מלחמת האלים - פרק 15: ידיד חדש

ראשי כאב והרגשתי דקירה איפה שאחד השלדים פגע בי בניצב חרבו לפני שהובילו אותי לפה. הקירות היו אטומים, לא היתה שום דרך להיכנס או לצאת וחור האוויר היחיד היה רחוק כל כך עד שכל מה שראיתי היה נקודה של אור.
רציתי לצרוח ולנפץ את הקירות אבל זה היה בלתי אפשרי.
האדס ידע יותר משחשבתי, הוא עוזר לצד הלא נכון, המלחמה בטח נמשכת ולוקאס ותומאס... קפאתי במקומי. האם כבר שמו לב שנעלמתי? אני מניחה שכן.
מה הם חשבו? האם חשבו שנטשתי אותם? שעזבתי? שברחתי מפני הסכנה? האם הם חזרו למחנה? האם המלחמה כבר בעיצומה? האם איחרתי את המועד?
כל כך הרבה שאלות הסתחררו בראשי עד שקרסתי על רגלי ושמתי לב שהן כבולות במשהו לבן ובוהק.
עכשיו באמת צרחתי.
הייתי כבולה לעצמות אדם שהיו חזקות במיוחד. ניסיתי לפגוע בהם בכל מה שיכולתי אבל הם כנראה לא היו עצמות אדם רגילות כיוון שהן לא נשברו ואפילו לא נסדקו.
התיישבתי על הרצפה ופני בתוך ידי, הצטערתי על הרגע שהחלתי בכזאת נחישות שאני אצא למסע החיפושים. מה זה נתן לי? כל מה שעשיתי היה להכניס את עצמי לצרות.
רוח קרה הגיעה לעורפי והרמתי את ראשי. כמעט צרחתי שוב אבל במהירות אדירה הרוח סתמה את פי.
אבל היד הייתה אמיתית, בשר אדם.
הבטתי בנער ברתיעה, מדוע הוא מוכר לי?
"אני לא רוצה להפריע לבכי שלך אבל אני מאמין שאבא שלי יתעצבן כשיגלה מה אני עושה, את לא חושבת?" הוא חייך ועכשיו הבנתי. הוא הזכיר לי את האדס.
אבל זה לא היה הנער ממחנה החצויים, הוא היה נער שונה.
"מי... מי אתה?" שאלתי וניגבתי את עיניי, מתביישת בדמעות.
"אהה, זאת כל השאלה נכון? אני יכול להיות אויב ויכול להיות חבר", הוא דיבר בדיוק כמו האדס, התחלתי לפחד. אולי זה בסך הכל תחבולה של האדס?, "אבל במקרה הזה אני חבר, גם אני יודע על הסיבות למלחמה. הסיבות האמיתיות"
הנהנתי, לא התכוונתי לשאול אותו איך הוא יודע, התכוונתי לזרום עם זה. "אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי והבטתי בו, מחכה לתשובתו.
"אני רוצה להוציא אותך מכאן, לספר לך כל מה שאני יודע ושתלכי ישר לאולימפוס, להסביר לאלים מה קורה פה"
"אבל הם לא.."
"לא יקשיבו?" הוא קטע אותי "אני לא מאמין בזה, אחרי שישמעו את הטיעונים שלנו הם ישתכנעו, ואם לא..." הוא חייך חיוך מסוכן וכבר הבנתי שיש לו תוכנית חלופית למקרה שהראשונה לא תצליח.
"אז בתור צעד ראשון הייתי רוצה לדעת את שמך" אמרתי כשהתרוממתי על רגלי אחרי ששבר את העצמות המוזרות ההן.
"מי אני, מה שמי.. יש לך שאלות לא נכונות" הוא הביט לכיוון הקיר.
"איך בכלל נכנסת הנה?" הוספתי לשאול, "איך נצא? יש מילת קסם או..." הוא אחז בזרועי ועוד לפני שהספקתי להגיב משך אותי אחריו אל תוך הקיר.
"נכנסתי באותה הדרך שבא יצאנו, אין מילת קסם" הוא אמר, עונה על השאלות שלי
"אז מה אנחנו עושים?" שאלתי אחרי שיצאנו מהמקום השחור ההוא שהבנתי רק עכשיו שהיה בעצם השאול.
"אנחנו מוצאים את החברים שלך, נוסעים למחנה החצויים לספר לכירון, רצים לאולימפוס..."
"איך אתה מכיר את כירון?" שאלתי
"סיפור ארוך" הוא אמר מחייך, "גם את פרסי אני מכיר, ואנבת' ו... אבל זה לא העניין" החיוך נמחק מפניו, "עלינו להגיע לכירון ולספר לו מה שידוע לנו, משם ללכת לאולימפוס ולספר לאלים"
"ואז?" שאלתי
"נקווה לטוב" הוא ענה והמשיך להתקדם.
אחרי עוד חצי שעה של הליכה לא הרגשתי את רגליי, לא ידעתי עוד כמה זמן אוכל להחזיק ככה. הוא הביט בי והנהן, נשען על עץ קרוב וחיכה בזמן שנשמתי עמוקות והסדרתי את קצב נשימתי.
"אפשר להמשיך?" הוא שאל ואני הבטתי בו
"יש סיבה שאנחנו כל כך ממהרים?" שאלתי והוא פנה אל מוכר עיתונים, קנה עיתון רגיל והראה לי את התאריך הרשום בו: ה-21 ביוני.
הבטתי בו וחיכיתי שיסביר. "זה יום אצמא הקיץ היום" הוא אמר, "היום היחיד בשנה שבו כל האלים נפגשים יחד ו.. דנים בכמה דברים"
"ואם לא נסביר להם מה קורה לפני הזמן.." נתתי לעצמי להשלים לבד את מה שמשתמע.
גורל העולם תלוי בי ובנער הזה, שאני אפילו לא מכירה. "מה אבא שלך יגיד?" שאלתי פתאום.
הוא משך בכתפיו, "לאבא שלי לא אכפת מה אני עושה"
"הבנתי" אמרתי, נזכרת בשיחה שלי עם האדס לפני שניסה לתקוף אותי.. "אוי! הקלשון!"
"את מתכוונת לפנינה?" שאל הנער, "היא נהרסה, אבא שלי שבר אותה בדיוק כשבאתי לראות מה שלומו ולבקר אותו, זה עדיין משהו שאני חייב לעשות את יודעת..."
הנהנתי שוב, כנראה שלא אזכה להשתמש בכלל בקלשון היפה ההוא. לא שממש התחשק לי לראות עליו דם של מישהו פצוע אבל בהחלט רציתי להשתמש בו קצת לפני שלא אזכה להשתמש בו בכלל!.
נעמדנו על הכביש המהיר וחיכינו שמונית תעצור לנו, כשאחת עצרה לידנו הוא חייך אלי ואמר לפני שפתח את הדלת, "תני לי לטפל בזה..."