מלחמת האלים - פרק 16: מערב

פרק 16: מערב

נסיעה של משהו כמו שעתיים ארכה חצי שעה, אל תשאלו אותי איך. כשנכנסנו פנימה לא היה בה איש, כאילו המכונית פעלה בעצמה והוא רק אמר, "מחנה החצויים".
המונית נהגה בקצב מטורף וכמו שאמרתי, תוך חצי שעה עמדנו שוב במחנה.
ירדנו במהירות ורצנו לעבר הבניין המרכזי אבל כשהתקרבנו לשם ראינו שהוא איננו. כלומר ממש איננו. נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.
הבטתי בנער בפחד, מה קורה פה? מרחוק יכולתי לשמוע צלצול חרבות, צעקות וקריאות קרב.
"אוי לא..." מלמלתי והתחלנו לרוץ על פני השדות, המחזה שהתגלה לפנינו היה מזעזע.
הביתנים שהיו יפים כל כך ושלמים נהרסו כליל, השדות היו חרוכים, אש התפשטה בכל מקום אפשרי, חצויים נלחמו זה מול זה, ופרסי עמד ליד נהר שראיתי במרחק ונלחם עם שלושה חצויים.
"תפסיקו!" קולו של הנער שלצידי פער סדק באדמה וקולו הדהד בכל השטח, חצויים רבים הרימו את עיניהם ואז, כמעט יחד, כולם הביטו בו במבטי שנאה. כאילו הוא האשם במלחמה ולא ההורים שלנו.
"מה אתה עושה פה?" צעק לו נער מביתן הרמס יורק את המילים כמעט
"באתי לעצור את זה!" אמר הנער והעביר את מבטו על פני בני הנוער שכבר התרכזו בסמוך אלינו, כולם הביטו לכיוון שאליו הסתכל, הביתנים, השדות... המחנה כולו. "ראיתם מה עשיתם?" הוא שאל בקול מוכיח וכמה מהם הורידו את ראשם בבושה אך היה אחד שהביט בו בכעס,
"שכחת מה אתה עשית?" שאל בקול מלגלג ופניו של הנער שלצידי החווירו "את זה אתה לא תגיד לפני כולם למרות שכל אחד ואחד ממי שעומד פה יודע מה עשית, נכון ניקו?"
ניקו.
חיזיון שטף אותי משום מקום. הנער שעמד לצידי, ניקו, עמד לפני שני אנשים גבוהים במיוחד, גבר ואישה, ודיבר איתם כשהוא משתמש בתנועות ידיים ומציג משהו לא מובן, האנשים נראו כועסים משנייה לשנייה, האישה הביטה בכעס רושף בנער וציוותה עליו להסתלק כנראה, ואז הביטה בגבר וקולה חדר אליי, "הזהרתי אותך פוסידון! זה לא יימשך יותר!".
שנייה אחרי זה הכל התערפל ושוב עמדתי לפני החניכים.
פי נפער מתדהמה, פניי פנו אל ניקו באוטומטיות, הוא החוויר יותר ומבטו סרק את החניכים, שפת גופו העידה שמה שראיתי עכשיו לא היה שטות, זה היה האמת.
האמת הנוראה.
ניקו גילה להורים של פרסי ואנבת' עליהם, הוא סיפר להם משהו שהוביל למלחמה, זאת לא הייתה רק אשמתם של פרסי ואנבת' זאת הייתה גם אשמתו של ניקו...
לפני שהספקתי לומר דבר נוסף אחד מבני אפולו הרים את קשתו ואמר, "ניתן לכם שתי דקות כי אנחנו בכל זאת רוחשים מעט כבוד אליכם, התכוננו".
בנימה זאת כל המחנה של אתנה פנה אל בין העצים, בשקט שהפחיד ממש.
