http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%259f%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%25d7%25d7-%25d7%25a8.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%259f%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%25d7%25d7-%25d7%25a8.html Thu, 15 Apr 2010 13:32:15 +0300
היום אנו מפליגים באותו נהר- שבו הפלגנו במהלך 24 שנים האחרונות.
הנהר נמתח לאורח חיי כאילו היה הזמן עצמו- ללא התחלה וללא סוף, מלא בעיוותים שנגרמים בעקבות הנאות מזדמנות או רגעי כאב חולפים- כמו שאמר הבחור עם השער הלבן שנראה כאילו שיחק עם המזלג והשקע- הכל יחסי.
גם הנהר הוא כזה, הקטעים הרגועים שבו אשר על גדותיו ישנם עצי פרי, בע"ח רגועים שוכבים בשמש החמימה ומזינים את גופם בכל סגולותיו של כדור האש המרוחק. ילידות אשר דואגות לכבסים מנופפות לנו לשלום בחלופנו על פניהן המחויכות ושולחות לנו ברכות שלום בשפה שאין אנו מבינים. 24 שנה ועדיין איני מתיימר להבין את הניב השבטי אשר ממוקם לכל אורך הנהר. רגעים אלו חולפים מהר מידי לדעת כל אנשי הצוות , כאילו אוגר קטן עם חיוך מרושע על הפנים אינו יכול לראותנו נהנים מחליט להאיץ את סיבובי הגלגל שעליו מיקם אותו אלוהים וכך אנו מתקדמים מהר יותר על ציר הזמן, והחוויות הטובות נשארות מאחור.
לעומת זאת, בניגוד לרגעי הסבל שחש האוגר כשהוא צופה בצוות המאושר, כאשר הוא מזהה עצבות, חרדה או שעמום - נוטה הזמן להתארך ולהיגרר כמעט כאילו החליט האוגר לצאת להפסקת קפה. אני מוכן להישבע שיותר מפעם אחת ,במצב שעמום קיצוני שכל הצוות שוכב על הסיפון בחוסר מעש , זיהיתי את זרימת הנהר משתנה, והספינה אשר נתונה לחסדי הזרם החלה לעלות ,בעל כורחה, במעלה הנהר.כאילו ניצל האוגר את היעדרותו של אלוהים ושינה לגמרי את כיוון ריצתו וכך נמתחו רגעי שעמום אלה עד אין קץ.
נראה לי שזה זמן טוב להציג את עצמי- עדיין אין לי שם.
"מייק" .
טוב אז הרגע קיבלתי שם. מוזר קמעה אבל אני לא אתווכח איתו.אגב, איתו זה הבחור שיושב מול המחשב ומספר את סיפורו. בד"כ אין לי בעיה איתו הרי בד"כ הוא דואג לי לתפקידם מאוד מעניינים, יהיו שיגידו איש חיל אבל זה לא אני. זה הוא אשר מוצא לי תכונות כישרונות קונפליקטים אהבות ושנאות. זה לא שאין לי מילה בעניין אבל בד"כ כל הסיפורים שלו נגמרים בזה שידי על העליונה- ( האמת היא שהסיפורים כמעט אף פעם לא נגמרים , לא בגלל חוסר כישרון אלה במחסור רציני בריכוז – הבחור מתנהג כמו ילד בן 5 – ואינו יכול לסיים...)
אווץ' –
" נו באמת , מה חשבת שיקרה".
טוב כמו שכבר אמרתי ,לפני שנפל עלי סוס פוני מנוקד בכחול וירוק, אנחנו בנהר ואני רואה שמשהו הולך להתרחש בגלל הברק שלו בעניים- כאילו הגלגלים מסתובבים ומחפשים טוויסט בעלילה.
ישבתי במשרדי עוד כמה רגעים והבטתי בפוני מכרסם את כל אוסף הבולים שלא ידעתי שיש לי, כשגמלה החלטה בליבי.
ידעתי שהוא עוקב אחרי אז נמנעתי מתנועות חדות,כדי שלא יחשוד, ובנונשלנטיות ליטפתי את הפוני בדרכי לסיפון העליון.
עד שהגעתי לסיפון כבר עמדה בראשי התוכנית כולה-" ויקום הגזר". אבל עכשיו הקטע הקשה – איך אני מעביר לצוות המנומנם את הפקודה מבלי ש הוא יחשוד בדבר. החלק הזה בתוכנית עדיין דרש שיפור. טוב, בואו נחשוב על זה מההתחלה- איך מכריעים אויב?- ממה שלמדתי בבית הספר בספרטה עלי לשים דגש לנק' תורפה.
הנק' שלו לא היו כ"כ סמויות – הרי כולם הכירו את חיבתו היתרה לבנות המין היפה ולדברים מהירים ויקרים.ואז זה נפל עליי, אני יודע בדיוק איך לנצח אותו במשחקון הקטן הזה.
הספינה התנהלה לאיטה במורד הזרם כשהצוות המשועמם שכב על הסיפון בחוסר מעש לאחר שסיימו את מטלות הבוקר שלהם. היו סוגים שונים של משועממים וההבדלים בינם נראו היטב. היו את המשועממים הפעלתנים אלו שבכל רגע פנוי החלו לעשות פקלים ולהניף חביות רום מעל הראש. היו אלו שיישבו וקראו ספרים על נושאים שונים – הרי אחרי 24 שנה נגמרו כל הנושאים המעניינים ונשארו רק שירה וציורים מימי הביניים. והיו אלו שאכלו ואכלו ואכלו.
אתם יכולים לנחש את ההבדלים הפיזיולוגים בין הקבוצות- חכמים, חזקים ושמנים בהתאמה.
לפתע נשמעה שריקה אדירה שכינסה את כל הצוות לסיפון העליון- לקפטן היה מה להגיד.בדרך לסיפון העליון ראו הצוות את הקפטן מביט לגדה וצועק –"ווואוו קלטו את זאת.." וכל המעורבים בעניין (לרבות המספר) הסבו מבטם לגדה הקרובה ועליה ראו חיזיון שלא מן העולם הזה - כאליו מיטב המוחות הספרותיים עמלו במשך שנים כדי לתאר את , הספק אישה ספק נערה, השעונה לנגד הפרארי הכסופה, וכל מה שעלה בידיהם לומר –וזאת לאחר שגלגלו את לשונותיהם חזרה מן הרצפה- היה ואוו... . אותה נערה הסירה את משקפי השמש כדי להביט לעבר בחבורת הקופים שהחלה לצווח למראה הקסום.
לפתע נשמעה עוד שריקה אבל פחותה בעוצמתה מהראשונה. אבל נראה שלנערה לא היה אכפת מהצליל הצורם. כאילו נפלה החלטה לעשות כל מה שיידרש על מנת למשוך את תשומת ליבם של הבבונים. המביט מהצד עלול היה לחשוב שהו נכנס לסרט שהגיבורה המכוערת- אחרי MAKEOVER עצבני, נכנסת למסך בפעם הראשונה. היא נראתה כ"כ טוב שהחלטתי להעניק לה פסקה משלה.
כל הצוות נאלם דום למראה. נעלי העקב השחורות אשר הכילו רגליים אלגנטיות לאין שיעור. מעל הנעלים נמתחו זוג רגלים ארוכים אשר נגדעו בערוב ימיהם ע"י וחצאית מיני שחורה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון. מעל לרגלים שנראו כאילו עוצבו בידי רב אמן שלא יכול היה לחשוב על יחסים יותר טובים בין הרכות לעוצמה, לבשה חולצה אלגנטית לבנה אשר נמתחה על כמורי גופה כאילו הייתה חלק אינטגראלי מעורה . הנערה " ניקול" הייתה מודעת לכוח שלה על בני המין החזק החליטה לא להשאיר דבר ליד המקרה והתירה את הכפתור העליון בחולצתה – וחשפה חזיית תחרה אדומה ומחשוף שלא היה מבייש אף נערת אמצע בשום מגזין נחשב. ניקול שעדיין לא השתמשה בכל הקלפים שבאמתחתה החלה מפזרת שערה לרוח הקרירה שנשבה. מה ששיווה לה מראה של תלמידת תיכון חצופה( מעל 18 כמובן) שרק היית רוצה לקחת הביתה וללמדה לקח.
עכשיו אחרי שניקול השתמשה בכל כישוריה החזותיים, קיבלה מבט מבולבל על פניה –" מה לעזא.." הגברים אפילו לא הביטו לכיוונה " מה הולך שם" התקרבתי בדיוק בזמן כשהקפטן –" כלום הבינו את תפקידם"?
"כן קפטן" ענה הצוות פה אחד.
כעבור זמן זה ניתן היה לזהות שוב מצב שעמום על הספינה. אנשים אכלו קראו והניפו חביות מלאות בנוזל המשכר מעל ראשם.
אני לא באמת יודע מה קורה פה, אני מביט סביבי ומזהה חבית רום דולפת על השולחן עבודה- זה יכול להסביר את כאב הראש הפתאומי שתקף אותי באמצע הסיפור. אני מנסה להישאר ער אבל מוצא זאת כמעט בלתי אפשרי. הדבר האחרון שאני רואה הוא שתי ידיים מטונפות אוחזות בשורות הסיפור ומושכות את בעליהם מעלה אליי...
ואז התעלפתי.
אני לא בטוח כמה זמן עבר מאז, אבל תנו לי לעדכן אתכם בכמה חידושים שהתרחשו שהייתי מעולף. אני נמצא בדירתי הקטנה, עם חבית רום דולפת שוכבת על הדלפק לצידי , מוקף בלא פחות משלושה פיראטים עצבניים למראה שוכבים על השטיח הפרסי שקיבלתי מאמי. לוגמים ממה שככל הנראה היו 3 כוסות המקיאטו האחרונות שלי.
" תראו, תראו, מי סופסופ חזר אלינו" אמר אחד הפירטים שנראה כאילו היה ניצב בסרט 300.
"שמע אנחנו מצטערים שסיימנו לך את הקפה אבל על הספינה כל מה שיש זה מים ורום" הוא הגיב אחרי נתתי מבט בוחן בכוס שבידו.
"מה אתם עושים פה "? שאלתי לתדהמתי
"ובכן, רצינו לשנות משהו בסיפור . הרי לא הגיוני ש 24 שנה אנו מפליגים בחוסר מעש בנהר המזורגג הזה. אתה בן כמה אתה" הקיש
"בן 24" עניתי בחוסר רצון מאחר והבנתי לאן הוא חותר
" לך יש חיים שלמים, אתה יוצא בבוקר מהבית פוגש אנשים, חווה חוויות לומד, חוגג, שותה אוכל אוהב נאהב.ולנו, מה יש לנו כל בוקר קמים עושים מטלות בוקר ופשוט רובצים."
'לך תסביר מטאפורה לדמות ספרותית' חשבתי לעצמי
" תשמע זה לא ככה, הספינה באה להציג את החיים שלי כל מה שקורה לכם בעצם מתרחש בחיי"
הפירט הביט בי במבט מבולבל ונראה כאילו חשב על הדברים.
"טוב" פתח ושלף את חרבו "אנחנו לא אוהבים את זה, החלטנו לשים לזה סוף"
בהלה מילאה את ליבי " מה לעזאזל ניסגר איתך אתה לא יכול להרוג אותי אני יצרתי אותך" טענתי כשמיקמתי את השולחן ביני לבין הפירט.
" לא אותך אנחנו מחפשים " אמר ,קרב למחשב והחל לחזור אחורה בסיפור.
לא היה לו שום סיכוי. האוגר המסכן לא ציפה לפירט שיגיע מאחוריו ויאחז בחרב הענקית. כשהניף הפירט את חרבו כדי להכות במכרסם, עצר האוגר והביט לאחור
"אתה לא באמת רוצה לעשות זאת" אמר
" אני חייב" השיב הפירט ": אתה מאמלל את חיינו.כל זמן שאנו נהנים אתה מריץ מהר, ובזמני מועקה זוחל לאיטך"
" אולי נוכל להגיע להסדר כלשהו" אמר האוגר עם ניצוץ בעיניו
"אני לא מנהל משא ומתן עם טרוריסטים" אמר אך מייד חזר בו
" למה לעזאזל אמרתי את זה" "מה אתה רוצה?"
"חסה" השיב מייד האוגר ונימק "כל מה שאני אוכל פה זה גזר ונמאס לי"
"ובתמורה" שאל הפירט " בתמורה אני אעביר זמנים קשים מהר וזמנים טובים לאט"
הפירט עצר וחשב, הוריד אט אט את חרבו חזרה למקומה הטבעי הסתובב ואמר כשגבו אל האוגר –" אל תשכח שאני יכול לחזור לכאן" ויצא דרך השורות הכתובות שבמסכי.
ובקשר אלייך קרב אלי עד שהבל פיו יצר הדים על זגוגיות משקפי.
" אין סיכוי שאתה יוצר עוד רגעים משעממים כאלה , מובן,מעכשיו הכל רק מסיבות כיף וצחוקים"
הבטתי בעיניו הירוקות שנראו כאילו יכלו לנשוף אש לו רק יכלו
"ברור" אמרתי
"ואל תשכח גם לפה אנחנו יכולים לחזור" אמר בדרכו אל המסך וחבריו מאחוריו.
אחרי שנייה נעלמו שלושתם שוב בין השורות.
כשהכוח החלוץ שב לספינה כולם בירכו אותם על עבודה שנעשתה כהלכה.
את הספינה בקושי היה אפשר לזהות קולות מוסיקה בקעו מעמדת התקליטן על הסיפון העליון המוני אנשים, בעיקר נשים, הקיפו את הבר שמוקם על הסיפון הראשי- כולם אוחזים בקבוקי בירה וכוסות מוחיטו.
"ואאאאאאווווווווווווווווווווו" צרחו הצוות החלוץ "הצלחנו" והצטרפו למסיבה שנמשכה עד אור הבוקר .
כשהתעורר הצוות עם האנגואובר ולא הבין מה קרה – הכל חזר לקדמותו. ללא זכר לנשים למוסיקה או לאלכוהול. הם הביטו למעלה והפנו אצבע מאשימה לכיווני אך ללא הועיל.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-a%2580-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-8-a%2580-%25d7%2590%25d7c-%25d7%25aa%25d7%25a1%25d7%25aa%25d7%259b%25d7c-%25d7%2591%25d7%25a7%25d7%25a0%25d7%25a7%25d7%259f.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-a%2580-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-8-a%2580-%25d7%2590%25d7c-%25d7%25aa%25d7%25a1%25d7%25aa%25d7%259b%25d7c-%25d7%2591%25d7%25a7%25d7%25a0%25d7%25a7%25d7%259f.html Wed, 13 Jan 2010 23:15:15 +0200
הקרב המשיך כך דקות ארוכות, כל צד מנסה להכות את השני אבל השני מתחמק מהמכה ברגע האחרון. ממקום מרבצי הדבר נראה כמו ריקוד, ריקוד קטלני בין שני לוחמים מנוסים אשר נראה כי אף אחד אינו יכול להפסיקם, עד שלבסוף כמו שהוא התחיל כך הסתיים הקרב. שני הלוחמים עומדים האחד מול השני, נושפים ושואפים, יכולתי לראות שאברהם שטוף זיעה אבל הדבר המוזר ביותר ששמתי אליו לב הייתה העובדה שאברהם חייך, חיוך של אושר וסיפוק. "אני רואה שכישוריך אינם קהו" פנה לבסוף התוקף השחור לאברהם והוסיף "שומר הסף". אברהם החזיר את חרבו האדירה לנדנה והשיב "אתה יודע טוב מאד שאפילו שאהיה זקן ובא בימים לא תוכל לגבור עלי רמיאן" ושני הגברים התחבקו וטפחו האחד לשני על השכם. הלוחם השחור הוריד את כיסוי ראשו וכך עשו גם חבריו. הם היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הם נראו כמו לוחמים והדבר היה ניכר הן בגופם והן בצורה שהם החזיקו את עצמם.

