מלחמת האלים 2 - פרק 1

פרק 1:

הקיץ עבר מהר יותר משדמיינו לעצמנו. טוב, לפחות יותר מהר משאני דמיינתי. לא היו שום צרות ואפילו מפלצות לא תקפו את המחנה או משהו. לא היה שום זכר למה שקרה בחורף.
זאת הסיבה שקיבלנו את החרוזים המגניבים האלו: חרוז חמר שמצויר בו ינשוף גדול על קלשון, סמל שלום לאחר המלחמה שהתרחשה בחורף בין האלים. כולם חשבו שזה הסמל המתאר את האירוע החשוב ביותר של השנה. אז קיבלנו את החרוז עם שרשרת עור ופרסי התנדב לתלות לי אותה על הצוואר.
שמרתי על קשר עם פרסי במהלך השנה, וזה היה ממש קשה בגלל שאנבת' לא הפסיקה להתקשר אליו, הם היו חתיכת זוג רציני.
עוד לא יצא לי לפגוש את האח-למחצה השני שלי, פרסי כבר סיפר לי עליו. קוראים לו טייסון והוא לא בן אדם... כלומר, לא במובן הרע, הוא פשוט לא אנושי. הוא קיקלופ.
פרסי חייך בגאווה כשתלה את השרשרת על הצוואר שלי ואני יכולתי לראות את השרשרת שלו, היו לו מלא חרוזי חמר, ביניהם מבוך כלשהו, בניין האמפייר סטייטס ועוד. אבל אם לסכם: היו לפרסי הרבה חרוזים. הרבה מאד.
אנבת' חייכה בגאווה בתורה כשהשחילה את החרוז אל השרשרת של פרסי ונתנה לו נשיקה. הוא קצת הסמיק וזה גרם לי לצחוק.
השנה שלי הייתה שקטה באופן מוזר, שמעתי כבר מפרסי שחצויים נתקלים במפלצות מחוץ למחנה אבל... כמו שכבר אמרתי, לא נתקלנו, לא אני ולא אף חצוי אחר, באף מפלצת בשנה האחרונה. ומשום מה זה הטריד את החניכים יותר.
כאילו כבר עדיף שמפלצת תתקוף אותנו ולא תישאר במקום שלה בשקט. גם זה גרם לי לצחוק.
"ממה את מאושרת כל כך?" פרסי שאל כשהשחיל את החרוז של אנבת' למקומו
"אני פשוט מאושרת, גיליתי שיש הרבה דברים שצריך להיות שמח בזכותם. את לא מסכימה איתי אנבת'?"
אנבת' צחקה, "כן, אני מסכימה איתך" ואז בשקט, אבל עדיין שמעתי אותה, היא הוסיפה לפרסי, "אני הייתי נזהרת מאחותך"
ואז גם פרסי פרץ בצחוק.
ילד אחד מביתן אתנה חייך אחינו וביקש לדבר עם אנבת' "אחד על אחד" אז ברור שהיא תקנה אותו ואמרה "אחד לאחת" בגלל שהיא בת, טיפוסי לבני ובנות אתנה.
"אז אני משאירה אתכם לבד" היא אמרה לנו בחיוך מתנצל ופנתה עם הבחור, שאם אני לא טועה קוראים לו תום.
הוא הסתובב וקרץ אליי ואז הניח את אצבעו על שפתיו. אחר כך הוא כבר נעלם עם אנבת'.
'מה זה היה?' שאלתי את עצמי, אז בסדר, אני נערה מתבגרת וכבר שמעתי כמה מחמאות מאנשים בעבר אבל זה היה דומה יותר לסוג של... פלרטוט. מיד הפניתי את מבטי אל פרסי. בחורף, אבא שלנו חיבר בנינו באופן טלפתי, אז כמעט בטוח שפרסי שמע מה חשבתי או יותר גרוע... אולי הוא הבין את זה.
אבל פרסי חייך אלי, הוא ידע שלא כדאי לו להתעסק כל הזמן במחשבות שלי כי זה... בלשון המעטה, לא יפה. אז הוא השתדל לא לחקור אותי תוך כדי ציטוט למחשבות שלי.
"הכל בסדר?" הוא שאל לבסוף, הוא נראה כמוני וזה גרם לי שוב לתהות עד כמה זה מוזר: אבא שלנו הוא אותו האבא אבל האמהות שלנו שונות, יצא להן כבר להיפגש והם אפילו שלחו אתי ואת פרסי לטייל קצת ואז חקרו אחת את השנייה על אבא שלי. המחשבות האלו עודדו אותי. הקיץ נגמר היום ואני עומדת לחזור אל אמא שלי למשך השנה, לחזור לבית הספר שלמדתי בו במחצית השנייה של השנה, לחזור אל הבית.
חייכתי שוב. גם המחנה הוא הבית שלי, בית גדול עם הרבה מאד "בני משפחה", אבל גם זה בית.
אז ישבתי על הדשא ברחבה המרכזית שלפני הביתנים וחייכתי כמו מפגרת אל האש החמימה שבערה באח המרכזית כשפרסי לידי.
פתאום נשמע צלצול, חד ונוקב, שבכלל לא היה קשור לאווירה
"אמה..." קול נעים קרא בשמי "אמה!" הוא קרא בקוף תקיף יותר, הצלצול התחזק, רם יותר.
"אמה פרייס! תרימי את עצמך מהמיטה ברגע זה וכבי את הרעש הזה!" קולה של אימי העיר אותי והחלום שלי נמחה.
הזיכרונות של אתמול בערב, הפרידה מפרסי, מכירון.... כולם נמוגו ואני מצאתי את עצמי ממצמצת באור הבוקר הבהיר, כשהשעון המעורר שלי מודיע לי שהבוקר הגיע, לי ולכל שאר השכנים בבניין.