המשמידה- פרק 3 חלק 3

"איזה סוג של מלאך אתה?"
"מה זאת אומרת איזה סוג?"
"סוג, אממ.. מלאך מלחמה, מלאך שומר, מלאך שופט."
"אהה, אני מלאך שומר."
"ואתה שומר על.. אדם אחד בלבד, או על כמה?"
"אדם אחד."
"ומה אתה יודע על העבודה של המלאך השופט?"
"איזה? יש כמה סוגים."
"סוגים?"
"סוגים, אממ.. שופט מלחמה, שופט מלאכים, שופט לאלים, שופט אנשים."
"שופט אנשים."
"מצטער, לא יודע עליו שום דבר. לא היה לנו אחד כזה כבר שנים."
"אהה, טוב."
"מצטער ילד, חייב ללכת. נתראה."
לה.." קול נפץ נשמע ועננה לבנה אפפה את האזור מולו. "אז פה הוא עמד."
במשך כמה זמן לא הופיע אף אחד לדבר איתו, והוא התיישב על הרצפה הקרירה ושילב את רגליו. הוא היה עייף מהיום הזה, או מהימים האלה. תחושת הזמן שלו אבדה מזמן.
הוא התחיל לחשוב על האלים שהוא עד צריך לפגוש. 'ארטמיס תהיה עם שיער בצבע כסוף כמו הירח וגבוהה, עם עיניים כחולות בהירות וקשת מכסף ביד. מעניין אם היא תביא איתה את כלבי הציד שלה שתמיד רואים בסרטים. את אתנה כבר ראיתי, אבל אולי היא תבוא שוב. אפולו, אח של ארטמיס, עם שיער בצבע נחושת כמו השקיעה ועיניים חומות וגדולות. עם קשת מזהב שקיבל מזאוס.'
"אנחנו שומעים את זה." אמר קול מאחוריו.
"שומעים את מה?"
"את המחשבות שלך."
"רגע.. אני מכיר.. פוסידון?"
"האחד והיחיד." אמר פוסידון והופיע מולו.
"חשבתי שדווקא פוסידון יעשה גלים."
"ילד, חוש ההומור שלך זקוק פה. אולי תחליף את דיוניסוס? הבדיחות שלו גרועות, חצי מאתנו שוקלים להפסיק לשתות את האמברוז'יה, ורק לא לשמוע אותו." צחק פוסידון.
"אתה נראה.. שונה." קבע איידן.
"ברור ילד, אני לא בא כמו שאני לעולם האנושי, אנשים יצחקו עלי או יברחו."
"אתה כנראה צודק.. אהבתי את השיער."
"תודה ילד, המוזות סידרו אותו."
"הן לא אלות המוזיקה?"
"לא רק, מוזה לא חייבת לבוא רק במוזיקה נכון?"
"כנראה.."
"הן אלות האומנות. אתה עוד תפגוש אותן." אמר פוסידון בחיוך "תראה מה עוד השיער הזה יכול לעשות." שיערו של פוסידון, שעד עכשיו סודר בצורת גל החל לנוע כאילו אלפי נחשים זוחלים בתוכו.
"וואו, זה נראה כמו צונאמי!"
"כן, אני צריך לזכור להגיד את תודתי הכנה למוזות, אני לא נפטר מהצבע התכלת אף פעם!"
"הוא הולם אותך."
"נתראה ילד." אמר פוסידון, ובצחוק גדול הוא נעלם, כאשר מים מתיזים על כל ההיכל.
'תמיד חשבתי שאיזו מכונית תיסע על שלולית והמים יתיזו עלי, לא שפוסידון ילך להגיד תודה למישהו ואני אהיה ספוג במים..'
היכל אמפיסטו החשיך באחת, וההד הנשי נשמע שוב. "לילה טוב איידן, חלומות מתוקים. היום שיבוא מחר יהיה קשה יותר מאחרים. לך לישון, יש לך זמן. בבוקר תקום ליום קצת מסוכן. אז קדימה תשכב, תירגע ותנוח ומחר תעשה מה שאומרים לך, בלי ויכוח."
ההד נעלם והותיר את איידן פעור פה. "יום מסוכן הולך להיות מחר? לא פגשתי עוד את כל האלים." הוא צעק לחלל ההיכל.
הוא חשב על ארטמיס ואפולו שכל כך רצה לפגוש, ולראות אם גם אתנה הולכת להסתפר אצל המוזות, ולדעת אם זאוס באמת זוהר כמו שרואים בסרטים, ועוד הרבה דברים ששכח לזכור.
בשלב מסוים במחשבותיו עיניו נעצמו והוא שקע בשינה. כל הלילה רדפו אותו חלומות רעים, גם על האלים וגם על אנשים אחרים.
הוא חלם שזאוס בא אליו ואמר שחלה טעות ושהוא לא האיש המתאים לתפקיד, אבל משום שכבר פגש את האלים והיה בקרבם הוא חייב למות.
הוא חלם שקיבל את התפקיד וזאוס לא עמד בהבטחתו לפגוש את הוריו במקום שבו הם נמצאים.
הוא חלם שהמוזות לא אוהבות אותו והן מספרות אותו באופן מכוער.
הוא כמעט התעורר מהחלום האחרון שרץ לנגד עיניו, אבל פתאום הופיעה תמונה אחרת. אישה גבוהה ויפהפייה עם כנפיים שחורות ושיער שחור וארוך בהתה בו בעיניים ירוקות כמו הצמרות של העצים ליד ביתו, והן נראו קרות מאוד וחסרות כל רגש. מזווית עינו הוא ראה קרב מתחולל בין שדה אחרת בעלת שיער חום כהה לבין מלאך בעל כתר קטן מעלי דפנה.
הקרב ריתק אותו. חרבו של המלאך הייתה שווה בכוחה לסכין הקצרה של השדה, ובכל זאת היא החלה להדוף אותו.
"מה קורה פה?" שאל את עצמו.
"זאת השדה מלפני עשרים שנה. זה המלאך המטונף ששפט את האנשים. וזה מה שעומד לקרות לך אם תעבור את המבחנים." אמרה השדה היפהפייה ונעלמה ממקומה. איידן ראה עכשיו את הקרב במלואו, אבל הקרב הזה כבר לא ריתק אותו, אלא הפחיד אותו. הוא נאבק בחלומו וניסה להתעורר, אך לשווא.