אברהם ניגש אלי, שולח את ידו לעזור לי לקום, "בו מנואל, בו הכר את ידידי הטובים, את רמיאן הכרת כבר ואלו אחיו, דוריאן, מלקור ורפאל" כל הלוחמים הנידו את ראשם לכיווני באות כבוד. "נעים מאד להכירכם" אמרתי בקול קטן. אברהם הסתכל עלי כבוחן אותי ואמר "אין לך ממה להתבייש מנואל, הכבוד הוא כולו שלהם, לא כל יום רואים ילד קטן מסתובב באזורים אלו". מלקור פנה אל אברהם ואמר "באמת הכבוד כולו שלנו" וקד קידה עמוקה יותר "כל ילד שמעז להסתובב באדמות הנשכחות האלו ועוד תחת צילו של שומר הסף, אכן מיוחד הוא". וארבעת האחים ולדאבוני גם אברהם פרצו בצחוק, כאילו סיפרו סיפור מצחיק שאת מטרתו לא הבנתי, סיפור שהגיבור הראשי הוא אני. אברהם ראה כנראה שנפגעתי ולכן תפח על גבי ואמר "אל תתייחס למלקור. כוונתו טובה היכולת שלו להצחיק אנשים נודעת למרחקים" והוסיף בקול שקט "רק תגיד את המילה ואני ידאג שהוא לא יוכל לספר יותר סיפורים לעולם". המבט שעל פני כנראה היה עד כדי כך מופתע עד שהלוחמים החלו לצחוק שוב אבל הפעם הצטרפתי אליהם".

