מלחמת האלים - פרק 17: פירוש הנבואה

פרק 17: פירוש הנבואה

הבטתי באנבת' בניסיון להבין מה קורה. "אנבת', אנחנו עושים בדיוק מה שהוא רוצה" אמרתי וראיתי את עיניה מביטות בי ביראה "את יודעת על מי אני מדברת"
"מה קורה כאן?" שאל מישהו וחיכה שאנבת' תתקוף "למה אנחנו לא יכולים לחסל את זוג המזיקים ו..."
"שקט!" קראה אנבת' והוא השתתק "מה את יודעת אמה?"
"אני לא מדברת" אמרתי בנחישות "לא כאן, לפני אנשים, ולא כשאתם מאיימים עלינו"
פרסי התרומם וגם אני, שלושה בני אתנה תפסו אותו וקשרו את ידיו במהירות שלא הכרתי.
"פתאום יש חיסרון בזה שאין הרבה בני פוסידון נכון?" שאלה אנבת' בלעג
"אנבת'.." פרסי הביט בה אבל מבטה נשאר אטום, סגור.
"קחו את פרסי למקום שבו לא יפריע, אני ואמה.." פיה התעוות והוא חייכה אליי "יש לנו שיחה קצרה"

"אז מה בדיוק קרה לכירון?" שאלתי "ולמר ד'? ולמחנה?"
"המלחמה תקפה אותנו, האחים שלי התעצבנו מיום ליום, כעסתי על פרסי, האלים כעסו, המלחמה הזאת הוציאה את כולם משליטה..." היא הביטה בי ופרצה בבכי "אוי אמה.. מה עשיתי?"
"כלום" אמרתי "זאת לא הייתה אשמתך"
'אלא אשמתי' אמר קול בראשי ואנבת' הביטה בי
"זה הוא" אמרתי והיא הנהנה
"אורנוס לא תוכל לעצור אותנו מלעצור את הקרב הזה" היא אמרה בקול בוטח מספיק
"אני יכול, ואני אעצור" הוא כמעט נשמע מחייך
"אמה...!" קריאה הרחיקה את קולו של אורנוס ורייצ'ל הופיעה משום מקום, "אנבת'! אתן חייבות לבוא, אני לא מסוגלת לעשות כלום"
"מה קרה?"
"הקרב המשיך" היא אמרה "פרסי השתחרר בעזרת בני ברית"
"זה התחיל שוב?" שאלתי ורייצ'ל רק הנהנה
"אנחנו חייבות להגיע לשם"
"בואו נזוז" אמרתי וקמנו אני ואנבת'
רצנו בכיוון שהחרבות הצטלצלו, קריאות, צעקות והגרוע מכל: ההרס הרב ומספר החניכים המוטלים דוממים על הקרקע. עצמתי את עיניי, המראה היה נורא.
"זה פשוט נורא" אמרה אנבת'
"וכל זה בגלל משהו טיפשי כל כך" אמרה רייצ'ל ואנבת' הנהנה ולא אמרה עוד כלום
"בואו" אמרתי "תתפזרו חזרה למחנות שלכם ותנסו לעצור את זה"
"אמה, זה לא אפשרי" אמרה אנבת'
"חייבים להגן על מי שעוד חי וחייבים לעצור את הטירוף הזה" אמרתי והבטתי בשמיים "השמש מתחילה לשקוע"
"ו...?" שאלה אנבת'
"הנבואה" אמרה רייצ'ל "המים שיעלו בנפשות האויבים הוותיקים- הוויכוח של אתנה ופוסידון, ייפולגו האלים לכדי צדדים- חלוקת המלחמה, רעש אדמה יתעורר וימעול- האדמה עצמה, גאיה עצמה, מפחדת מפני חזרתו של אורנוס, אלו שמצאו את הדרך הנכונה- החניכים שהבינו מי הגורם האמיתי, שראו את פרצופו האמיתי של האויב, אורנוס. דווקא הם לא ימצאו את המוצא- לא הצלחתם להגיע לתשובה"
"שכחת שורה" אמרתי אבל הבנתי שהיא לא שכחה, היא הדחיקה את השורה ההיא "בן או בת ימות אז ל'גדול' " אמרתי ומיד התחרטתי
"את בת של הגדול, פרסי הוא בן של גדול" אמרה אנבת'
"גם תומאס הוא בן של גדול" אמרה רייצ'ל וניסתה להסיח את דעתנו
"למה שזאוס יערב את הבן שלו בנבואה?" שאלתי "זה או אני או פרסי"
"אני לא רוצה להפריע אבל אנחנו חייבות לעצור את החניכים" אמרה אנבת' והביטה סביבה "תתפצלו ותעצרו" הוסיפה ופנתה אל חניכים של אתנה
אני רצתי אל פרסי ועזרתי לו מול כמה חניכים מביתנים שונים. המים נלחמו בשבילנו אבל המשיכות המכאיבות עם כל גל שתקף שיגעו אותי, כוחי נחלש. הבטתי בפרסי, הוא לא הפסיק להילחם, מגן עליו ועליי. אבל אפילו הוא נראה תשוש.
"תחזיק מעמד?" שאלתי
"אשתדל" הוא אמר ואני התחמקתי משם ורצתי אל לוקאס, הוא ראה אותי ולא אמר דבר
"לוקאס תשמע, עבר הרבה מאז ש..."
הוא דחף אותי הצידה והביט בי, "אמה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה יותר. אני לא רוצה לפגוע בך, את חייבת להגיע לאולימפוס"
"לבד?" שאלתי
"לא" הוא אמר, "קחי את ניקו איתך"
ניקו היה הנער האחרון שרציתי ללכת איתו לאולימפוס אבל לא הייתה לנו ברירה. "ומה איתך?" שאלתי
"אני אסתדר" הוא חייך ותומאס התקרב אלינו,
"זה נראה כאילו אתה עומד להרוג אותה מאחור, כדי שתתחמקי ממנו ותתחילי לזוז" אמר ואני התחמקתי מהם ורצתי אל הגבעה.
בדיוק כשהגעתי למלה שמעתי את זה, או יותר נכון, לא שמעתי את זה.
רחש המים נפסק.
על גדת הנהר, שכב פרסי, מדם וגוסס כשאחד מבני הפייסטוס מחייך ברשעות.