיוון הארון, "את מתחבאת?!" פיטר שאל והתקרב אליה.
"לך מכאן. עכשיו!" היא אמרה וניסתה להשמע חזקה.
"למה את עושה את זה? אני התנצלתי עשרות פעמים."
"אדיוט," ויולט נדחקה בקיר, "אתה הפכת אותי...ל..."
פיטר שתק, הוא לא העיז לדבר.
"אני ערפד?"
הוא הנהן והתכוון להתחיל להסביר, אך ויולט עצרה אותו:"אימא? אימא! אני רעבה, בואי!" צעקה.
"מה...ויולט?!" פיטר מלמל בכעס ומיהר להסתלק דרך החלון.