לאחר כמה דקות, פנה דוריאן לאברהם ואמר "הלילה קרב ואני לא מאמין שתרצה להמשיך להסתובב בשעות הקטנות של הליל. הצטרף אלינו, המחנה שלנו קרוב ונוכל להחליף חוויות ולהעלות נשכחות". אברהם הסתכל עלי ואמר "מה אתה אומר מנואל?", "אשמח מאד" השבתי. האחים שבשלב זה הבנתי שהם באמת אחים, הובילו אותנו כמה קילומטרים במורד הדרך עד לצומת דרכים, שם הם המשיכו דרך הצמחייה העבותה עד שהגיעו לקרחת יער ויכולתי לראות שאחים הקימו כבר מדורה אולם הדבר המדהים ביותר שתפס את עיני הייתה הנערה שטיפלה באש ובסיר המבעבע עליו. היא הייתה כבת גילי, או לפחות כך חשבתי. שערה בהיר ושופע, שהסתלסל מאחוריה והגיע עד לגבה התחתון. ששמעה אותנו פנתה אלינו וחשבתי שליבי עוצר בקרבי, פניה היו פני מלאך, עגולים ורכים ועיניה היו גדולות ומלאות ולמרות שאור המתעמעם, יכולתי להבחין שצבען היה שונה בכל העין, באחת ירוקה כאבן יקרה והשנייה כחולה כמו שמיים ביום אביב בהיר. ברגע שראתה אותי, חייכה חיוך מבויש והמשיכה לערבב את הנזיד עליו עבדה. למרות שהדבר נראה לי כמו נצח, עבר רק רגע קל מהרגע שראיתי את הנערה ועד שרפאל התנגש בי קלות מאחור ואמר "אני רואה שהכרת את אחותנו, מריאל, מריאל אני רוצה להכיר לך חבר מיוחד שלנו אברהם ובן הלוויה שלו מנואל" אמר ומריאל, עכשיו ידעתי את שמה, פנתה אליו וקדה קידה קלה ואמרה בקול שהמלאכים היו יכולים לקנא בו "נעים מאד" והמשיכה בהכנת הנזיד.

כך התיישבנו סביב המדורה, אני ליד אברהם והאחים מסביב למריאל, הנזיד היה טעים אולם לא שמתי לב אליו במיוחד או לשיחה שאברהם שוחח עם האחים, כל כולי הייתי מרותק למריאל והיא הייתה כלא שמה לב אליו. כנראה שנראיתי כחולם בהקיץ כי לא שמתי לב שאברהם פנה אלי עד שהוא דחף אותי קלות "מנואל, אתה חי, אתה נראה כאילו חטפת מכה נוספת בראשך" ואחים שוב פרצו בצחוק "רפאל פה שאל אותך שאלה" פניתי לרפאל כמקיץ מחלום ואמרתי "אני מתנצל, מה הייתה שאלתך?". "שאלתי, האם הנזיד שאחותי הכינה טעים לך?" אומר וקרץ קריצה קטנה. פניתי למריאל, לא בטוח שקולי לא יבגוד בי ואמרתי "הנזיד היה מצוין מריאל, תודה רבה" היא פנתה אלי ואמרה "הוא כנראה היה מאד טוב עד כדי כך שהחלטת להאכיל גם את החרקים לרגליך". ואז שמתי לב ששפכתי חלק נכבד מהנזיד לרצפה בעודי חולם בהקיץ. כמובן שהדבר גרם לפרץ צחוק נוסף ופני האדימו מרוב בושה. מריאל שראתה זאת פנתה אלי בקול יותר רך ואמרה "זה בסדר, אני מבינה שאתה רגיש מאד לסובב אותך ולא רצית להשאיר את החיות שבאו להתחמם מול האש רעבות" אמרה וחייכה חיוך כזה שליבי ניתר שוב בחזי.
רפאל פנה אלי ואמר "מה שבאמת שאלתי אותך זה מי אתה ומאין אתה באת? פניתי בחזרה אל המדורה ועניתי "שמי הוא מנואל ומה שאוכל לומר בוודאות שאני יודע מי אני אבל אינני יודע איכן אני. אברהם החל לספר לי בליל אמש על הארץ אולם הוא לא השלים את סיפורו" האחים פנו אל אברהם שהיה עסוק בעישון המקטרת שלו, חושב מחשבות ברומו של עולם. הוא פנה אלי ואמר "אתה צודק מנואל, הבטחתי לך שהשלים את סיפורי ואכן הנה אני הולך להשלימו" והוא פצח בסיפור המדהים ביותר ששמעתי מעודי...
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-7-a%2580-%25d7%25d7%2591%25d7%25a8-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7-%25d7%25d7%2591%25d7%25a8.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-7-a%2580-%25d7%25d7%2591%25d7%25a8-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7-%25d7%25d7%2591%25d7%25a8.html Wed, 13 Jan 2010 23:14:19 +0200 המשכנו להתקדם באותו כיוון שהלכנו אליו בימים הקודמים, או כך חשבתי. האדמה שינתה את פניה וניתן היה לראות מדי פעם כר דשא ירוק ועליו כמה פרחים קטנים בודדים אולם עדיין האדמה נראתה עזובה ופצועה. כל המשכנו ללכת עד שהשמש עמדה במרכז השמים, לא מדברים, רק הולכים והולכים.
בשעת מנוחת הצהריים, אברהם פנה אלי ואמר תוך כדי חיוך "אני מבין שהסיפור שלי אתמול ריגש אותך עד כדי כך עד שבלעת את לשונך".

"אני מצטער" השבתי, "אבל חלקים מסוימים בסיפור שלך דומים להפליא לסיבות שהביאו אותי לכאן" והוספתי בהנחה, "לא שאני יודע איפה זה כאן". אברהם הסתכל עלי, הבעת פניו רכה ואמר "אני מצטער, לא התכוונתי לגרום לך לאי נוחות אולם אתה הוא זה שהעלה את הנושא". אמר ולקח עוד שאיפה מהמקטרת שלו שאפילו לא שמתי לב שהוא הדליק.

