המשמידה- פרק 5 חלק 2:

איידן היה מופתע מאוד למשמע אוזניו. הוא הכיר את אמילי, ויצא להם לדבר כמה פעמים, אבל הוא מעולם לא חשב שהשאיר עליה רושם כל כך עמוק.
"וואו.. אז היא מאוהבת בילדון היתום?" שאל אולאף. ילד רוסי וגדול עם שיער חום בהיר ועיניים כחולות.
איידן מעולם לא אהב את אולאף, הוא היה מאוד אגרסיבי. תמיד הוציאו אותו מהמשחקים, כי הוא הרביץ לקבוצה היריבה.
"כנראה.. לייטון אין לך מזל." אמר איוון לילד נמוך יחסית שהיה משמאלו.
איידן תמיד חיבב את לייטון, הוא היה נעים הליכות ומעולם לא הציק לו בקשר להוריו.
"היי לייטון!" צעקה ילדה מהקצה השני של חצר בית הספר.
"כן לולה?" צעק לה לייטון בחזרה.
"אז איך ההרגשה כשאמילי לא מעוניינת בך?"
לייטון לא ענה לה בחזרה, ולולה צחקה בקולי קולות והלכה עם חברותיה לתוך הבניין.
"איך היא ידעה?" שאל איידן את הרמס.
"כוחה של שמועה. היא מתפשטת כל כך מהר, אי אפשר לדעת איפה זה התחיל."
"לייטון המסכן.."
"אל תדאג לילד, הוא יכול ל השתמש בזה לטובתו." אמר הרמס וקרץ לו. "בוא, עכשיו אתה צריך לראות סוג אחר של מסרים."
"יש עוד סוג?"
"בטח, יש פתקים, יש את התקשורת ויש אומנות."
"וואו יש הרבה דרכים."
"תתפלא." חייך אליו הרמס ועף למשרד של משכירת בית הספר.
"היי חכה לי." צעק אחריו איידן ורץ לתוך בניין בית הספר לחדר המזכירה.
"אז תראה, אנשים מתקשרים אליה, היא רושמת את זה על פתק, וכשהמנהלת יוצאת מחדרה, המזכירה נותנת לה את הפתק. אין הרבה תקשורת מילולית."
"זאת לא דוגמא. כולם יודעים שהן שונאות אחת את השנייה."
"אחר כך אני אקח אותך לעוד מקום, כדי שתראה שזה לא קשור לרגשות."
"אם זה לא קשור ברגשות אז במה?"
"בדרך עצמה. בפתק לא צריך לדבר, פשוט לכתוב את מה שצריך. זה לא כמו דיבור בין ילדים בהפסקה. עכשיו בוא, הולכים לתקשורת."
הרמס החזיק בידו של איידן, והם עפו מחוץ לחלון הפתוח לכיוון אולפני הטלוויזיה של העיר באסקה.
"הרמס?"
"כן?"
"אתה משתמש בהעברת מסרים דרך פתקים או דיבור?"
"גם וגם. כולנו משתמשים בכמה סוגים."
"נכון.. איזה סוג אתה מעדיף?"
"דיבור זה מהיר יותר, ואתה יכול להיות בטוח שהנמען קיבל את ההודעה, אבל בפתק אתה יכול להתחמק מתגובה לא רצויה."
"אז אין לך סוג מועדף."
"כנראה שלא. תראה, הם יושבים על הספסלים עם מצלמות, מחפשים בעיניהם אחרי כל מאורע קטן."
"אנשי תקשורת."
"בדיוק. העבודה שלהם קצת קשה יותר, הם צריכים לחפש דברים שיעניינו את הקהל הרחב, אמילי לא תעניין אותם, רק תגרום לפיטורם."
"אני מבין, אז בתקשורת הדברים הקטנים לא תופסים."
"אתה צודק במאה אחוז. אז מה הבנת עד עכשיו?"
"יש כמה סוגים של העברת מסרים. דיבור, העברה של מידע מפה לאוזן- קל, נגיש ויעל מבחינות מסוימות, אבל לא תמיד אמין, ולכן יש לקחת את המידע בעירבון מוגבל. כתיבה, אמין יותר, אבל פחו מהיר, ולכן לעיתים המידה לא רלוונטי. תקשורת, קשה באיסוף המידע, אך הדברים אמינים ורלוונטיים לתקופה. גם פה צריך לקחת את המידע בעירבון מוגבל, כי אפשר להיות בטוחים רק בפרטים הכללים, הרבה מזה יכול להיות הגשמה בשביל רייטינג."
"יפה מאוד ילד, אתה תצליח במבחן שלי!" צחק הרמס "עכשיו בוא נלך למוזיאון, המקום האהוב עלי."
"אין פה הרבה, המלך רוברט לקח את הרוב לטירה שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה."
"לא קוראים לזה ארמון עכשיו?"
"לפי דעתי הוא עדיין חי בימי הביניים."
"אז טירה מתאים."
כשהגיעו למוזיאון הם ראו שאין שם הרבה אנשים. "מעט אנשים אוהבים את המוזיאון נכון?"
"נראה ככה."
"היית פה פעם?"
"הוריי לקחו אותי כשהייתי בן חמש."
"למה לא מאוחר יותר, הסיכוי שלך להבין משהו פה לפני גיל שלוש עשרה מאוד נמוך."
"הם מתו, כשהייתי בן שבע."
"אוי, אני מצטער ילד."
"זה בסדר, אתה האל היחיד שמודה בכך שהוא לא יודע הכל, אני מעריך את זה."
"אני לא יודע הכל."
"אבל אתה יודע יותר מהאלים האחרים נכון? אחרי הכל אתה מעביר להם את המידע."
"אני לא בטוח שאני יודע יותר. בנושאים מסוימים כן, אבל בנושאים אחרים הם יודעים יותר ממני."
"איז.."
"לא מתפקידי לומר לך, מצטער ילד."
"בסדר."
"אוקיי בוא נסתובב פה."