עיני האמת – פרק 5 - דע את עצמך

פחד, אימה וחוסר אונים. רגשות אלו סבבו אותי ומלאו אותי עד שהתחשק לי לבכות. ראשי פעם וגופי רעד ללא שליטה. שכבר הרגשתי שאני לא יכול יותר לסבול את זה, הרעש נחלש, הרעידות פסקו וראש הפסיק לכאוב. למרות זאת, הזהרתו של אברהם הדהדה בראשי "אם חייך חשובים לך, אל תפתח את עיניך". איבדתי את הרגשת הזמן ומרוב ייאוש ועייפות, עצמתי את עיני ונפלתי לשינה טרופה מלאת חלומות. ובחלומי אני שוב מוצא את עצמי עומד בעיר אדירה. בניגוד לחלום הקודם, הצלחתי לראות יותר פרטים. העיר הייתה עצומה, נראה כי אינני יכול לראות קצה אחד שלה. חומה עבה הקיפה אותה מכול צדדיה וניתן היה לראות חיילים רבים מפטרלים עליה. המקום בו עמדתי היה גבוה יותר מכול מבנה אחר ויכולתי לראות שצד אחרי של העיר גובל לגוף מים אדיר. אני אומר זאת כי עד לאותו זמן לא ידעתי שיש דבר כזה שנקראה ים. הצד השני של העיר גבל בהר עצום שחור אשר שלט על האזור. דבר נוסף ששמתי לב אליו היה קול זעקה המום שהרגשתי שהוא קשור אלי למרות שלא הצלחתי להבין מה פשר הזעקה.

הרגשתי שיד חזקה מטלטלת אותי בחזרה למציאות. "קום מנואל" שמעתי את קולו הנמוך של אברהם "אתם יכול לפתוח את עיניך, הסכנה עברה". פתחתי את עיני, אור שמש חזק סנוור את עיני והייתי צריך לסכך את עיני עד שהם יתרגלו לאור החזק. כראייתי התבהרה ראיתי שאברהם מסתכל עלי, מבט מודאג בעיניו. "זה היה קרוב" אמר "הייתי צריך להיות יותר זהיר" אמר והושיט לי נד מים. שתיתי מהמים ואז שאלתי בכעס "ממה היית צריך להיזהר? מה היה הרעש הזה? מה אתה מסתיר ממני?" ואברהם, שעל פי טון הדיבור שלי הבין שאני לא יסתפק בתשובות המתחמקות שלו אמר "הייתי צריך לספר לך מקודם. שראיתי אותך לראשונה לא האמנתי שאני באמת רואה אותך" והוסיף קול גיחוך. "הרי הסיפורים עליך הם אגדות מטופשות שאמהות מספרות לילדים שלהם לפני השינה" אמר והוסיף "אתה באמת לא יודע מי אתה? כנראה נתתי לך מכה חזקה בראש חזקה יותר ממה שחשבתי". הוא הסתובב לכיוון השמש השוקעת ולבסוף כתפיו שקעו והוא הסתובב אלי ואמר "שמך הוא מנואל ואתה התקווה אחרונה שלנו".

"אתה מוכן לחזור על כך שוב" אמרתי כלא מאמין למשמע אוזני. "אני, מנואל, ילד קטן שלא הגיע לבגרות אפילו הוא התקווה האחרונה של הארץ". אברהם הסתכל עלי במבט עצוב ואמר "אני יודע שקשה לך לעכל את זה כרגע אבל אתה חייב להאמין לי". "למה שהאמין לך" שאלתי והכעס העצום שבי גדל עד שהרגשתי שאש אוחזת בעצמותי "אתה חטפת אותי, פגעת בי ועכשיו אתה משקר לי". אברהם ניגש אלי תפס את כתפי בחוזקה והסתכל לי ישר בעיניים "תקשיב לי טוב כי אני אומר לך את זה רק פעם אחת. אתה האדם החשוב ביותר כרגע בכל הארץ ועדיף שאנשים לא ידעו שאתה לא יודע מי אתה ואלו שכן שלא ידעו שאתה לא יודע מי אתה, אתה מבין?" בשלב זה הרגשתי שאני לא יכול יותר, הכעס, הייאוש הפחד הצטברו בתוכי עד שלא יכולתי יותר להחיל אותם, הרגשת האש בעצמותי הלכה והתגברה עד שלא יכולתי יותר להכיל אותה ופשוט שחררתי אותה מתוכי. אור עצום בקע ממני והרגשתי משהו שכל האנרגיה שהייתה כלואה בתוכי מתפרצת החוצה ואח"כ לא הרגשתי יותר כלום כי מסך שחור ירד עלי ושקעתי לתהום עמוקה ונוראית.

התעוררתי שטעם מר בפי ולרגע לא זכרתי איפה אני. ניסיתי להתרומם אבל נראה כי הגפיים שלי לא מגיבות לפקודותיי. שכבתי כך עוד כמה דקות עד ששמעתי קול אנחה ואז את קולו של אברהם "אה, כן ועוד משהו, עדיף שלא תשתמש בכוחות שלך בפרהסיה". בשלב הזה התחלתי לצחוק בקול ולאחר כמה רגעים שמעתי את אברהם צוחק גם. וכך שכבנו לנו, צוחקים על מר גורלנו.

שהצלחתי לקום בסופו של דבר ראיתי שאברהם נמצא מרחק מה ממני "אני עשיתי זאת" שאלתי, אברהם הסתכל עלי והנהן. "איך עשיתי את זה" שאלתי. אברהם התיישב ועיסה ראשו. "טוב אני חושב שכדאי שאספר לך מי אתה כי אתה עוד עלול להרוג אותי וזה לא משהו שאני מעוניין בו". הוא התרומם, ניגש אלי ובחן אותי. "איך אתה מרגיש?" שאל. "עייף, אבל גם רגוע יותר" השבתי "יופי, בו נקים מחנה ללילה ואני אספר לך את כל מה שאתה זקוק לו כדי לדעת מי אתה ולהיכן את הולך". אספנו כמה עצים ובנינו מדורה. למרות שידעתי שסוף סוף אני יקבל תשובות על שהעסיקו אותי, חשש גדול מילא אותי. מי אני? מה אני? איך הצלחתי להעיף את אברהם?

התיישבנו ליד המדורה, אברהם הכין את הנזיד הטעים שלו. "קודם כל בו נאכל ואח"כ אני יספר לך את כל מה שאתה רוצה לדעת". אכלתי ברעבתנות את הנזיד שלי עד שהתקפת שיהוקים תפסה אותי והייתי זקוק לשתיה כדי להפסיק אותה דבר שגרם לפרץ צחוק נוסף. לאחר שסיימנו לאכול. אברהם שלף מקטרת מכיסו הפנימי, הדליק אותה, שאף כמה שאיפות והחל לספר לי את הסיפור המדהים ביותר ששמעתי בחיי.