"אני יעשה איתך הסכם, אתה תספר לי את סיפורך ואני ימשיך את סיפורי. כך אוכל להכיר אותך טוב יותר ואני מבטיח לך שעד שנסיים את סיפורינו המשותף, אתה תרגיש טוב יותר ותוכל להבין דברים שכרגע, נראים לך לא ברורים".

בעודי שוקל את תשובתי קם לפתע אברהם, הביט לעבר האופק ואמר "אבל תצטרך להמשיך את סיפורך תוך כדי הליכה, אני לא רוצה לאבד שעות אור אמר והחל לכבות את המדורה הקטנה שהקמנו. עזרתי לו אבל ההרגשה שלי הייתה שיש סיבה אחרת לכך שאברהם רוצה להמשיך ללכת.

פניתי אליו ואמרתי "אני מקבל את הצעתך" והתחלתי לספר את סיפורי.
"הסיפור שלי אינו חשוב וחיי הקצרים לא היו מלאים כמו שאני מאמין שחייך הם. אולם דברים רבים בסיפור שסיפרת לי אתמול בלילה זהים לסיפור חיי" בשלב זה עצרתי לרגע כדי לסדר את מחשבותיי והתחלתי לספר את סיפורי.

"אינני יודע אם אני יכול לומר את שם המקום בו גדלתי, כי למעשה אינני יודע את שמו. אנחנו, אבי, אחותי ואני גרנו בקצה יער גדול, רחוק מכל עין ואנשים אחרים. את אימי אני לא זוכר, היא נפטרה בלידה של אחותי שהייתי קטן מאד. אבי היה איש אדמה ועסק בגידול גידולים שונים וחיות משק כדי שלאחותי ולי יהיה אוכל על השולחן. את מה שנותר היינו מוכרים בעיירה סמוכה שאף פעם לא ידעתי את שמה. לאבי היה הסכם עם סוחר בעיר בשם פרייק שהיה פוגש אותנו בקצה העיירה והיה מתמקח עם אבי על מחיר שהוא היה משלם על הסחורות שהיינו מביאים איתנו לעיר. אבי היה אומר שהוא היה אדם הגון וזו הסיבה היחידה שהוא נתן לנו להצטרף למסעות האלו. כאילו אבי חשש להיכנס לעיירה ולחשוף אותנו לאנשיה. אבי כן דאג שנקבל חינוך ופה בעצם מגיע החלק בסיפורי שהוא זהה לסיפורך. כי שמה של המחנכת של אחותי ושלי היה רוזה".

בשלב זה הסתכלתי על אברהם לראות איך תהיה תגובתו אולם הוא רק המשיך להסתכל ישר ונראה כי לא הופתע ממה שאמרתי לו. כשראיתי שהוא לא מגיב המשכתי את סיפורי.

"רוזה, או רוזה הזקנה כמו שאחותי ואני קראנו לה, לימדה אותנו לקרוא ולכתוב, נימוסים ועוד נושאים רבים שאבי חשב שהם יהיו חשובים לנו, נושאים כמו פוליטיקה שהיו משעממים מאד ותמיד אחותי אמרה שהיא מרגישה כאילו פוליטיקה היא דרכם של המבוגרים להתווכח כמו ילדים קטנים" הערה זו גרמה לאברהם לצחוק צחוק קטן ולומר "אחותך היא ילדה חכמה מאד, אנא המשך".

"אחד הדברים שהכי אהבנו אצל רוזה היו הסיפורים המופלאים שהיא הייתה מספרת לנו במהלך ארוחות הצהריים. סיפורים על ממלכות עתיקות, נסיכות ונסיכים ויצורים מיתולוגיים שהדמיון הוא המקום שלפי דעתי, הוא מקומם האמיתי. כך חיינו את חיינו בלי הפרעה ובלי אירועים מיוחדים, אלא אם כן אתה מחשיב את זה שפעם סינוואן, זה שמה של אחותי דרך אגב, הלכה לאיבוד ביער ואבי ואני חיפשנו אותה שעות עד שמצענו אותה באמצע קרחת יער, ישנה כמו מלאך לאחר שהתעייפה. וכאן אני מגיע לנסיבות פגישתנו. באחד הימים, בעוד ואני וסינוואן משחקים במשחק שבו אני הייתי מתחבא והיא הייתה צריכה לחפש אותי ואני הייתי צריך להגיע למקום מסוים בלי שהיא גילתה אותי, היא החלה לקרוא בשמי, קריאות שבהתחלה ייחסתי להם ניסיון של אחותי להוציא אותי ממחבואי כדי לנצח את המשחק, היא הייתה כזאת אתה יודע, תמיד יודעת להתחכם כדי לצאת מצרות. בכל מקרה, לאחר שהיא המשיכה לקרוא בשמי כמה פעמים, הבנתי שמשהו כנראה איננו בסדר. ויצאתי ממחבואי. סינוון הצביעה על תיבה עץ מוזרה באמצע שדה החיטה של אבי, תיבה שמעולם לא ראיתי כמוה ואני בטוח שלא הייתה שם ביום לפני. שהגעתי לתיבה ראיתי שסינוון כבר פתחה אותי ובתוכה ראיתי משהו מנצנץ. ועוד לפני שהספקתי לעצור את אחותי, היא שלחה את ידה והדבר האחרון שאני זוכר זה הבזק של אור ואת השאר אתה כבר יודע".

בשלב זה הפסקתי את סיפורי והסתכלתי שוב על אברהם, מנסה לראות אם משהו בסיפור שלי יגרום לו לתגובה כל שהיא. אולם הוא המשיך בהליכתו השקטה אבל נראה כאילו הוא שוקל את דברי שלפתע, כך משום מקום הוא זינק עלי, הצמיד אותי לקרקע והספקתי לראות חץ עובר מעל המקום בו עמדתי שנייה לפני זה. אברהם לא קם ורק אמר לי בקול תקיף, שלא תעז לזוז אתה שומע. הוא התרומם ושלף מגבו את החרב הגדולה ביותר שראיתי מעודי. רוחב הלהב שלה היה כרוחב ידו של אברהם, וזה אומר הרבה, על הלהב היו משורטטים אותיות בשפה שלא הכרתי ואני יכול להישבע שראיתי משהו אש כחולה עוברת בהם. אולם זה לא הדבר המדהים ביותר בחרב. בחלק התחתון שלה, ליד הנדן היה מתקן שנראה כמו צינור עבה שפנה לכיוון הלהב עצמו ולעד הנדן עצמו ראיתי משהו שנראה כמו כפתור ממוקם בצורה כזו שניתן יהיה ללחוץ עליו בקלות באמצעות האגודל שלך.