הבטתי בפרסי שהתיישב לידי על הדשא השרוף, הוא לא אמר דבר, "אתה... ידעת?" שאלתי
"על ניקו?" הוא שאל "רק לפני כמה ימים, קצת אחרי שיצאתם"
"מה?" שאלתי בבלבול, יצאנו רק אתמול בבוקר, הייתי בטוחה בזה.
"היית בשאול, בשאול הזמן פועל אחרת, למעשה נעדרת מהמחנה במשך שמונה ימים"
"שמונה.. ימים?" אמרתי לא מאמינה
הוא הנהן ביובש, "לא האמנתי עליו, את יודעת" אמר "הוא היה החבר הכי טוב שלי עד לפני כמה זמן, עד שנעלם"
"נעלם?" שאלתי
"ניקו נהג להסתובב, ללכת, אף אחד לא יכל לעצור אותו, הוא בן האדס את יודעת" הנהנתי ונתתי לו להמשיך, "יום אחד, לפני כמה שנים, הוא פשוט קם ועזב, נעלם. ומאז לא שמענו עליו, עד היום".
הבטתי בפרסי, "מה יקרה עכשיו?"
"מה שקרה בשלושת הימים האחרונים, נלחמים על החיים שלנו"
הבטתי בו והשפלתי את ראשי, "אתה יודע שהכל קרה באשמת אורנוס מההתחלה נכון? ניקו לא אחראי לזה בדיוק כמו שההורים שלנו לא אחראיים. כל אותו הזמן מישהו שלט בהם, מישהו..."
הכל קפא, הרגשתי את הצינה ואת הרוח הופכת לקפואה ממש. הבטתי בפרסי, הוא קפא על מקומו.
לא שוב.
"אז מה? כבר עלית עליי?" שאל קולו המלגלג של אורנוס
"ומה תרוויח מזה? ובאמת תיתן להאדס את מה שהבטחת לו? מה רצית ממני? ו..."
"יותר מדי שאלות, פחות מדי זמן, הזמן אוזל"
הבטתי בשמיים, השמש עמדה בשמיים, צהריים. יש לנו חצי יום להגיע אל האולימפוס.
"אנחנו נעצור אותך" אמרתי
"לא נראה לי" הוא השיב ופתאום יכולתי לראות אותו, גבר כבן 40 בגובה שני מטרים וזקן לבן עם ניצוצות כחולות הביט בי וחייך חיוך שטני.
"אורנוס" לא ידעתי מה אני אומרת, הרגשתי משותקת. יכולתי להרגיש את הכוח שיוצא ממנו.
"לצערי, מלא הכוח שלי יפעל רק ממחר, אחרי אמצא הקיץ" הוא חייך והתיישב על הדשא, לא רחוק ממני. קמתי ממקומי.
"אנחנו נעצור אותך" חזרתי על דברי
"טיק–טק, אמה" הוא אמר והצביע על שעון בלתי נראה, "טיק-טק" ואז הוא התפוגג.
השמיים הפכו לכהים יותר כשהבחנתי שכבר מתחיל להחשיך, הזמן שלנו קצוב. והוא ממש לא עומד לרשותנו.
קפצתי ממקומי עם המולת הרעשים שנשמעה, פרסי קם גם הוא.
"זה מתחיל שוב" הוא אמר והביט סביבו, "לא נראה לי שנצליח לעצור אותו"
"אסור לנו להאמין ככה" אמרתי מהר, "אנחנו נצליח"
"בואי, נשיג לך נשק ותתכונני"
"למה להתכונן כשאפשר להתחיל?" שאל קול מאחורינו.
במגן כסף נוצץ, קסדה שהסתירה את שיערה המתולתל והזהוב, עמדה אנבת' והביטה בנו כאילו נלכדנו ברשת שלה. "קצת חבל לי על אמה..." היא אמרה ואז חמישה בני אתנה נוספים הופיעו. "עלייך אני לא מרחמת". הוסיפה והביטה בפרסי במבט שאומר הכל.