הגיבור הלא מוגדר - פרק 4

הערה קטנה: הסיפור הזה היה אמור להיות סיפור רגיל משלי אבל החלטתי להפוך אותו ל - 100% פאנפיק לפרסי ג'קסון של ריק ריירדן. (פאנפיק זה סיפור שמתרחש בעלילה של ספר אחר לחלוטין והכותב הוא לא הכותב המקורי).

להתווכח עם המנהל זה לא כל כך מה שיכולנו לעשות. בכלל לא. בזמן שאני, אדם ואלון ישבנו על הגשר שמחבר בין חדר המורים לחדר המנהל אלון החליט שהוא מפעיל את מה שכיניתי "Bitch switch". מתג המגעילות והוא החליט שהוא צריך להקניט אותי.
"אז... מה שלום הוודקה שלך?" הוא שאל אותי.
"מעניין, שהיינו לבד היה מאוד נחמד אלי, מה קרה? עכשיו אתה צריך לעשות רושם שלא יעזור לך בכלום על אדם?" שאלתי.
נדמה לי שאני אפתח את זה ממש לתחביב, לדחוף את האמת המרה לאנשים בפרצוף.
"אתה סתם גיי" אמר לי אלון.
"אולי" אמרתי "אבל זה כל כך לא קשור".
"למה לא? כי אתה אחד כזה?" שאל אלון.
"אתה יודע שזה לא אמורה להיות העלבה. יש אנשים כאלו. אי אפשר לרדת על אנשים ככה. למה שלא תקרא לי 'דיסלקט'?".
"אז אתה דיסלקט" אמר אלון בתרועת ניצחון (אני חייב להפסיק לתאר דברים בחרוזים...)
"כן, אני יודע" אמרתי.
אה, נכון, שכחתי לציין לחלוטין. יש לי דיסלקציה. אני יודע לזהות אותיות שהן לבד אבל במילה המילים פשוט מתרוצצות כמו תרנגולות מחוסרות ראש ומתעקשות להיות בלתי קריאות
איכשהו במתמטיקה זה לא מפריע לי אבל אני פשוט סובל בשיעורי אנגלית. אני יודע לדבר טוב אבל לכתוב? ממש לא.
ראיתי מרחוק בעננים מין כתם כתום מוזר כזה.
"מה זה?" שאלתי והצבעתי עליו.
"מאיפה אני אמור לדעת, אתה החנון כאן" אמר לי אלון.
הכתם הזה התקרב עד שמרכבה מעופפת! (אני לא ממציא!) נחתה על הרצפה. הייתי בהלם טוטלי. לא רואים כזה דבר כל יום.
המרכבה הייתה רתומה לסוסים מכונפים שהבהילו אותי בצהלה שלהם.
היה שם נער בודד אחד שהסתכל למעלה.
"יש לי הרגשה שזה הטרמפ שלנו" אמר אדם.
הצצתי למטה.
"מה המנהל חושב לעצמו?" שאלתי בקול רם.
"בואו" הוא אמר לנו באנגלית.
ירדתי עם רגליים רועדות ועליתי למרכבה הזו.
"מה זה הדבר הזה?!" שאלתי.
"זאת מרכבה מעופפת" אמר הנער באגביות מוחלטת. הוא היה שזוף למדי.
המרכבה מבפנים הייתה בנויה כך שיש בפנים ספסל שצבוע בחום מזעזע. המבנה היה כמו סל סגור. זה היה נראה לי בלתי בטוח בעליל. היה גם ספסל קדמי שעליו ישב הנער והחזיק במושכות של הסוסים.
"מה אלו?" שאל אלון והצביע על הסוסים.
"אלו פגעסוסים" הוא אמר "יוצאים לדרך. אה, דרך אגב, קוראים לי וויל".
...
"אז אתה בעצם אומר שיש אלים יווניים?!" שאלתי בסוג של היסטריה.
"פחות או יותר" אמר וויל.
"ואתה באמת חושב שזה הגיוני?!" שאלתי.
"למה לא?" הוא אמר "אם הם בני אלמוות ברור שהם ישרדו עד עכשיו".
"אבל זה מיתוס!" אמרתי.
"מי החליט?".
"אבל מה הקשר לאלים היווניים?" שאל אדם.
"אז... כל אחד מכם הוא בן של אחד מהם" אמר וויל "אני לא יודע מי אבל כירון זיהה את זה".
"כירון?" שאל אלון מבולבל.
"כירון - מר ליפמן היה שמו הבדוי" אמר וויל "סאטיר אחד הגיע אליכם ושזיהה הילה עצומה כל כך שהוא לא הרגיש אי - פעם הוא קרא לכירון. זאת פעם ראשונה שמוצאים שלושה ביחד" אמר וויל
"מר ליפמן היה שם בדוי? ומה זה סאטיר?" שאל אלון.
"חצי עז חצי אדם" אמר וויל.
"איך זה אפשרי?!" שאל אלון.
"זה הכל יצורים ששרדו" אמר וויל בסבלנות.
"איך אתה מסוגל לענות על כל השאלות שלנו? יש לך עצבים של ברזל" הערתי.
וויל לא ענה לי.
לאט לאט הנוף של האוקיינוס נעלם וראינו יבשה.
"זה ארצות הברית?" שאלתי.
"כן" הוא אמר "אנחנו בכיוון לונג איילנד שם נמצא המחנה".
"איזה מחנה?" שאל אלון.
"מחנה החצויים" אמר וויל.
...