בעודי מתפעל מהחרב של אברהם, ארבעה דמויות הופיעו כאילו משום מקום, לא הצלחתי לראות אותם אבל לפי הצל שלהם הבנתי שהם גדולים מאד.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-4-%D7%D7%99%D7c%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7-%D7%D7%A9%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-4-%D7%D7%99%D7c%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7-%D7%D7%A9%D7%99%D7%9D.html Wed, 13 Jan 2010 23:12:00 +0200
קמתי, וראיתי שזאת שעת בוקר מוקדמת מאד כי עדיין היה ניתן לראות מעט כוכבים בשמים. ניגשתי לנחל, שטפתי את פני ושתיתי קצת מהמים הצוננים. שהגעתי למחנה המאולתר שלנו, אברהם הגיש לי פת לחם כבדה ומעט גבינה. "אכול את הכול כי דרך ארוכה לפנינו". אכלתי את הלחם הכבד והגבינה ובינתיים אברהם החל לארוז את המחנה ולרתום את סוסו. לאחר כמה דקות אזרתי את האומץ ושאלתי את השאלה שניקרה במוחי מהרגע שראיתי את פניו. "מי אתה?" שאלתי את השאלה הפשוטה. "אמרתי לך, שמי אברהם" אמר וחייך. "אינך צריך לדעת יותר מזה כרגע" והסתכל עלי במבט נוקב. אולם זרם של שאלות התחיל למלא את ראשי. "לאיפה אנו הולכים? למה אתה לוקח אותי לשם?" שאלתי במהירות. אברהם, שסיים לרתום את הסוסים, הסתובב אלי ואמר, הפעם בלי חיוך "אמרתי לך, אין לך צורך לדעת יותר ממה שאתה יודע, אולם תדע שאני לוקח אותך למקום רחוק מאד והדרך תהיה ארוכה וקשה אולם בגלל שהמקום הזה חשוב לי ואינני יודע עדיין את קנקנך, הסתפק ואומר לך שאתה בין ידידים והמקום שאני לוקח אותך יעזור לך להבין יותר טוב" אמר והוסיף "אבקש ממך לא לשאול אותי יותר לאן יעדנו". הנהנתי בראשי להסכמה, כי הרי מה אוכל לעשות. הנה אני, מנואל, ילד קטן שענק אומר לו מה לעשות. אולם זה היה יותר מזה, הרגשתי שאני חייב ללכת עם אברהם ולכן הסכמתי לעזוב את הנושא, לפחות כרגע.

לאחר שכיבינו את המדורה שלנו וסיימנו לרתום את הסוס שלנו, התחלנו לצעוד לכיוון הדרך הראשית. כשהגענו לדרך פנינו דרומה, או לפחות כך הערכתי לפי מצב השמש בשמים. ככל שהשעות עברו עברנו שדות מלאי חיטה, כרמים ופרדסים אולם למרות כל השפע הזה לא ראיתי נפש חייה אחת ואני לא מתכוון רק לבני אדם אחרים, למעשה שאני נזכר בזה, אפילו ציפורים לא ראינו ושקט מטריד הקיף אותנו. החלטתי לשאול אל אברהם מאוחר יותר איפה כולם שלפתע הוא פתח פיו והחל לשיר.

אַלסִין גַאזְרִין זְרֶגלִין
אָדוּ שִׁיג מָל תוֹרוֹלזוּנוּ קֹהוֹ

"מה זה אומר" שאלתי. אברהם הסתובב אלי והרים גבה, "אתה לא הבנת את המילים?" שאל. "לא" עניתי "אני אמור?" שאלתי בשקט. "עכשיו אני בטוח שאתה לא מפה, כי לא פגשתי מעולם מישהו שלא מכיר את השפה העתיקה. "מצטער" הוספתי בבושה. "זה בסדר" ושוב חייך. "האם תרצה לדעת מה שרתי?" שאל. "מאד" אמרתי בנימוס. "ובכן ניתן לפרש את השיר בצורה הבאה" אמר ולאחר כמה רגעים אמר.

"במרחק, חזיון התעתועים בולט כמו סוסים ופרות.
שמח אני מאד לראות את בני האהוב".

לא הבנתי מילה ממה שנאמר אולם לא רציתי לפגוע ברגשותיו ולכן אמרתי "זה מאד יפה". "לא הבנת כלום אני מאמין..." לפתע עצר. "מה קרה" שאלתי ובתגובה סימן לי אברהם להיות בשקט. ניסיתי להקשיב למה שגרם לאברהם לעצור אולם שוב לא שמעתי כלום. ולפני שהספקתי לשאול את אברהם מה קרה הרגשתי פתאום כי הרוח החלה לנשוב בעצמה. אברהם תפס את ידי ואמר "מהר, כסה את עיניך ושכב על הקרקע ושלא תעז לפתוח אותם אם חייך חשובים לך" והגיש לי מטפחת. קשרתי אותה סביב עיני ושכבתי. אברהם כיסה אותי בשמיכה. שכבתי על האדמה החמה, רועד מפחד והאזנתי בפחד. אחרי כמה רגעים התחלתי להרגיש כי האדמה רועדת סביב. לפתע קול שאגה עצום הקיף אותי מכל הכיוונים, האדמה המשיכה לרעוד סביבי. הרעש התגבר והתגבר עד שהרגשתי שראשי הולך להתבקע. וכך שוב מצאתי את עצמי, חסר אונים, לבד במצב שאין לי שליטה עליו.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-3-%25d7%2590%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%25d7%259d.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-3-%25d7%2590%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%25d7%259d.html Wed, 13 Jan 2010 23:11:13 +0200 אבי היה מספר לי ולאחותי סיפורים רבים לפני השינה ואחד הסיפורים האהובים עלי היה אודות גזע של ענקים, הז'רולים, אם זכרוני איננו מטעה אותי. בסיפורים של אבי הז'רולים תוארו כענקים שראשם היה מלחח את העננים וכל צעד שלהם היה יכול להרעיד בתים שלמים מהיסודות שלהם. אני מספר לכם זאת כי האדם שעמד מולי היה לא פחות מז'רול. הוא היה גבוה יותר ממשקוף של דלת ורחב עוד יותר, ידיו היו שריגים שריגים של שרירים עצומים וכדי להקיף את החזה דמוי החבית שלו הייתם זקוקים לשלושה אנשים. אולם כשהסתכלתי על פניו ראיתי פנים עדינות ועיניים חומות ירוקות רכות שהסתכלו עלי במה שנראה לי כחמלה. "טוב, אני רואה שאתה בריא ושלם, איך אתה מרגיש?" אמר בקולו הנמוך שגרם לרעד בחזי. "מי אתה? איפה אני? מה קורה פה?" שאלתי בפחד. "איפה אחותי? מה עשית בה?" השאלות המשיכו לצאת מפי בשצף קצף עד שפתאום הניף הענק את ידו הענקית וחסם את פי.

"לאט לאט ידידי" הוא אמר. "אינני יודע על מה אתה מדבר, מצאתי אותך מסתובב ליד הנחל האסור, וחשבתי שאתה אחד מהיצורים הנחותים האלו, אתה יודע, המירקס, לצערי נתתי לך מכה בראש חזקה מדי ורק אז גיליתי שאתם ילד". אמר וחייך חיוך מבויש. "אני מצטער" אמר לאחר כמה רגעים והסיר את ידו מפי. "שמי הוא אברהם" אמר והוסיף "אינני יודע מי היא אחותך, כי אינני יודע מי הוא אתה. אתה נמצא ליד נחל המירל". הסתכלתי סביב ולא הצלחתי לזהות את המקום בו היינו. הדבר הפליא אותי כי נראה לי של א הלכנו יותר מדי ואבי ואני היינו צדים בכל האזורים שליד בייתנו ואף היינו לעיתים מרחיקים, במיוחד לקראת החורף עדיין לא הצלחתי לזהות היכן היינו. "שמי הוא מנואל ואני חושב שהלכתי לאיבוד" אמרתי. "אינני יודע איפה אני, רגע אחד אני ואחותי היינו ליד הבית שלנו מסתכלים על אוצר שחשבנו שמצאנו וכמה רגעים לאחר מכן אני מוצא את עצמי כאן, רק שאינני יודע היכן זה כאן." בשלב זה קולי החל להישבר כי נזכרתי פתאום באחותי. "אני לא יודע איפה אחותי. סינוון הוא שמה והיא רק ילדה קטנה". ודמעות החלו לזלוג מעיני.

