מלחמת האלים - פרק 23: ניקו יוצא לדרך

פרק 23: ניקו יוצא לדרך

פניו השזופות חייכו אליי והוא לבש שוב את מכנסיים הקצרים וחולצת הוואי שונה וסנדלים בלויים, הוא נראה כמו דיג, סתם אחד שמבלה הרבה בשמש.
"היי.. אבא" הצלחתי לומר אבל לא קמתי ממקומי, במקום זה פוסידון התיישב לידי.
"איך עבר עלייך היום שלך?" הוא שאל בנימה אגבית כל כך שלא יכולתי לשאת את זה
"בוא נראה, טוב?" שאלתי בצרידות "חבר שלי נהרג, חבר אחר שלי בגד בי, אדון השמים הגדול מכולם מתעורר, המחנה מרוסק לחלוטין, עשרות חניכים מתו..."
"יום נחמד, אני מניח" הוא הנהן אבל כבר לא חייך, "אמה, להיות חצוי זה לא דבר קל"
"ספר לי על זה" מלמלתי ולא שמתי לב לגבה שהתרוממה בהפתעה
"את נשמעת בדיוק כמו אמא שלך" הוא אמר וחייך
"אתה נשמע כמו אבא מעצבן במיוחד" אמרתי ולא ידעתי מאיפה בא לי הכוח הזה "לא העזת להראות את הפרצוף שלך אפילו פעם אחת כדי לעזור לאמא שלי, נתת לי להיות עם בוגד והנחת לחבר שלי למות. גם לפרסי אתה מתייחס ככה?"
פוסידון נראה מופתע כל כך אבל לא היה לי אכפת, הוא לא הגיע פעם אחת אליי, הוא נתן לי לחיות בשקר, הניח לחבר שלי למות ולאחר לבגוד בי, נכון שלא הכל באשמתו אבל...
זה הכי קל להאשים אחרים.
טמנתי את ראשי בין ברכי ורציתי להיעלם. "סליחה" הצלחתי למלמל אבל כשהרמתי את הראש הוא לא היה שם, רק ריח ים מלוח חזק יותר מבדרך כלל.
"סליחה אבא" אמרתי ופתחתי את התיק שהיה על גבי, הוצאתי משם את הצמיד שנתן לי לוקאס כשנפגשנו בתחילת השנה, 'צמיד חברות' הוא אמר, הזיכרון הכאיב לי.
איך לוקאס יכל לבגוד בכל מה שהכיר? האם כוחו של אוראנוס חזק עד כדי כך? בהיתי במים ומשום מה רציתי להשמיד את הצמיד אבל במקום זה מצאתי את עצמי עונדת אותו על מפרק ידי.
רצתי בחזרה אל הזירה והתנפלתי על פרסי.
"אני מניח שאני לא מת עם כל האהבה הזאת" אמר פרסי בחיוך ואז חייכתי בחזרה
"זה היה ממש מפחיד" אמרתי "אני לא מוכנה שתראה את האדס בנסיבות האלו, ואם מדברים על האדס..." הבטתי סביבי, מחפשת את ניקו.
"הלך" אמרה לי אנבת' והתיישבה לידנו, "אתם מאמינים שזה נגמר?"
"מה זאת אומרת הלך?" שאלתי והתעלמתי מהשאלה שלה. "הלך לאן?"
"ניקו לא נשאר במחנה" אמר פרסי בעצב, כאילו חווה את זה כבר בעבר, "הוא תמיד ממשיך לנוע"
"אני לא מקבלת את זה" אמרתי בנחישות ופניתי אל המקום היחיד שחשבתי עליו: היער.
התיישבתי על אבן ליד הנהר וחיכיתי, ידעתי שבפניי הוא יתגלה.
אחרי שלוש דקות הוא יצא מהצללים, "איך ידעת?" הוא שאל מחייך כמעט
"אני.. די מכירה אותך כבר" חייכתי
"טוב, אז מה את יודעת עליי?"
"במחשבה שנייה, אני לא מכירה אותך" מיהרתי להשיב והוא פרץ בצחוק. היה כיף לשמוע משהו כזה אחרי כל מה שעבר עליי.
"מה הכוונה של פרסי במילים 'ניקו לא נשאר במחנה' ? לאן נראה לך שאתה הולך?"
"אני לא נשאר במחנה אמה" הוא אמר והרצין "אני.. לא שייך לפה"
"כמו שהאדס לא שייך לאולימפוס, במידה מסויימת" מיהרתי להוסיף מחשש שאני אפגע בו
"האמת שיש לי כמה דברים לדבר עליהם עם אבא שלי" ניקו חייך, "אני חושב שזאת התחנה הראשונה שלי נכון לעכשיו"
"תשמור על קשר, כן?" שאלתי
"בטח" הוא חייך וקם ממקומו, "עכשיו כדאי שתזוזי, אתם צריכים לשרוף כמה תכריכים"
קמתי ממקומי, "נתראה" אמרתי
הוא הנהן ופנה שוב אל בין בצללים ונעלם.