מלחמת האלים - פרק 25: אל נוסף מדבר

פרק 25: אל נוסף מדבר

שכבתי לבדי על החוף כשמר ד' הופיע לצידי, ממש הופיע, צץ משום מקום.
"אני מניח שהצלת כמה מהחניכים פה" הוא מלמל בכעס, כאילו קיווה לראות כמה חניכים נוספים מתים.
"אמ..., מה אני אמורה לומר?"
"אולי איזו התנצלות, אולי אמירת תודה..."
"התנצלות?" שאלתי בפליאה "תודה?"
"התנצלות לאבא שלך ילדה" ענה מר ד', כאילו כל האלים כבר ידעו איך דיברתי אל פוסידון, "ותודה על זה שנשארת בחיים"
"ולמי אני צריכה להודות?" שאלתי בכעס "לא לך בטח, הרי לא היית פה כדי..."
"אלה לייס, אני עזרתי לך" הוא ענה, הבטתי בעיניו, הן היו שחורות וניצוצות סגולות עפו בעיניו, זה הלחיץ אותי.
"איך עזרת לי?" שאלתי, מעט מתנשאת
"מי לדעתך אמר לניקו למצוא אותך?" שאל מר ד', "מי עוד ידע על ה... בוגד?"
"ידעת..." השפלתי את מבטי אבל אז ראשי התרומם במהירות, בכעס "ידעת! כל הזמן ידעת!"
"נו בוודאי" הוא נראה נינוח כל כך ואני רציתי להחטיף לו, כמה זמן הוא ידע שלוקאס בוגד בכולנו? למה הוא לא סיפר לאף אחד? האם גם הוא...?
"אני לא משתף פעולה עם אוראנוס" הוא הביט בי בחומרה, "ולא ידעתי את זה הרבה זמן, למה לא סיפרתי? קשה לומר"
"שיחקת איתנו" אמרתי, מתעלמת מהעובדה שהוא קרא את המחשבות שלי, "איך יכולת לעשות דבר כזה?"
"אל רביעי" הוא אמר פתאום ואני התבלבלתי
"למה אתה מתכוונן...?"
"אני האל הרביעי שאת מדברת איתו פנים מול פנים, בגובה העיניים" הוא אמר ואני התבלבלתי אפילו יותר
"איך... כלומר.."
"אני מומחה לשיגעונות" הוא אמר "והשיגעון שלך הוא –ללא ספק- ספירת אנשים ושיחות"
"איך אתה..?" התבלבלתי, זה נכון. אהבתי לספור אנשים ואת השיחות שעשיתי איתם, אמא שלי באמת אמרה שזה סוג של שיגעון שלי...
"מומחה לשיגעונות" הוא חייך, "אמרתי את זה כבר"
הבנתי שלראות את מר ד' מחייך זה עדיף על פני הפרצוף הכועס שהיה לו בדרך כלל.
"מר ד', למה באת לפה?" שאלתי "כלומר.. למה באת לדבר איתי?"
"רק כדי להזכיר לך שאת צריכה להחליט אם את נשארת לשאר החורף או חוזרת לעולם בני התמותה עד הקיץ" הוא ניער חול בלתי נראה ממכנסיו וכשהתרומם, "ואני מאד מקווה שתסתלקי מפה אמה פרייס כי את משגעת אותי"
הוא הסתובב וכמעט נעלם כשחייכתי וקראתי, "היי מר ד'!"
"מה?" הוא הסתובב ועטה הבעה מעוצבנת
"קראת לי בשמי המקורי, קראת לי 'אמה פרייס' "
"שטויות אלה צייס" הוא אמר "מעולם לא שמעתי על אמה פרייס"
ובנימה זאת הוא התפוגג לענן סגול וריח יין נישא באוויר. אני בכל זאת חייכתי.
יכולתי לשבת שם כל היום אלא שפרסי הגיע אלי גם כן.
"אמה!" הוא נראה מבוהל
"מה קורה?" שאלתי
"זאת.. זאת אנבת'..."
רצנו לעבר הבניין המרכזי ואנבת' עמדה על המרפסת.
"מה קורה?" שאלתי במהירות ואנבת' ירדה במדרגות ותפסה בזרועי, מושכת אותי רחוק מכל מי שיכול להאזין.
"תגידי לי שזה לא נכון! בבקשה!"
"אנבת' מה..?"
"הם מאשימים את לוקאס בבגידה! אמה, הם חושבים שהוא... עוזר לאוראנוס"
פתאום הבנתי שלא סיפרתי לאנבת' את האמת, לא אמרתי לה שאחיה למחצה...
"אני.. אנבת'.."
"אמה, את חברה טובה שלו, את לא תאמיני לשקרים האלו, נכון?" היא הביטה בי בציפייה, רוצה שאני אשתף פעולה.
"אנבת'..." עצמתי את עיני בחוזקה, "אני.. אני ממש מצטערת"
"לא..." היא הרימה את ידה אל פיה ומצמצה במהירות, "תספרי לי? בבקשה אמה.."
אז סיפרתי, איך לוקאס ניסה להרוג אותי ועל השיחה שלנו, אנבת' נראתה המומה, היא רצתה לבכות.
"ואז ניקו ואני רצנו לאולימפוס, את השאר את יודעת" אמרתי בשקט, היא הנהנה ופרסי התקרב אלינו. היא הניחה את ראשה על כתפו והוא חייך אליה, מקווה לעודד אותה.
פתאום הבנתי כמה הם מתאימים, ידעתי שהם עברו הרבה יחד והם בטח שמחים שהמלחמה הזאת נגמרה.
"אני אשאיר אתכם לבד.." מלמלתי ופניתי אל ביתן שלוש.