אברהם הסתובב וניגש לסוסו, הוא הסיר מסוסו את האוכף שלו ואת המטען שהיה מחובר אליו, לחש משהו לו ושלח אותו לראות על גדת הנחל. "הלילה הולך לרדת בקרוב ואני חושב שכדאי שנתחיל להתכונן". אברהם החל לקושש עצים למדורה. "אני מאמין שאתה רעב. קח את הסיר הזה ומלא אותו במים מהנחל". לקחתי את הסיר וירדתי לנחל. היות והיה עדיין אור בשמים, יכולתי להסתכל על ההשתקפות שלי במים. מה שראיתי שם לא מצא חן בעיני. הייתי מכוסה לכלוך וראשי היה מכוסה בעיסה שהייתה ערבוב של דם קרוש ובוץ. שטפתי את פני, ידי וראשי בנחל ושתיתי קצת מהמים הקרים. שהתחלתי להתקרב לכיוון המחנה ראיתי את הדבר המוזר ביותר שראיתי בחיי. במקום להדליק אש עם קופסת ההצתה הרגילה, אברהם הניח את ידו מעל העצים, מלמל כמה מילים ולהבה אדירה פרצה מידו והדליקה מיד את האש. אני כל כך נבהלתי שהפלתי את הסיר מידי. אברהם הסתכל אלי בפליאה ואמר "מה, לא ראית בחייך איך מדליקים אש?" חייך והוסיף "אני רואה שאתה אכן לא מהאזור. לך,מלא את הסיר מחדש והבא אותו אלי. חטפת מכה רצינית בראש ואינני רוצה שיקרה לך משהו".

מילאתי מחדש את הסיר והבאתי אותו למחנה, שם אברהם העמיד אותו מעל המדורה והחל לזרוק למים הרותחים מיני ירקות ועלים שלא ראיתי כמותם בחיי. אחרי כמה דקות הנזיד החל להפיץ ריח חזק וטוב שגרם לפי לרייר. אברהם הסתכל אלי בחיוך, שכבר הפך להיות קבוע על פניו ככל ששמתי לב. "אני רוצה שתאכל את כל המנה שאתן לך, ולאחר מכן תשכב לישון אנחנו נמשיך את המסע שלנו מחר". ואני, שיכולתי לאכול את הסוס שלו מראש רעב לקחתי את הקערה והתחלתי לאכול ברעבתנות. אני אומר לכם, הנזיד הזה היה אחד הנזידים הטובים ביותר שאכלתי. לאחר שסיימתי את הארוחה התחלתי להרגיש עייף ונשכבתי על העשב ליד המדורה ולפני ששמתי לב, נרדמתי. לומר שישנתי טוב לא אוכל, כי חלומות עזים תקפו אותי, חלומות על עיר אדירה ועל אחותי הזועקת את שמי שוב שוב.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-2-a%2580-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25aa.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a7-2-a%2580-%25d7%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25aa.html Wed, 13 Jan 2010 23:09:54 +0200 בשלב זה התחלתי כבר לצחוק מייאוש, הייתכן שאני כל כך פחדתי ולא הייתי מרוכז עד כדי כך שלא שמתי לב לאיפה אני הולך? לאחר כמה דקות שבהם אני עומד כמו כסיל באמצע השדה ולא מבין מה קורה איתי, התחלתי להבין דבר נורא. לא טעיתי, אני עומד במקום בו אמור להיות ביתי אולם ביתי לא נמצא שם יותר. החווה איננה השדה נראה כאילו לא חרשו אותו כמה שנים. בשלב זה הרגשתי שזה כבר יותר מדי עבורי והתחלתי לרוץ. ריצה מוטרפת כזאת מבלי להבין לאיפה אני רץ ולהיכן הגיע. ובכל שלב ושלב הפחד משתק את מחשבותיי.

לאחר מה שנראה כשעה עצרתי בצד הדרך תשוש ועייף. ראיתי שאני נמצא לא רחוק מביתה של רוזה הזקנה והחלטתי ללכת לכיוון ביתה. בעודי מתקרב לביתה של רוזה טעיתי ברוחי מה יקרה וגם ביתה של רוזה איננו עוד? לשמחתי הרבה ראיתי שבותה של רוזה עדיין היה שם והחלטתי ומרב התרגשות התחלתי לרוץ. כשהגעתי לדלת דפקתי בחזקה וקראתי "רוזה רוזה תפתחי, זה אני מנואל" אבל שום תשובה לא הגיע. ניסתי לפתוח את הדלת והיא אכן נפתחה בחריקת צירים. ראיתי שהבית נראה נטוש. כזה שקורי העכביש מכסים כל מקום אפשרי. לא ידעתי מה לעשות, יצאתי החוצה והתחלתי לבכות. הבכי רק הגביר את הכעס, הכעס הפך לזעם עד שלא יכולתי לאגור אותו עוד ופשוט התחלתי לצעוק. צעקת כאב, עצב וכעס. צעקה אשר שיחררה מאט את הלחץ אבל לא עזרה לשפר את הרגשתי.

בשלב זה, דמדומי הערב החלו והחלתי לעשות את הלילה ביתה של רוזה. למרות שכבר לא הייתי בטוח אם זה ביתה או לא. נכנסתי לבית, מצאתי מיטה ישנה, ניקיתי אותו ככל שיכלתי מקורי העכביש ונשכבתי לישון. השינה לא הגיע והתהפכתי במיטה. מחשבותיי רצות לכאן לכאן מבלי הגיון או הסבר. כך שכבתי במיטה עד שהשינה הגיע. זו הייתה שינה נטולת חלומות.

בבוקר קמתי וקיבתי הזכירה לי שלא אכלתי קרוב ליממה. התחלתי לחפש אחר מזון בבית אולם לא מצאתי כלום. פתאום נזכרתי שרוזה הייתה מגדלת ירקות בודדים. יצאתי החוצה והתחלתי לחפש אחר ארוגת הירקות. לצערי לא מצאתי כלום. אבל הצלחתי לשתות מהנחל שזרם ליד ביתה. בעודי שוטף את פני בנחל, חשבתי לרגע שראיתי השתקפות של משהו נוצץ מאחורי ולפני שהספקתי בכלל להסתובב הרגשתי מכה חזקה בראש והעולם נהיה שחור.

לאחר מה שנראה כנצח התחלתי להתעורר. מצאתי את עצמי קשור לגב סוס. והדבר השני שראיתי זה זוג מגפיים גדולות שהולכות ליד הסוס. "אה אני רואה שקמת" שמעתי קול גס. "אני לא יודע מאיפה באת, אבל עשית טעות רצינית שהסתובבת ליד הבית הישן". ניסתי להרים את ראשי ומיד הבנתי שזו הייתה טעות רצינית, הראש הרגיש כבד ולצד האחורי שלו הייתה הרגשה מוזרה. "מי אתה?" שאלתי. "למה אני קשור לסוס? איפה אני? לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי, "אתה מדבר יותר מדי, אם לא תשתוק אני ידאג שלא תוכל לדבר אף פעם". וכך מצאתי את עצמי, קשור ע"ג סוס ומובל על ידי מישהו שאני לא יודע מיהו למקום שאיני יודע איכן לגורל לא ידוע.
]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1.html Wed, 13 Jan 2010 23:08:47 +0200
באותו יום מדובר, השמש זרחה גבוהה בשמים ואחותי ואני בדיוק סיימנו את מטלותינו היומיות בחווה ואבי הציע לנו ללכת לטייל בגבולות השדות שלנו, לא היה דבר יותר מהנה מלשכב על העשב הרך בשמש החמה ולהירדם לכמה שעות. סינוון ואני החלטנו ללכת לשדה ולשחק משחקים שילדים משחקים ביניהם.
לאחר כמה שעות של משחק התעייפתי והחלטתי לשכב בשדה בעוד אחותי הלכה לטייל, כך נרדמתי לי, עמוק במחשבות על רומו של עולמו של ילד צעיר, עוד לא נער שלפתע קולה של אחותי, כמו רוח מתגברת הגיע לאוזני. "מנואל, מנואל, איפה אתה, בו מהר אתה חייב לראות" קולה העיר אותי משנתי.
ובעודי מנגב את קורי השינה מפני הגיחה מולי בריצה, כולה מתנשמת. "מנואל אתה חייב לראות זה, לא ראיתי דבר כזה בחיים, אני חושבת שמצאתי אוצר, כמו שרוזה סיפרה לנו" אמרה מבלי לעצור אפילו לרגע לנשום. הסתכלתי עליה במבט חשדני, כמו שאחים גדולים נוטים לתת לאחיות הקטנות שלהם. "מה כבר מצאת, איזה אבן מיוחדת, אולי גם זהב". ואחותי, שבכל מצב רגיל הייתה מתעצבנת ונעלבת, הסתכלה עלי בעיני השקד הגדולות שלה ואמרה. "אני אומרת לך, אוצר אמיתי! מנואל אתה חייב לראות את זה". בלית ברירה ומסקרנות גוברת קמתי ממרבצי על העשב והתחלתי ללכת אחריה. לאחר כמה רגעים הגענו לשדה פתוח. "נו מה כל כך מיוחד פה" שאלתי קצת בחוסר סבלנות. "לא פה, שם ליד הסלע הגדול".
בהתחלה לא ראיתי על מה מדובר ובעודנו מתקרבים לסלע הענק, התחלתי לזהות את תוויה של תיבה.
לא תיבה גדולה הייתה, בינונית, כזאת שרואים בכל חווה, תיבת אכסון רגילה.
אולם תיבה זאת לא הייתה רגילה, היה בה משהו מסתורי ומושך, קשה לי להסביר, זה לא היה בצורתה, היא הייתה תיבת עץ רגילה, לא בקישוטיה, כי לא היו. אלה הרגשה פנימית, כזאת שכמגיעה ממעמקי הבטן. "אתה רואה, מצאתי אוצר אנחנו יכולים לשמור עליו?" שאלה סינוון. "אולי היא שייכת למישהו שיבוא לקחת אותה בקרוב" עניתי. "אני לא חושבת" אמרה והוסיפה. "אם מישהו היה משאיר אותה פה, הוא היה מסתיר אותה כדי שלא ייקחו את האוצר". "איזה אוצר" עניתי כבר בנימה לא סבלנית. "האוצר שבתוך התיבה" ענתה.
ובשלב זה שמתי לב שמכסה התיבה היה פתוח חלקית אבל מהמקום בו עמדתי לא יכולתי לראות מה יש בתוכה."בו תראה זה יפה" אמרה אחותי תוך כדי שהיא לוקחת את ידי ומושכת אותי לתיבה.
בעודי מתקרב לתיבה התחלתי לראות שבוקע ממנה אור חלש. ובשלב זה הסקרנות החלה לקרסם בי.
שהסתכלתי בתיבה ראיתי שהיא מכילה מאין אבן אבל מוזרה. אבן שלא ראיתי כמוה אף פעם.
"נו עכשיו אתה מאמין לי" שאלה סינוון, ואני אפילו לא עניתי לה, כל כך שקוע הייתי באבן שאפילו לא שמתי לב שהתחלתי לשלוח אליה יד. אבל אחותי כן שמה לב ובהרף עין זינקה אל התיבה והרימה את האבן.

את מה שקרה אח"כ אני זוכר במקוטע. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שרגע אחד אני מול התיבה מיד אחר כך אני מוצא את עצמי שוכב על העשב ליד התיבה, אחותי לא נראית לעין וכן גם התיבה והאבן המסתורית.התחלתי לפחד. "סינוון, איפה את" קראתי שוב ושוב. התחלתי לחפש אותה מסביב לסלע הענק אחר עקבות אבל לא מצאתי כלום, אפילו סימנים של תיבה לא היו שם. זה היה כאילו אחותי והתיבה פשוט נעלמו. שוב אחז בי הפחד המשתק, הרי אבי השאיר את אחותי בידי והנה אני, ילד עוד לא נער עומד במרכז שדה, לא רואה סימן לאחותי. הפחד הפך לדאגה ועצב על התנהגותי לאחותי. מה אומר לאבי? ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7-%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7c%D7%D7%95%D7%AA--%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7-%D7-%D7%91%D7%99%D7%D7.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7-%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7c%D7%D7%95%D7%AA--%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7-%D7-%D7%91%D7%99%D7%D7.html Thu, 10 Dec 2009 12:39:43 +0200 נולדתי בחג הסוכות של שנת 1932. השלישי במספר הילדים . קדמו לי אליאס יליד 1926 ויעקב יליד 1930. גרנו בבית ענק מוקף בחומת אבן גבוהה מעליה הונחו שברי זכוכיות הבנויות במלט וזאת כדי למנוע מגנבים את הפלישה לבית .דלת הכניסה היתה עשויה מקורות עץ עבים עם מסמרי פלדה תקועים בתוכה, היתה כה כבדה שרק במאמצים רבים ניתן היה לפתחה. מפתח המנעול היה באורך של כ15 ס"מ..הבית כלל שתי קומות, קומת הקרקע עם חצר מרובעת גדולה שבמרכזה היה נטוע עץ תות ומסביבה היו הרבה חדרים מרווחים ומרפסת מקורה גדולה (טארמה). מדרגות גבוהות הובילו לקומה השנייה שגם מסביבה היו הרבה חדרים ששימשו לנו כחדרי מגורים ושינה. חלקנו את הבית עם משפחתו של משה זבידה, בן דודו של אבי, שהיה לו בית מסחר גדול לאפנת גברים במרכז בגדאד. הבית שימש לו כבית חרושת לייצור חולצות גברים וילדים. בחצר ובחדרים עבדו כעשרים נשים במכונות תפירה מיושנות. ומרעישות. נג'יה, אשתו של משה, שהיתה אישה יפה מאוד, ניהלה את העבודה. משה עסק בגזירת החולצות בחדר נפרד. אמה של נג'יה, "מתאנה", אישה שמנה, צעקנית ושתלטנית הייתה אחראית על המשמעת ודאגה שהנשים תעסוקנה רק בעבודה ללא הפסקה. היא צעקה ואיימה על המסכנות שנאלצו לאכול את ארוחותיהן ליד מכונות התפירה תוך כדי עבודה.
הטרור והרודנות של מתאנה הפחיד את כל מי שנמצא בקרבתה. כשפתחה את פיה אי-אפשר היה להפסיקה. צעקותיה נשמעו למרחקים.
לנג'יה היו עוד ילדים, ביניהם היה יוסף, הצעיר ממני בשנתיים. הייתי, אני הקטן, אמור להיות אחראי על כל מעשיו של יוסף המפונק והשובב . פחדתי ממתאנה שהיתה אומרת לי תמיד תוך כדי איום : "תחזיק את יוסף חזק בידיים"
"שמור עליו, ואם יקרה לו משהו, אתלוש את שתי אוזניך". כל כך פחדתי ממתאנה עד שנאלצתי להסתיר את אוזניי בשתי ידי בכל פעם שראיתי או ששמעתי אותה. יוסף השובב היה מנצל את המצב, מדי פעם היה בורח לי ונעלם ונהנה לראות אותי בורח ממתאנה כשאני מסתיר את אוזני, והיא רודפת אחרי כדי לתלוש לי אותן. איש לא היה מסוגל לעצור אותה, גם לא אמי שניסתה לגונן עלי ולהסתירני באחד החדרים עד שזעמה של מתאנה יעבור. החצר הגדולה שימשה לנו כמגרש משחקים. רצנו מסביבה וטפסנו על העץ כדי לאכול תותים עסיסיים ומתוקים. כמובן שמתאנה הייתה רצה אחרינו כדי לגרש אותנו. "זוזו מהר פרחחים קטנים, אתם מפריעים לבנות לעבוד". את זאת עשתה תוך כדי מרדף אחרינו ותוך כדי צעקות וקללות ואיומים.
בימי ששי נהג משה להתיז עלינו מים מצינור גומי ארוך ואנחנו החלקנו לאורך מרצפות השיש של המרפסת. נהנינו מכך מאוד ובמיוחד בימי הקיץ הלוהטים של בגדאד. יחד עם זאת, גם ממשה שהיתה לו מכונת תספורת ידנית, פחדנו. כשרצה להעניש את אחד הילדים היה רץ אחריו עם מכונת התספורת בידיו כדי לספר את שערותיו של הילד שיש להעניש. מתאנה נהנתה הנאה של ממש מהמחזה והצטרפה ברצון למרדף אחר הילד. לרוב הצליחה לתפסו ולמסרו לידיו של משה. האמהות נזעקו לעזרת הילד בניסיון נואש להצילו ממכונת התספורת, והילד היה מתפתל ומנסה בבכי מר ובתחנונים להיחלץ ללא הצלחה. לאחר העונש, משה ומתאנה היו מתמוגגים מצחוק על "הקרחת המבריקה של המסכן".
גרנו בשלושה חדרים בקומה השנייה . היה לנו שובך יונים. אליאס אחי הבכור, היה מעמיד סל גדול הקשור בחבל ארוך, מתחת לסל פיזר גרעיני אורז וכשהיונים באו ללקט, הסל היה נסגר עליהן, והן היו נתפסות ומשמשות לנו לארוחה טעימה. אליאס היה גאון המשפחה. אהב ללמוד ומגיל צעיר מאוד נהג להתכתב עם מפעלים באנגליה, בהודו ובארצות הברית, מציג את עצמו כבעל חברה מסחרית גדולה ומזמין דוגמאות של מוצרים שונים כגון , מברשות שיניים, עטים, עפרונות, ממתקים, ובעיקר דוגמאות של חולצות גברים וילדים העשויות מנייר והן ושימשו את משה שהעתיק מהם את הגזרה.
בבית הזה נולדה גם אחותי "פרחה" (היום דליה) בשנת 1934. מעניין כיצד אני זוכר. הייתי רק בן שנתיים. זה היה בלילה. קראו ל"קאבלי", (המיילדת) אבא עמד בפתח דלת החדר בו שכבה אמי והתפלל לבת, אחרי שלושה בנים. הוא קרא את שמה "פרחה" , היינו שמחה, כדי לבטא את שמחתו בלידת הבת שכה השתוקק לקבל. שם נולד גם אחי ציון ביום תשעה באב בשנת 1937. אבא היה מאוכזב. הוא רצה עוד בת ונהג לומר: "הבנות טובות יותר מהבנים. הן יפות ועדינות ועתידות להיות למשענת להורים לעת זקנה". ציון היה השובב שבינינו, אך כולם אהבו ופינקו אותו. הוא נהג לברוח לרחוב. לעתים אמא הייתה קושרת לו חבל ארוך ברגל אחת, כך שהיה לו מספיק מרחב כדי לרוץ ולשחק בלי לגלוש לרחוב. הרחוב היה מאיים. תמיד פחדנו לצאת ולשחק עם ילדי השכנים. המוסלמים תמיד רדפו אותנו, הכו אותנו ולעגו ל"היהודי הפחדן והמלוכלך".
לעתים קרובות היינו חוזרים הביתה מוכים ופצועים. רעדנו מפחד כשהלכנו לבית הספר היהודי הקרוב "אלווטאנטיה". המבוגרים תמיד הזהירו אותנו :
"היזהרו מהמוסלמים"
"אם תראו אותם תברחו"
לברוח...
לברוח...
לא להגיב...
לא להתגונן ...
כי אם רק לברוח ...
זה מה ששמענו
ועל זה גדלנו.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%A7%D7%A0%D7%94.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%96%D7%A7%D7%A0%D7%94.html Thu, 26 Nov 2009 11:00:50 +0200

סיפור עם מוסר השכל שהביא לנו הגולש היקר יוסי נמרדי הי"ו.

הוא בקושי ראה את הזקנה עומדת בשולי הכביש,
אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים, הוא הבחין בנואשות לעזרה.
עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, יצא והתקרב לעברה.
על אף החיוך שעל פניו, הזקנה דאגה. אף אחד לא עצר בשעה האחרונה.
האם הוא יפגע בה? הוא לא נראה בטוח כל-כך, הוא נראה עני ורעב.
הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו.
העמידה שלה בקור הזה...
הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה להביא לה.
"אני פה לעזור לך גברתי" הוא אמר,
"למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים, אגב, אני דרור כהן".
פנצ'ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה.
דרור זחל מתחת לאוטו, מחפש מקום לחבר את הג'ק,
הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך,
לאחר זמן קצר הוא החליף את הגלגל, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו.
תוך כדי הברגת הברגים בחזרה,
היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו,
היא אמרה לו שהיא באה מרחוק, ורק עברה באזור.
היא לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה.
דרור רק חייך וסגר את תא המטען שלה.
האישה שאלה כמה היא חייבת לו.
כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה,
שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה,
לו לא היה עוצר.
דרור לא חשב אפילו פעם אחת על קבלת תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו.
הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוקים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד,
וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך.
כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת.
הוא אמר לה שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה,
אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שהיא תסייע לו,
ותיתן לו את העזרה לה הוא זקוק. "ותחשבי עלי" הוא הוסיף.
הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה.
זה היה יום קר ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו,
נעלם אל תוך החשיכה...
כמה קילומטרים בהמשך הכביש האישה ראתה בית קפה קטן
והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט,
לפני שתעבור את כברת הדרך האחרונה בדרך לבית שלה..
המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת,
בחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות, כל הנוף היה מוזר עבורה ולא מוכר.
המלצרית פנתה אליה, והביאה לה מגבת נקייה לייבש את השיער הרטוב שלה.
היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום,
לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שהמלצרית
הייתה כמעט בחודש השמיני להריונה,
אבל היא לא נתנה לכאביה ולמתחיה לשנות את יחסה.
האישה הזקנה חשבה לעצמה איך אדם שיש לו כל-כך מעט,
יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר. ואז היא נזכרה בדרור.
כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 ש"ח.
המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה,
אך האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת, וכשהמלצרית שבה,
היא כבר לא נראתה, המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת,
ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית.
דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה:
"אינך חייבת לי דבר, גם אני עמדתי במצבך מישהו פעם סייע לי,
באותו אופן בו אני מסייעת לך,
אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה,
כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך..."
מתחת למפית היו מונחים ארבעה שטרות נוספים של 100 ש"ח ...
היו שולחנות לפנות, קעריות סוכר למלא, ואנשים לשרת,
אבל המלצרית הצליחה לעבור עוד יום.
כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון אותו לילה,
היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה.
איך היא יכלה לדעת כמה היא ובעלה זקוקים כל-כך לזה?
עם התאריך המשוער ללידה בחודש הקרוב, זה היה יכול להיות קשה ביותר.
היא ידעה כמה בעלה דואג,
וכשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט,
"הכול הולך להסתדר.
אני אוהבת אותך, דרור..."











]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A7%D7%91%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A7%D7%91%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%9D.html Thu, 26 Nov 2009 10:41:22 +0200
מוחמד וסעיד הם שני קבצנים העובדים בלונדון באוזרים שונים.
מוחמד הביא בסף כל יום של קבצנות 2-3 לירות סטרלינג
וסעיד מביא כל היום תיק מלא בשטרות של 10 לירות סטרלינג.
מוחמד שאל את סעיד:
"אני עובד כמוך כל היום ולא מצליח להביא הביתה יותר מ- 2-3 לירות ואילו אתה מצליח להביא תיק מלא וגדוש עם כסף, אולי תגיד לי איך עושים זאת?" סעיד אומר:
"תראה לי מה כתוב בשלט שלך?"
מוחמד מראה לו:
"אין לי עבודה ויש לי 6 ילדים להאכיל"
אומר סעיד:
"אז מה הפלא שאתה מצליח לקבץ בקושי רק 2-3 לירות?"
שואל מוחמד:
"ומה כתוב בשלט שלך?"
סעיד עונה:
"בשלט שלי כתוב, "חסר לי רק 10 לירות סטרלינג כדי לחזור לפאקסטאן".
]]>